מתוקה, גזרת מאוד יפה (את החליפה שלי)

כמה טעויות עשיתי

מאחר ואני לא לגמרי מנותק מהמציאות, ברור לי שמי שאין לו ילדים - וכנראה שגם הורים לא מעטים - יחשבו שזה המשפט הכי אידיוטי ששמעו בחיים. כידוע, מסתובבים בעולם עוד שניים-שלושה הורים לילדים בני ארבע, אז מה הגאווה הגדולה?

פתרונות חינוך מחוכמים

לצד מתיקות אין קץ, חוכמה נדירה ויופי מהפנט, הילדה פיתחה יכולת אחת מרכזית: לעשות דווקא. כשאני רוצה להרים אותה על הידיים, אין סיכוי שהיא תרצה שאני אגע בה. איך שאני אומר שכואב לי הגב, מיד היא רוצה על הידיים. כשבחוץ קפוא וגשום, היא תמיד רוצה לנסוע על אופניים (בלי כפפות, כמובן). כשיפה, היא פתאום לא מעוניינת לצאת. בכל יום חול היא רוצה להישאר בבית ולא ללכת לגן. בשבת היא קמה, מתלבשת ומודיעה לי שכבר צריך לצאת כי הגננות מחכות לה.

הדרך הכי טובה לגרום לה לצחצח שיניים היא להגיד לה שאני אוסר עליה בתכלית האיסור לצחצח שיניים. חודשים ניסיתי בטוב והילדה נמלטה מהאמבטיה בצעקות. עכשיו, כשהיא נכנסת לאמבטיה אני נוקט בשתי אסטרטגיות חלופיות (בכל זאת, גם אני צריך גיוון בחיים): או איסור או שאני שואל אותה בנימוס אם אני יכול לצחצח שיניים במברשת שלה.

כשהיא נחרדת מהרעיון שמישהו ישתמש בחפץ ששייך לה (כן, כל הרעיון של לחלוק או לעשות תורות פסח עליה. כנראה פגם גנטי), אני שואל בתמימות אם היא רוצה לצחצח במקומי, כי מישהו חייב להשתמש הערב במברשת, אחרת היא תהיה בודדה. בערך בשלושים אחוז מהמקרים התכסיסים האלה מצליחים. פעמים רבות היא מציעה פתרון חלופי מתוחכם: היא תשתמש במברשת השיניים שלי. אשתי אמנם מזדעזעת, אבל כשהיא לא בסביבה אני נכנע גם לזה.

אבא, תביא לי

ובואו נדבר רגע על אי הבנות. הילדה פתאום מבקשת משהו כמו "רוצה את הכחול". לי אין מושג על מה היא מדברת. אני שואל "איזה כחול?", ומיד היא פורצת ביבבות היסטריות עם דמעות ועצבים וצורחת "רוצה את הכחול. אל תדבר איתי, איפה אמא, איפה הכחול". אני כמובן רץ בבית כמו מטורף, ומביא לה את כל הדברים הכחולים שאני מוצא. העשרה הראשונים הם כמובן לא מה שהיא רצתה, והצעקות רק מתגברות. ביאושי, אני מביא לה כל מה שאני מוצא בבית, ופתאום היא נרגעת. למה? כי הבאתי לה, למשל, את התיק של הבובה, הצהוב כמובן. התבלבל לה הצבע.

נשמע לכם טראגי? הייתם מתים. חיוך אחד של השדונית הזאת ואני מתפוצץ מצחוק. אני דמות חינוכית מהסוג הירוד ביותר. אני אומר לה שאסור לעשות משהו (לגזור זו הצעקה החדשה: מסמכים של אמא, רשיון נהיגה של אבא, כסף, היא מאוד יצירתית), היא צוחקת צחוק ממזרי, אני צוחק מהצחוק שלה – ושעתיים אחרי זה אני מגלה שחליפת שני החלקים שלי היא עכשיו חליפת שישה חלקים.

אני מסתכל על ההרס, לרגע בא לי לבכות מיאוש, אבל אז היא אומרת בגאווה: "אבא, בוא תראה מה עשיתי" ומצביעה על החליפה, ואני רק אומר: "גזרת מאוד יפה, מתוקה שלי, (יופי של אימון למוטוריקה העדינה, אני משכנע את עצמי) רוצה עכשיו שנעקור כפתורים ביחד?". היא מהרהרת לרגע ואומרת בפרצוף רציני: "לא. בוא תשב לידי ונראה דורה".

• אורן רוזנשטיין הוא אבא לשתיים, מתגורר עם משפחתו בארה"ב, מחבר הספר: "מזל טוב, אתה בהריון".