נתניהו בגד בבוחריו

65 חברי כנסת המליצו לנשיא המדינה כי בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה ויעמוד בראשה. עם הנדוניה הזאת הוא החל לנהל מו"מ קואליציוני. אולם מתברר כי הוא אף פעם לא באמת התכוון לצרף לקואליציה את כל תומכיו. מחלקם, כמו מאנשי האיחוד הלאומי, הוא כנראה פשוט סלד. גם את האחרים הוא לא בדיוק אהב. אפשר להניח בוודאות גמורה שהוא היה רוצה, יותר מכל, לעמוד בראש ממשלה שבה חברים גם אהוד ברק וגם ציפי ליבני. כשזה לא בדיוק הסתייע – קיבלנו את אותו הביבי הישן והמוכר לרע. מניפולטור בלתי נלאה שלא מתחשב בבוחריו, וחושב רק על עצמו.

מה חושבים כעת המצביעים הרבים שהעבירו את תמיכתם ממפלגות ימין מובהקות לליכוד כדי להבטיח שבנימין נתניהו יגבר על ציפי ליבני? אילו ניתנה להם האפשרות לחזור במנהרת הזמן ליום הקלפי, רבים-רבים מהם לא היו נותנים את קולם למניפולציה שנרקמה בחדרי חדרים בין שני בוגרי סיירת מטכ"ל.

נראה כי גם חלק מחברי הליכוד בכנסת קיבלו קצת בחילה בימים האחרונים, כשנוכחו לדעת שמועמדם לראשות הממשלה הבטיח לאהוד ברק לכבד את כל מה שממשלות ישראל התחייבו לו בעבר, לרבות המתווה שבסופו "שתי מדינות לשני עמים" – עגל הזהב החדש שבא להחליף את קודמו, "שטחים תמורת שלום". מה שמזכיר לרבים את הקדנציה הקודמת של נתניהו, בה המשיך ב"תהליך אוסלו" המטופש, למרות הבטחותיו במהלך מערכת הבחירות, ומסר את חברון, העיר השנייה בחשיבותה לעם היהודי כשהתרגיל המסריח שכונה אז "בר-און חברון" מרחף ברקע.

להבדיל ממפלגת העבודה, מפלגת האיחוד הלאומי מבטאת את העמדות של אותם מצביעי ימין, שהתנגדו להתנתקות של אריאל שרון, ותמכו בנתניהו כראש ממשלה. צירופה של העבודה לממשלתו, היא מעשה של חוסר הגינות כלפי מצביעיו. הם רצו גוש של 65 ח"כים שיוביל מהלכים ברוח זו, אך ממשלת ליכוד-עבודה, ובה יוצאי שלום עכשיו, תעשה בדיוק את ההיפך. זה לא ראש הממשלה שבחרתי בו.

בחיי היום-יום, למעשים כאלה קוראים קבלת דבר במרמה.