עגל הזהב: מנהיגות כושלת או מבצע שלום נועז?

הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן

אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

אבות, א, יב

כמה שאלות עקרוניות מעוררת קריאת המשנה הנ"ל:

א. מה לכוהן בבית המדרש? מה להלל, מייסד שושלת נשיאים-למדנים ולאהרון הכוהן? במוקד הווייתו של בית המדרש, שהלל היה מחשובי מעצביו, עומדת הלמדנות, הנקנית במאמץ אינטלקטואלי אישי. הכהונה, לעומתה, מתמקדת בפולחן המתקיים בבית המקדש ולא ביכולת האישית, והיא עוברת בירושה בלבד. לכוהנים יש בנים, אין להם תלמידים, ואין דרך להצטרף למעמדם. מדוע כדי להציג מודל להתנהגות ראויה הלל בוחר בדמות מעולם הכהונה ולא בדמות מופת מעולמם של החכמים ואבותיהם הרוחניים? מדוע מבקש הלל לגייס את אהרון הכוהן למערכת ההיררכית של בית המדרש?

ב. מה לאהרון הכוהן ולרדיפת השלום? האם ניתן למצוא במקרא רמז להיותו של אהרון איש שלום? וכן, כיצד מאופיינת רדיפת השלום שהלל מדבר עליה? מהו שלום וכיצד 'רודפים' אותו?

'רדיפת שלום' – אנרגיות המלחמה מגויסות לעולם השלום - הביטוי 'רודף שלום' הוא אוקסימורון. השורש ר-ד-פ מופיע במקרא למעלה ממאה פעמים וכמעט בכולן בהקשר של מלחמה. לעומת כמאה פסוקים מסוג זה מצויים במקרא גם פסוקים אחדים שבהם הוא משמש דווקא, בענייני מוסר וכך גם במקור שממנו שאב הלל את הביטוי 'רודף שלום': 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים ... סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' (תהלים לד: יג-טו).

נדמה שמשורר תהלים, שיצר את החיבור בין 'רדיפה' ל'שלום', דורש להתייחס אל השלום כמו שמתייחסים אל המלחמה. לגייס אנרגיות חזקות, קשות ואפילו אלימות, אנרגיות שכרגיל מופעלות בשעת קרב, ולהעבירן למרחב ההפוך – למרחב השלום. לא די לסור מרע, יש 'לעשות טוב'. לא די בעשייה חיובית, דרושה עשייה חזקה שמגייסת אפילו כוחות אלימים לתכונת השלום: 'רודפהו'.

האפשרות לגיוס פוטנציאל אלים למען השלום דורשת מבחינתי עוד עבודת פרשנות רגשית ואינטלקטואלית. את המקום הזה שבו אני רוצה 'להחטיף סטירה' אני מכירה היטב: אחד הילדים מעצבן אותי, ואני 'מתה להחטיף לו'. אני עוצרת את עצמי ברגע האחרון. בעיני רוחי אני רואה את הסטירה נעצרת בקצה האצבעות, בקצה האגרוף הקפוץ. האם אפשר לעצור את האלימות במקום ראשוני יותר? והאם עבודה זו קשורה למושג 'רדיפת השלום'?

חטא העגל ורדיפת שלום?!

בפרשת השבוע שלנו, ובניגוד למקובל, תופס אהרון תפקיד מרכזי כמנהיג ולא רק כדוברו של אהרון או כממלא פקודות צייטן:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. ... וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַה' מָחָר.... וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר ... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן: אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה ...

שמות לב: א-כח

ויצא העגל הזה - העם מבוהל מהיעלמותו של משה וזו שעתו הגדולה של אהרון: פונים אליו, הוא המנהיג, הוא יכול להכריע. אהרון בוחר להיענות לדרישת העם ונראה שהוא עושה זאת בהתלהבות. למרות כל זאת אהרון אינו ממהר לקחת אחריות והוא הודף את הכדור למגרש הנוח של העם: 'אתה ידעת את העם כי ברע הוא'. יתר על כן, אהרון מתנער מאחריותו לא רק על המוטיבציה, אלא גם על הפעולה הטכנית של עשיית העגל: 'ואשליכהו באש ויצא העגל הזה', ככה, לבד, בדרך הטבע. נשכחה פעולת היצירה בחרט, נשכחה עמדת המנהיג. מאז ועד היום משמשים דברי ההתחמקות של אהרון משל לכל מנהיג מסיר אחריות - 'ויצא העגל הזה'.

