השיבה מאומן

את המסע הרוחני לאומן עברתי יחד עם קבוצה של 30 נשים מכל הזרמים והסוגים: חילוניות, חוזרות בתשובה, ברסלביות, מתחזקות, צעירות, מבוגרות, כאלו שכמהות לזיווג, לפרי בטן, לפרנסה, לבריאות ובתוכן, אני - הילה ניסן, שכמהה בעיקר לקבל הדרכה והכוונה בדרכי המבולבלת.

למרות אופיי המתחכם והביקורתי, עשיתי הכל. התמסרתי בצורה מוחלטת כמעט לכל דבר בלי התמהמהות שמה יעלו בי הרהורי התקפלות: אמרתי עשרות פעמים את התיקון הכללי, נתתי מאות פרוטות לצדקה, התפללתי שלוש תפילות ביום, נשמת כל חי, תפילות לכל עת, זמן, צורך ומצוקה, אמרתי וידוי דברים, השתתפתי בסעודת אמנים, שטפתי את הקערה של הפרשת החלה (מסתבר שזו סגולה לזיווג), רקדתי במעגלים לצלילי "תודה רבה לה' יתברך" ו"אילו יודע היה יודע כמה ה' אוהב אותו", שרתי בכוונה מלאה:"אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו להתקרב לרבינו". באמת שהתמסרתי. ובכל זאת, משהו מבפנים היה לוקה בחסר.

ייתכן שהציפיות שלי מהמסע הקצרצר הזה היו מוגזמות. אני מודה ומתוודה שחיכיתי לסימן. להארה. לשבירת מחסום ולו

לפשוט ביותר וזה פשוט לא קרה.

בערב האחרון באומן, ישבנו יחד כל הקבוצה כשכל אחת חשפה את סיפורה האישי ואת כברת הדרך שעשתה עד לבואה אומן. בסוף הסבב, דיברה המדריכה, חסידת ברסלב, מאירת פנים שחזרה בתשובה אחרי שקיבלה סימנים מהקב"ה בזמן שטיילה שנה במזרח. השיא היה בביקורה הראשון אצל רבי נחמן, כשהיא ביקשה ממנו להבין מה היא עושה שם היא הרגישה נקישות על גבה. כשהסתובבה, לא ראתה נפש חיה. המסר היה פשוט - מי שמבקש, מקבל.

"תן לי להרגיש"

אחרי דבריה, החלטתי אני שעל אף שנפרדתי כבר מרבינו היום, אני חוזרת אליו. למרות השעה המאוחרת אני הולכת לדפוק על הציון ולבקש ממנו סימן. זה הרי קרה למדריכה. היא ביקשה ולא הרפתה וקיבלה את מבוקשה. הגעתי חזרה לציון, הנחתי את ראשי עליו והתחננתי - "רבי נחמן, בבקשה! תן לי להרגיש. הגעתי עד אליך עם ציפיות, איך אני אחזור לארץ מאוכזבת? מה אומר לחבריי? מה אספר לאבי ששלחני אליך?" אחרי כמעט שעה של השתפכות, הרגשתי דפיקות בגב. זו הייתה אחת מבנות הקבוצה ששאלה אותי אם אני חוזרת איתה למלונית.

ייתכן שאחת הטעויות שלי הייתה ההתבוננות החיצונית שלי על הקבוצה, החוויה הרוחנית שלי הייתה גם קצת חוויה אנתרופולוגית. לא הייתי באמת חלק אינטגרלי מהקבוצה. למרות שעשיתי את הכל, הרגשתי אינדיבידואל בתוך קבוצה מוכוונת יעדים. ייתכן שהחיים בעולם החילוני הפכו אותי לדתייה אינדיבידואלית המשויכת לזרם הסרוגים אך ייחודית.

אפשר להשיל את הציניות?

חבר שמכיר גם אותי וגם את רבי נחמן יעץ לי לפני הטיסה להגיע לאומן בלי השכל. "לרבי נחמן מגיעים עם הלב והאמונה". כשלתי. השכל הכשיל אותי. למרות המאמצים הרבים לא הצלחתי לנתק את השכל. לא הצלחתי להשליך את הציניות. אני עטופה בקליפות שהתוודעתי אליהן לראשונה באומן. מרוב שהייתי שקועה בהשתלבות בעולם התקשורת ובמימוש העצמי, לא שמתי לב לשינויים שחלו בי. בערב הראשון באומן כשהטייפ ניגן שירי ברסלב למיניהם וכולן קמו לרקוד, הרגשתי דבוקה לכסא. נזכרתי בימי האולפנה בהם הייתי הדי.ג'יי של ההרקדות ולא הצלחתי להבין מה השתנה בי מאז.

קינאתי באותן חוזרות בתשובה שופעות אור וזוהר ומלאות בהתלהבות דתית.

צפייה ממושכת בהן הביאה אותי להרהר עמוקות אודות מערכת היחסים שלי עם בורא עולם, מערכת יחסים יציבה וארוכה. וכמו בכל קשר ארוך, גם כשהאהבה מבעבעת בך מבפנים, לעיתים אתה שוכח להודות על הדברים הקטנים ולא מתוודה מספיק על אהבתך. כך אני מול הבורא.

ימי ההתכנסות שלי בתוך עצמי באומן, היו כמעין ירח דבש, ימים מתוקים שהזכירו לי כמה הייתי צמאה לקרבה הזו ואיך שבקלות ניתן להתחבר חזרה דרך מילים פשוטות. דרך התפילה.

ייתכן שהייתי מגיעה לאותה תובנה בסדנת מדיטציה במדבר יהודה או בתפילות על קברו של הבבא סאלי. אך בכל זאת, כנראה שהייתי צריכה להרחיק עד לאוקראינה המושלגת, דווקא לקברו של רבי נחמן מאומן בכדי להבין זאת. לארץ אומנם הגעתי עם אותם המטענים והמחשבות, אבל לפחות זכיתי להתאהב מחדש.