הערבים תמיד חשודים

"את הערבים יש לשפוט על פי מה שהם עלולים לעשות, ולא על פי מה שהם עשו" (בן-גוריון, 1950).

גם לאחר ביטול הממשל הצבאי שלט בכיפה ההרגל לבחון אותם בעיקר מבעד למשקפיים של ביטחון. עד לפני שנים מעטות ישב מפקח מטעם השב"כ בוועדת המכרזים של משרד החינוך ואישר או פסל מועמדים ערבים למשרות ניהול או הוראה בבתי-ספר. עד היום סגורות משרות רבות בחברות ממשלתיות ובמפעלים שונים מטעמי ביטחון, ובקיצור – הערבים הם אשמים כל עוד לא הוכח ההיפך.

החשדנות הזו היא כפי הנראה תוצאה של פחד, והפחד, יש שיאמרו כי נולד מתוך אשמה. כך או כך, משפיעה החשדנות על החשוד ואולי הרבה יותר על התנהגותו של החשדן.

ימי מבצע "עופרת יצוקה" סיפקו הזדמנות נוספת להמחשת החשדנות והפחד מפני "מה שהערבים עלולים לעשות". כך, סירוב של חברת החשמל להיכנס לבצע עבודות תיקון ואחזקה בסכנין. אחד האזרחים שפנה לחברת החשמל, נענה כי "הכניסה לסכנין לצורך ביצוע העבודה תבוצע לאחר קבלת אישור מגורמי הביטחון". כלומר: כאן בלב הגליל נמצא יישוב שהכניסה אליו היא עניין הנתון לשיקולי ביטחון, כמו היה כפר בדרום לבנון או מחנה פליטים בפאתי ג'נין.

מקרה נוסף הנבחן בימים אלה עוסק בהנחיות שנתנו לכאורה המשטרה וגורמי ביטחון, "להימנע מנסיעה בתחומי הערים סכנין, עראבה, דיר-חנא בעת קיום העצרת לציון אירועי אוקטובר 2000, בשבת, ארבעה באוקטובר 2008".

הפנייה לאותם "גורמי ביטחון", לחברת החשמל ולמשטרה, גוררת מטבע הדברים משחקי מסירות נוסח "לא אמרנו, אמרנו אבל לא בדיוק כך, ההוא אמר, ההיא לא הבינה", וכך הלאה. אך למען האמת אין זה חשוב כל כך מי בדיוק אמר ומי פרסם. חשובה העובדה המטרידה שאחרי 60 שנות קיומה של המדינה קיים עדיין הפחד המסתמך על החשד, ואלה צומחים בערוגה המושקית במי ביוב של ניכור, התנכרות, חוסר הבנה הדדית, חוסר ידע אודות "האחר" וכל אלה כאן באזור בו מרחק של כמה דקות נסיעה, חמש טרסות ושני מטעי זיתים – מפריד בין חשודים טבעיים ותמידיים לבין שכניהם הזהירים.

חברת החשמל שאינה מעסיקה כמעט ערבים בין עובדיה, נמנעת מכניסה לכפרים בגליל בעת מלחמה בעזה, אלא אם מדובר במצב חירום, פשוט מקבעת את הדימוי המסוכן ההופך לסוג של קיבעון מחשבתי בקרב היהודים.

על כך נאמר כי כאשר טיפש אחד זורק אבן לים, מאה חכמים לא יוציאו אותה. 

יהושע רץ, חבר קבוצת סיכוי במשגב