מטען חורג

מיהו הילד הרע של הספרות הישראלית? בלי שום פקפוק: מקסים גילן. שום סופר לא הצליח יותר, ונהנה יותר, להיות רע. רבים ניסו, אבל רק הוא הצליח. הוא כתב שירים והורשע בריגול למען ארגנטינה, דווקא ארגנטינה. הוא דיבר חמש שפות אירופיות, אבל שירים הוא כתב רק בעברית שסרבה להיענות לו.

הוא ראה את עצמו כמו מין ז'אן פול סארטר או מין ברטרנד ראסל, אבל הוא התפרנס מספרי "סטלאג" פורנוגרפיים ומתרגום בפרוטה של כתוביות לסרטים. הוא ערך עיתון שהיה חיקוי מדרגה שלישית ל"עולם הזה", ואז נשפט ונכלא על רשימה שפרסם בעיתון המסכן הזה.

גילן. התפרנס מפורנו וכתוביות

הוא שוחרר מהכלא כי לא היה בפרסום שום דבר שלא ידעו בעולם כולו, ושוב כתב שירים ונסע ל-24 שנים לפריז, ולא חזר, וסיפר שהוא גולה פוליטי. הוא הוציא עיתון בשם "Israel and Palstine", והקים אירגוני שלום עם שמות נוצצים, וסיפר שהלך עם אקדח בלתי חוקי בכיס מחשש שירצחו אותו.

הוא כתב שירים עוד הרבה קודם לכן, כשהיה בן 17 והצטרף ללח"י ערב מלחמת העצמאות, וכשעזב את הלח"י בכעס כאשר התפרק, כדי להקים שתים-שלוש מחתרות של ארבעה איש. המחתרות הללו לא עשו כלום, אבל הביאו אותו שוב שוב אל חדרי מעצר.

הוא חזר מפריז לתל-אביב כאשר החל תהליך אוסלו, כדי להמשיך לכתוב שירים ולהתנגד לאוסלו. הוא המשיך לפרסם שירים כאשר הזדקן, והעולם השתנה, ואיש לא התעניין בו כאויב או כסכנה, אבל הוא המשיך לכתוב עד יומו האחרון ולערוך עיתון שנקרא בשם האופייני "מיטען".

אהב אלימות, הקים ארגוני שלום

לאדם ברוך, האיש שכתב עליו הכי טוב, הוא סיפר שאלימות וטרור תמיד קסמו לו, ולכן הקים אירגוני שלום. הוא גילה את יונה וולך והיא הקדישה לו את ספר השירים הראשון שלה, אבל במהדורה השנייה של הספר היא מחקה את ההקדשה. מי באמת יודע מה היה אמת אצל גילן ומה היה דימיון רומנטי? (הוא מעולם לא היה גולה. איש לא היגלה אותו). להלווייתו הגיע מכתב הספד מיו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. אז אולי הוא עשה יותר משנדמה שעשה?

גילן הוא הילד הרע של הספרות גם כיוון שמעולם, בכל השנים ובכל התהפוכות, לא כתב מבקר מילה טובה על שיריו (גם לא אני). אבל הוא המשיך לכתוב שירים גם כאשר אמר לאדם ברוך את המשפט שאפילו ילדים רעים וצוהלים של הספרות לא רוצים להגיד: "אני לא משורר, אני כותב שירים".

את ראשו של גילן איש לא ליטף, אף פעם. שום חוג לא אימץ לו אותו כנביא של בתי סוהר. שום חוקר ספרות לא גילה אותו מחדש. אף אחד לא לחש על אוזנו שהוא בעצם טוב. היו לו כמה חברים-סופרים ששמרו לו נאמנות, אבל גם הם לא אמרו שהוא גדול, שהוא קדוש, שהוא מלך בבלואים. הוא היה רע ונשאר רע, ושילם את מלוא המחיר.

גילן היה ילד רע ספרותי לפני שלושים שנה, אבל האם יש ילדים רעים בספרות הישראלית של 2009? התשובה היא לא, כי הילד הרע הוא לא הילד שמנסה לעצבן, ומיד קונה לו עדת מעריצים שמריעה לו, או מסמסת לו. הילד הרע הוא לא הילד שצועק שהמלך הוא עירום, ומיד, בלי לשאול אם הוא עצמו עירום, אומרים לו שהוא צודק, כאלו יש הרבה והם ילדים טובים כולם; מלטפים להם את הראש, אומרים "כמה טוב שהם רעים", "כמה חשוב שהם רעים" ו"כמה מוסרי שהם רעים".

אין ילדים רעים, ואין טובים

אפשר לומר כי אין לנו ילדים רעים היום כי אין לנו ילדים טובים. יש קשר הדוק, כמעט הכרחי, בין השניים. כשיש ילדים טובים יש גם רעים. כשאין כאלה - אין גם כאלה. גילן היה הילד הרע המובהק בשנים שבהן הילד הטוב המובהק היה ס. יזהר.

היה רע ונשאר רע ושילם את המחיר

כל הגיבורים בפרוזה הנפלאה והמרעישה של יזהר הם ילדים טובים מאוד. הם יודעים שהם הילדים שמגשימים את החלומות היפים ביותר של החברה, אבל היום לא ברור מהם החלומות היפים של החברה הישראלית? מי מגשים אותם? מי רואה את עצמו טוב?

קיראו את הסופרים המעולים של הדור הצעיר, את גדי טאוב, דורי מנור, סיוון בסקין, את אורלי קסטל בלום ואת שמעון אדף ואת יובל שמעוני. אצל מי מהם מופיע הילד הטוב? מי מהם חושב את עצמו לילד הטוב? אין ילדים טובים לספרות הישראלית של היום כי התרבות הישראלית של היום לא יודעת מהו הטוב שהיא שואפת אליו.

גילן בקצב ההיפ-הופ

לפני שבועות אחדים הייתי בהופעה של להקת היפ-הופ של בני שמונה-עשרה בערך. הם היו נמרצים, חריפים וחכמים. שאלתי מי הם. אמרו לי שהם קבוצה של צעירים יהודים וערבים שחיה ביפו וכותבת על יפו, והיא נקראת "מטען", על שמו של כתב העת של גילן (וגם ממשיכה להוציא את כתב העת הזה, וגם הוציאו ספר מיצירותיהם בשם "שפת יפו") .

כמעט כמו גיום אפולינר, שהיה כותב שירי אהבה לאהובתו כל יום. גילן אהב מאוד את יפו ואת עכו. קסמו לו החורבות. קסמו לו שרידי העבר המפואר. קסמו לו הערים המעורבות של יהודים וערבים. עכשיו באים צעירים ומוצאים דווקא בו את מקור ההשראה שלהם. אולי בכל זאת, אחרי מותו, זכה הילד הרע לאותה קבוצה נבחרת של אוהבים שעושה אותו לילד טוב.