כאן ובדוגמאות נוספות הולכת דמותו המקראית של אהרון מדחי אל דחי, משתיקה והשתקה אל הפגנת מנהיגות כושלת. ואחרי כל זה – מי מתאים יותר מבני שבט לוי להשמיד את החוטאים בעגל, וכיצד אהרון יצא 'נקי' מעונש המוות?!

וההתבוננות החומלת

בשיחה שקיימתי לפני כמה שנים עם ד"ר יוחנן גרינשפון, חוקר ומרצה להינדואיזם, שוחחנו על דמותו של אהרון ובין היתר על תפקידו ב'חטא העגל'. יוחנן הציע לקבל כפשוטה את האפשרות של הלל ובתוך כך גם פרשנות מרתקת לסיפור חטא העגל. הפרשנות הפתיעה אותי, אך ככל שניסיתי להתווכח אתה גיליתי שהיא מבוססת יפה והוויכוח אינו פשוט: 'כשאהרון עשה את העגל הוא נהג על-פי עקרון החמלה. הוא ראה את העם במצוקה נוראה. המצוקה הייתה אמיתית. עם עבדים שיצא לפני זמן קצר ולאחר עינויים לחופשי, נותר במשך ימים ארוכים ללא מנהיג: "לא ידענו מה היה לו". העם חרד, הוא חווה חוויה של אובדן, ואהרון בוחר לעזור לו. להקשיב למצוקה. לא לשפוט ולתקוף את העם כמו שאלוהים ומשה עושים. יתר על כן, העגל היה באמת חלופה מנהיגותית, הוא היה באמת בעל כוח. כשאהרון אומר: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" הוא אינו מתכוון, כמו שמקובל לפרש, להתנער מאחריות. הוא מתאר את המציאות כמו שהוא ראה וחווה אותה. העגל היה יצור עם כוחות עצמאיים, ישות אלוהית שבאה מהחסד. אהרון השליך את תכשיטי העם לאש ויצא עגל, יצאה אלטרנטיבה של חסד, פתרון למנהיג שנעדר'.

בהתאם לגישה זו יוחנן מפרש גם את שאר חלקי הסיפור: 'כשאהרון אומר למשה הכועס, שובר הלוחות ונותן הפקודה להרוג בעם: 'אל יחר אף אדונִי, אתה ידעת את העם כי ברע הוא', הוא אינו מעביר את האחריות אל העם, הוא אינו מתלונן על תכונותיו הרעות, הוא מנסה, ללא הצלחה, לצרף את משה אל עולם החמלה: 'אל יחר אף אדוני...' העם היה ברע, היה לו רע, הוא היה חרד. אני התמודדתי עם החרדה, אני הצעתי פתרון. כשאלוהים ואתה, משה, ישבתם ולמדתם תורה, כועסים על העם ומנותקים ממנו, אני הייתי עם העם. אני הסכמתי להבין את המצוקה, להבין את הצורך ולהציע פתרון שאין בו אלימות ויש בו חמלה'.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בנחרצות ובצדק תבעה ממני 'אני' (63) להתבונן על 'הנופך השלילי והביקורתי' בו אני קוראת את המקורות. גם מיכל (12), ברוכה הבאה לבית המדרש... הפנתה שאלה אל תכליתה של בחירתי לתקוף את התמימות הביתית של אגדות הילדים ונדמה לי שדברים דומים אמר גם 'אבן דונג' (2) וברוך הבא גם לך... אם אני מבינה נכון, אתם שואלים אותי, בין היתר, על הבחירה האישית והתרבותית שלי

בחשיבה ביקורתית ובניתוץ מיתוסים פרטיים ולאומיים לעומת קבלתם.

בדבריכם הצלחתם לעורר ולערער את עמדתי. תביעתכם לקריאה תמימה היא כמובן תביעה ביקורתית ובמובן זה השבתם לי ובצדק ערעור תחת ערעור. טוב היה לי להלך עם הארותיכם. קריאתכם הביקורתית היא שהובילה אותי לשם ואולי יש בכך תשובה ליתרונותיה של הביקורת, היא מערערת ומזיזה. מצד שני, זו הייתה קראה לעיון חומל במקורות ואולי זה מה שעורר וערער אותי. איני יודעת ואני מזמינה אותם להוסיף ולהרהר במתח שבין ביקורת וחמלה (והאם תמיד חייב להיות מתח ביניהם).

איני יכולה לשנות את עצמי (לא בכזו מהירות...) ולכן בחרתי הפעם להביא את קריאתי הביקורתית מול קריאה הפוכה וחומלת ואולי נצליח ללמוד מכך משהו על הבחירות השונות שלנו.