פצצה מתקתקת של טוב ורע. יומן אנורקסיה

אם הייתי מחליטה מה אני, הכל היה הרבה יותר הגיוני. אם הייתי מחליטה אם אני יוצאת מהאשפוז המי יודע כמה הזה עם או בלי המחלה, הכל היה נראה יותר בהיר. אבל עוד לא החלטתי. הגעתי לפה כמו שומשום על עוגה חטופה. פוזרתי ללא דעה מוצקה. אחרי שמצבי הידרדר בחוץ והגיע ל־32 קילו, והנפילות ואיבודי שיווי המשקל תכפו, אמא ואחי החליטו שאין מוצא. שצריכים אשפוז. הם הגיעו איזה ערב עם איזו עובדת בפסיכיאטריה המחוזית, שהסבירה לי שזה יכול להיות בטוב וזה יכול להיות ברע ובכפוי. ואני רציתי. רציתי הצלה, רציתי יד שתדפדף בחוברת חיי שהפכה ליותר ויותר דלה ומקושקשת.

זה מתחיל באברבאנל

זה מתחיל באברבנאל. לפני שאני מתקבלת לשם שולחים אותי לוולפסון לבדיקת מלחים שתמיד חסרים לי. השעה 01:30 בלילה, ואני, אחי ואמא מחכים בחדר המיון לתוצאות בדיקה. הם נחושים לגמור עם המחלה הזאת. עדיין מאמינים שאפשר גם אחרת, שיש רותי אחרת, ורק על האמונה הזאת אני מכבדת אותם ולא לוקחת את הדברים ורצה כל עוד רוחי בי.

פועל זר בשדה של הקאות. רותי זוארץ (צילום: אילן ספירא)

למה אני משתפת פעולה? כי אין לי כוח להתנגד. כי האיום של אחי שהוא ינתק איתי כל קשר עובד עליי. אני שטה. רוצים להבריא אותי, שיהיה. גם לי נמאס, גם לי היו הרהרורים לאחרונה על מהות ההקאות. הרהורים שהביאו לזה שהיה לי יותר קשה להקיא, שכבר לא כיף לתכנן בולמוסים. זה רק כורח. אני פועל זר בשדה של הקאות.

נהנית מהאוכל חופשי - ומקיאה

בוולפסון אני נהנית מהאוכל חופשי ואחר כך מכניסים אותי לחדר בידוד לשעתיים. כשהם מגלים שגם אחרי שעתיים אני יכולה להקיא, הם מבינים שהם לא יכולים לטפל בי ומפנים אותי למחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. ד"ר

אורן, ראש המחלקה בוולפסון, בעדי. הוא יודע שכתבתי ספר וזה קוסם לו. ביום העזיבה הוא משאיר לי הודעה שאם לא ילך בתל השומר, שאצור איתו קשר.

הוויזה, הצ'קים, הכסף, והמפתחות לדירה שלי נלקחים ממני. שלא אוכל לברוח. בתל השומר מכירים אותי, התאשפזתי שם לפני ארבע שנים לשבועיים וברחתי. הם עושים לי תוכנית: הזונדה נכנסת לחיי. מעולם לא קיבלתי זונדה קודם. עכשיו הגיעה העת. זונדה וזונדה וזונדה. בין לבין מותר שלוש כוסות תה ביום, ואני שותה אותן בשקיקה, כזכר לכוסות הקפה בבית.

אני בבד־רסט — אסור לי לקום מהמיטה. לשירותים ולמקלחת אני מובלת עם כסא גלגלים. החדר מלא בבנות במצבי. יש את גילי, הילדה של אמא שבנתה לעצמה ממלכה קטנה ומצועצעת בחדר. היא בת 24 והגיעה ל-24 קילו. אמאל'ה באה כל יום עם מלא קניות של חולצות וטרנינגים חדשים בצבעים שונים. אני מקנאת בה. היא מוגנת לחלוטין, למרות שאני לפחות יכולה להתמודד עם המשקל והיא נשקלת בלי להסתכל, לא יכולה לראות את האמת.

רוצה לחזור לבית, לסיגריות

לרים זה אשפוז שני, אבל היא לא מתכוונת לחזור שוב. היא מתחתנת במאי. אצל יפעת הכל היה יכול להיות יותר פשוט אם לא היו לה את הבצקות ברגליים, שקוטלות כל שמחת חיים בה. שירן שקטה, מתהלכת לה עם הטייטסים הצמודים שלה שמוכיחים שהייתה פה אנורקסית. כולן מטופחות טיפ טופ וכולן רוצות לצאת מהמחלה כי הכי חשוב זה לגדל משפחה ולהביא ילדים.

לחגית החמודה שתמיד המגש שלה הכי עמוס ושקראה את הספר שלי, יש בעל אבל אין ילדים. לפי הרמת הגבות שלה הועבר המסר שזה בגלל המחלה. יעל

קפצה מהארבע פרוסות גבינה שהיו לה במגש לסיים "אבל עוד יהיו". המנטרה במחלקה להפרעות אכילה היא שגם אם מקנאים שהשנייה נשארה רזה יותר, כל הזמן מעודדים. שולפים סיפורי אלף לילה ולילה על בנות שהיו במצב נורא ויצאו מזה.

ואני כל בוקר קמה ולא יודעת אם היום זה היום שבו יהיה לי מספיק כוח להפנות גב לכל העולם ולחזור לפינה שלי בבית, עם הסיגריות הבלתי נגמרות וההקאות הלא־אהובות־כבר אבל החיוניות. אני פצצה מתקתקת של טוב ורע.