"אני ראשונה על הציצי של אמא!"

ש', הקטנה שלי, כבר בת 15 חודשים. המילה הראשונה שלה נחגגה לפני כמה שבועות. למרבה המבוכה, המילה היא "גרבג'". לא, היא לא קוראת טורים של אבא ב-ynet. פשוט מדובר בסינדרלה של המאה העשרים ואחת. מתברר שהמטפלת שלה, אישה עם חזון חינוכי (ולשוני) מתקדם, אימנה אותה ללכת לפח האשפה מיד לאחר כל החלפת חיתול ולזרוק את החיתול המשומש לפח. מדהים.

עכשיו, אם לא נותנים לה את החיתול, עולה על פניה הקטנים מבט מלא תוכחה, שמתלווה בציווי שאינו משתמע לשתי פנים: "גבג'" (טוב, היא עוד לא משהו בדקדוק). מאחר שהילדה ראש גדול (ואחרי שאמא התעללה לה בפוני יש שם בעיקר מצח גדול) - היא לא מסתפקת בחיתולים, ומאז שלמדה את התרגיל הדומסטי הזה הצטמצמה גם המלתחה שלנו באופן עצבני, מאחר שהיא נהנית לשים בפח גם את חולצותיה ואת הגרביים של כולם.

למרות שהאאוטפוט מוגבל למילה אחת, הילדה מבינה הכל וגם יודעת להביע את רצונותיה באופן ברור. הקורבן, ברוב הפעמים, היא אחותה הגדולה ועדינת הנפש. מכירים את הרגע הזה שמישהו שאתה נורא אוהב מעלה לך את הסעיף ובא לך להוריד לו איזו לטמה קטנה שיעזוב אותך לנפשך?

אז הגדולה שלי חווה עשרים כאלה ביום. מה שהיא לא עושה, הגמד הנמרץ רוצה גם. מניחה את החלב שלה לשנייה נמוך מדי, הקטנה שועטת וחוטפת את הבקבוק, ותוך שניות הוא ריק; מרכיבה פאזל על הרצפה, הצורר החביב מגיע ומפרק; קמה בבוקר עדיין הלומת שינה, שוכבת על הפוטון בתשישות ומנסה להבין איזה יום היום – מגיעה המעריצה מספר אחד ודוחפת לה אצבע לעין או מושכת לה בשיער כדי להגיד לה בוקר טוב.

אנחנו מנסים בכל כוחנו ללמד את ש' שגם לאחותה הגדולה יש טריטוריה משלה ושלא תציק, אבל אז היא פתאום מיתממת ומשחקת לנו את האהבלה שלא מבינה כלום. והגדולה? קדוש! מחבקת אותה, מנשקת אותה, שומרת עליה שלא תיפול, אומרת לה שהיא אוהבת אותה. בשביל ילדה בת פחות משלוש וחצי זה פשוט נס.

ברגעי העצבים עולה ממנה זעקת שבר: "לא. אני עושה את זה עכשיו" או "היא מכאיבה לי בשיער!", או "הבובה הזו זה הצעצוע המיוחד שלי" (היא בגיל המשובח שבו כל צעצוע, כולל מכונת הגילוח של אבא, הם "ספיישל טוי" שלאף אחד אחר אסור לגעת בו). ילדים בגילה דווקא מבינים את הקוד הזה ומשחררים את צעצועיה, אם כי בעוגמת נפש. אבל הקטנה? לא רואה אותה ממטר. חוטפת, ולאחרונה גם פיתחה טכניקה חדשנית של איש מוסד שכוללת חטיפה, ומיד אחריה ספרינט מטורף של הימלטות מזירת הפשע.

הגדולה מתבאסת, אבל מצאה פתרון לסבלה. היא מכניסה אצבע לפה, הולכת לחפש את הבנדיט, ובמקום להרביץ לה, פשוט שמה לה יד על הראש וממוללת את שערות ראשה עד שהיא נרגעת. לא ראיתם דבר כזה חמוד בחיים.

• אורן רוזנשטיין הוא אבא לשתיים, מתגורר עם משפחתו בארה"ב, מחבר הספר: "מזל טוב, אתה בהריון".