פרויד על ספת הפסיכולוגים
70 שנה אחרי מותו עדיין מעורר השם זיגמונד פרויד סערה. איך קם התסביך האדיפלי על יוצרו, והפך את אבי הפסיכואנליזה לדמות שפסיכולוגים אוהבים לשנוא?
לא משנה עד כמה נחשוב שפרויד צדק או לא צדק, בכל פעם שאנו נכנסים בשערי הממלכה המופלאה של נפש האדם, דמותו עדיין נמצאת שם; לוקחת אותנו למסע מטורף, מבהיל, ומרתק שמשאיר אותנו לפרקים פעורי פה.
"מאיזושהי סיבה לא נותנים לפרויד לנוח על משכבו", אומר פרופסור קרלו שטרנגר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, ומייד משחרר את הנצרה ויורה לכל הכיוונים.
"יש לנו צורך מאוד עמוק באבא כלשהו שיגיד לנו איך אנחנו צריכים להיות, ופרויד הוא מישהו שמעורר את התקווה הזאת. לכן הוא הפך עבור רבים לאבא שאכזב. אנשים מצפים ממישהו שחי והתעצב בסוף המאה ה-19 להכניס לתוך התפישה שלו את שחרור המיניות והפמיניזם שבאו אחריו. זו טעות, לא צריך לחשוב עליו כעל הוגה בן זמננו".
האיש שנשים אוהבות לשנוא
בעשורים האחרונים היחסים בין הפמיניזם לפרויד הם יחסי הערצה-שנאה: הערצה לגאונות שלו, מול שנאה כלפי היחס שלו לנשים. פרויד האמין כי שני המינים מעניקים ערך רב יותר לפין באופן בלתי נמנע ואוניברסלי. "במילים פשוטות פרויד אמר שנשים דפוקות כבר מגיל צעיר", זועמת ענת גור, פסיכותרפיסטית וממנהלות מכון "אנימה" לפסיכותרפיה עם נשים, "הילדה הקטנה שמגלה שאין לה פין, שהיא כבר מסורסת, נשארת עם קנאה למשהו שלעולם לא יהיה לה".
"יכול להיות שלקנאת הפין יש אחיזה במציאות כי בנות מבינות שלבנים יש יתרונות בחברה, אבל זה לא אומר שהן מקנאות באיבר הקונקרטי. פסיכואנליטיקאי פרוידיאני שמטופלת תספר לו שהיא מקנאה באחיה, יניח שהיא סובלת מקנאה בפין, אני אפרש זאת שלאח היו יותר זכויות במשפחה", טוענת גור.
לצד דעה זו של גור, יש הרבה אנשי מקצוע שמאמינים גם היום בתיאוריה הזו של פרויד. "גילוי קנאת הפין היה הברקה", אומר פרופ' עמנואל ברמן, מרצה באוניברסיטה חיפה, וחבר סגל במכון הישראלי לפסיכואנליזה, "אבל בהתחלה הברקה קצת מבודדת. פרויד חשב על הבת שמקנאה בבן ולא הביא בחשבון שגם הבן מקנא בבת. היום אנחנו יודעים, מניסיון קליני ומחקרי, שכשהבנים מתחילים לקלוט שלאחות שלהם או לבת דודה יהיו ילדים בבטן באופן מוחשי, בזמן שהתפקיד שלהם כגברי בהבאת ילדים לעולם נראה יותר מעומעם, אז מתעוררת קנאת ההולדה. דעה מאוד נפוצה היום היא שעצם החלוקה לגברים ולנשים יוצרת בכל יצור אנושי איזשהו צער על מה שאין לו. לבת חסר להיות בן, ולבן חסר להיות בת".
"בהתחלה מאוד כעסתי על פרויד", מודה גור. "הייתי עסוקה בלחשוב איך הוא כתב שנשים נחותות, ונותרה בי תחושה שצריך להוקיע אותו. היום אני מבינה שלמרות כל זאת הוא היה גאון. יכול להיות שהיחס לנשים נסלח אם מתייחסים להקשר התרבותי שבו הוא חי. הוא הכיר במגבלות שלו והיה מודע לכך שכל התיאוריה שלו נהגתה מפרספקטיבה גברית. בסוף המאמר שלו על נשיות הוא אומר בעצמו: 'זה כל מה שיכלתי להגיד על נשים, כך אני רואה את הדברים מנקודת מבטי. אבל אם אתם באמת רוצים ללמוד על נשים לכו למשוררים'".
לפעמים מין הוא רק מין
בעיניים מודרניות נראה לנו ברור מאליו שנושא המין מעסיק את האדם, אבל זה לא אומר שכך היה תמיד. בתקופה שבה חי פרויד המיניות הייתה מאחורי הקלעים, משהו שלא מדברים עליו, עד שבא פרויד והטיל פצצה: לא רק שאנחנו מונעים על ידי דחף מיני, אלא המיניות היא דחף אינסטינקטיבי המניע את רוב פעולתנו המודעת והלא מודעת. אפילו קריאת עיתון, על פי ההוגה היהודי-אוסטרי, מהווה סובלימציה לדחף המיני.
"פרויד הרחיב את המונח 'מיניות' וראה אותו לא רק במובן הצר של מגע מיני, אלא ככל דבר הגורם לנו עונג, עבורו ילד שמוצץ אצבע בשלב האוראלי זה מיניות כי הוא גורם לעצמו הנאה", אומר ד"ר שלמה מנדלוביץ, מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית החולים שלוותה, וחבר בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת ת"א.
"התרומה של פרויד להנכחה של המיניות הייתה אדירה, וכאן גם המקור לביקורת הקשה ביותר עליו. הטענה המרכזית בשלושים שנה האחרונות היא שפרויד מרכז את המיניות יתר על המידה, הפך אותה להיות הדבר שמרכיב את המין האנושי. היום אנחנו רואים את האדם קשור לדחפים, אבל גם קשור להמון דברים אחרים, ביניהם צרכים התפתחותיים שלא קשורים במין, צורך במציאת מרכזים של אותנטיות, צורך בבניית משמעות, וצורך להבין את הריבוי הפנימי שיש בכל אחד מאתנו", אומר ד"ר מנדלוביץ.
פרופ' ברמן חושב שהתרומה של פרויד בנושא מיניות רלוונטית היום כמו אז. "פרויד נתן לגיטימציה למיניות כנושא שמטריד אנשים, דוחף אנשים ומשפיע על חייהם. כמובן שהרבה השתנה מאז תקופתו, כמו הלגיטימיות הגדולה יותר לבטא את הנושא, אולם זה שיש יותר דיבור על מיניות, זה לא אומר שלאנשים יותר קל עם המיניות שלהם. כל מטפל יודע מניסיונו שהרבה מאוד אנשים באים עם תשוקות, חרדות, כמיהות לא מסופקות, קונפליקטים, ודילמות בתחום הזה".
יחד עם זאת, אם פעם עסקה הפסיכואנליזה בחקירה של הדחפים ושליטה בהם, כיום היא מבקשת ליצור משמעות ולממש את הסיפור האישי והבין אישי. "היום יש הרבה יותר מודעות למרכזיות ולגורליות של קשר, ועד כמה החיים הרגשיים נקבעים בקשר עם הזולת: יחסי הורה-ילד, זוגיות, ידידות, יחסים בעבודה. אך זה לא מבטל את ההתעסקות של אנשים במין", אומר פרופ' ברמן.
"הייתי מנסה להבין בעיה מינית בהקשר כוללני יותר של התפתחות וגדילה, של שאיפות מהחיים וקיום או העדר שמחת חיים. קושי מיני יכול להיות חלק מדימוי עצמי נמוך, ולהתקשר לקושי להתקרב ולהתמסר, שמתבטא בעוד מישורים. עזרה טיפולית עוזרת להבין מה התשתית להרגשה השלילית, ואם הטיפול מצליח היא עוזרת להתחבר יותר לפוטנציאל המיני שלנו, שהוא היבט של חיוניות, של יכולת ליהנות מהחיים בכלל, של חיבור לגוף שלנו ולגוף של הזולת".
הפרדוקס בנוגע לפרויד זה שהוא עצמו חדל לקיים יחסי מין בגיל ארבעים בערך. אליס בוראס, פסיכואנליטיקאית מהמכון לפסיכואנליזה בת זמננו, מספרת כי הסיבה לכך היא שאחרי שישה ילדים אסור היה לאשתו, מרתה ברניז, להיכנס להריון מטעמים בריאותיים. מאחר שהריון היה סכנת מוות עבורה, האמצעי מניעה הכי בטוח אז היה הימנעות מקיום יחסי מין, וכך האיש שחשף לנו את הסובלימציה של המיניות, העביר את הליבידו של עצמו לעבודה ולכתיבה.
"יש סימני שאלה לגבי גיסתו מינה", אומרת בוראס בחיוך. "חלק מהביוגרפים חושבים שפרויד ניהל רומן עם אחותה של אשתו לאחר שזו באה לגור איתם ולעזור למרתה בגידול הילדים. מינה הייתה פרטנרית שלו לנסיעות ולדיונים שכלתנים, ואין ספק שהוא חש קרבה אליה. אם היה מימוש גופני או לא, אף פעם לא נדע. רוב הביוגרפים חושבים שלא".
האם הפסיכואנליזה היא מדע?
"ברור לגמרי היום שרוב התיאוריות של פרויד לא נכונות", מסכם פרופ' שטרנגר בנחרצות. "אם רוצים לטעון שתסביך אדיפוס זה חלק מהטבע האנושי, זה צריך להתקיים בכל חברה וחברה. כיום הפסיכולוגיה מראה בבירור שזה לא אוניברסלי ובזה נגמר הסיפור".
"לקנאת הפין אין עדות בשום מקום. יכול להיות שבת מסתכלת על בן ואומרת שיש לו משהו מאוד פרקטי להשתין ורואה בזה מושא לקנאה, באותה מידה שבן יכול להיות מתוסכל מכך שהוא לא יכול ללדת ילדים. כמו שילד הנמשך לבנים לא מספק אינדיקציה לכך שכל הגברים הומוסקסואליים, כך גם כמה בנות שאומרות למה אין לי, לא מעידות על תופעה כלל חברתית. הפסיכואנליזה בתור דיסציפלינה קלינית היא פרשנית, אין לה שום דרך להגיע להכללות על אופיים של בני האדם".
ד"ר מנדלוביץ חושב שנעשה עוול לפסיכואנליזה. "יש נטייה לחשוב על הפסיכואנליזה כנמצאת בתוך השדה של המדע הרציונלי, ולכן בשדה הזה מבקשים להוכיח אותה. הבריחה לשפיטה של הפסיכואנליזה דרך ביקורת מדעית היא בריחה מהבנתה המהותית, כתחום שקשה מאוד, אולי אפילו בלתי אפשרי בשלב זה, לקלוט בכלים מדעים".
"למרות שהחשיבה הפרוידיאנית התפתחה בתוך השדה הרפואי, אני חושב שצריך לחשוב עליה לא כל כך במונח של אנטיביוטיקה או ניתוח מרפא, אלא באופן הרבה יותר מורכב, שיש בו עמדה, אווירה, יומרה ופנטזיה לריפוי".
לפנייה לכתב/ת 
