תשכחו מהפרדת הדת מהמדינה
יש דרכים שונות ומגוונות לקעקע את אושיותיה של המדינה היהודית ולקדם את פרויקט מדינת-כל-אזרחיה תחתיה. ההפרדה בין דת למדינה היא אחת הטובות שבהן
הכלכלן אדם סמית סיפר כי כשידידו הפילוסוף דייוויד יום היה על ערש דווי, הוא ביקש ממלאך המוות שבא לבקרו משאלה אחת: לעקור משורש דעה קדומה אחת של הבריות. המלאך משום מה סירב, והסביר שאינו יכול לאשר את בקשתו, כיוון שיידרשו לכך לפחות שני דורות. מעבר לטענת סמית ששירושן של דעות קדומות קשה כקריעת ים סוף, סיפורו הוא גם משל לנטייה הרווחת לראות באנשי הגות ורוח את מי שאמונים על ניתוצן של דעות אלה, ואילו את ההמון מנגד כמי ששש לאמצן את לבו.
אלא שכוחן הממכר של דעות קדומות כנראה שאינו פוסח על איש, ואותם "מנתצי הדעות" הופכים לפרקים לגדולי המשתעבדים להן. כך, לדוגמא, הדעה הנחרצת בשבח הפרדת הדת מהמדינה בישראל, היא לעתים קדומה לא פחות משהיא נאורה.
מעבר לעובדה שהקריאות החוזרות ונשנות באקדמיה ומחוצה לה להפרדת הדת מהמדינה דומות לפרקים "לשחרור קיטור נאור", ללא הבהרה ברורה מה פשרה של הפרדה כזו ומה בצע בה, עמדה זו מתעלמת מהייחוד הישראלי, בדיוק כפי שהיא משוכנעת שב"מדינות מערביות נאורות" מתקיימת ההפרדה המלאה והמיוחלת.
דגם ההפרדה המלא בין הכנסייה למדינה, שבא לעולם במהפכה הצרפתית, לא מומש עד תום גם במדינות המערב המתקדמות, ואפילו לא באלה שנחשבו לפחות במוצהר למקפידות קלה כבחמורה על ההפרדה. כך, לא בארה"ב, הולנד וצרפת, שנחשבות ליותר מקפידות בהפרדה, התהווה חיץ בלתי עביר בין הישות הדתית למדינה. בצרפת, על אף חוק ההפרדה בין דת למדינה מ-1905, יש בתי ספר הקשורים לכנסייה הזוכים להעדפות מס, ובחבל אלזס-לורן יש חוק המבטיח תמיכה ציבורית למוסדות דת.
בארה"ב, על אף סעיפים רלוונטיים בחוקה, החל מהדקלום בבתי הספר "אומה אחת, בחסות האל", עבור בכיתוב על הדולר "in God We Trust", וכלה בכך שבפתיחת מושבו של הקונגרס חבריו נושאים תפילה – הווי החיים הציבורי רחוק מלהיות נקי מסממנים דתיים.
באנגליה, למשל, יש הכרה בכנסייה הרשמית של המדינה, ותקנות הכנסייה דורשות את אישור הפרלמנט. בשבדיה הכנסייה המקומית עדיין מבטאת את דת המדינה, למרות ההפרדה החלקית של הכנסייה הלותרנית מהמדינה מלפני כעשר שנים; באיטליה עדיין מפארים צלבים את קירות בתי הספר; ובספרד יש העדפה ברורה של הדת המרכזית על פני דתות אחרות.
האיסור של מיסוד הדת, המופיע בין השאר בתיקון לחוקה האמריקנית ושנתפש בידי רבים כעקרון מפתח בשאלת ההפרדה, אכן אינו מתקיים בישראל, אך גם לא במרבית מדינות המערב. בשיח הזכויות, אי עיגונו של עיקרון זה, בחוק או בחוקה, לרוב אינה נחשבת כחותרת תחת זכויותיו של הפרט החילוני. גם החופש מדת, כעיקרון נוסף ומשלים בתחום, כמעט שאינו מיושם במתכונתו המלאה במרבית מדינות המערב. הפרה בלתי מהותית שלו נתפשת בדרך כלל כקורבן נסבל בקיום מודוס ויוונדי בין המדינה לנתיניה החילוניים.
ואולם, גם אילו מתכונת ההפרדה של דת ממדינה בעולם המערבי הייתה מושלמת (והיא אינה כזו), והתקינות הדמוקרטית הייתה מחייבת העמדתו של מתרס בלתי עביר בין דת למדינה (ואין חיוב כזה), גם אז ראוי היה לדחות על הסף את דרישות ההפרדה הללו של עדית נאורי ציון. בדחיית הדרישה הזו אין כמובן דבר וחצי דבר עם שלילת הצורך החיוני ברפורמות במערכת, ובוודאי אין בה משום אמירת הן ואמן אחרי כל גחמה תקציבית או אחרת של הממסד הדתי.
מכל מקום, על אף שקבוצת הלאום הדומיננטית בישראל (היהודים) השתמרה היסטורית בעיקר כעדה דתית, ומשחר הציונות לכאורה שינתה את פניה והתעצבה בעיקר כעדה לאומית – שני היסודות הללו יחדיו מכוננים ומגדירים כיום את מהותה.
אין צורך לקיים ככתבן וכלשונן את תרי"ג מצוות ואפילו לא להאמין בבורא עולם, כדי להבין שבתכלית הימצאותו של היהודי בישראל גלום עבר היסטורי שגרעינו המקורי הוא דתי למהדרין. היות שהדת היהודית עיצבה במהלך הדורות גם פרקטיקה תרבותית, קהילתית, לשונית ורוחנית, הפך למעשה הפן הלא אמוני בדת היהודית לחלק אינטגראלי מכל אחד מאתנו.
לפיכך, גם אם כל מה שעומד מאחורי כוונת הדורשים את הפרדת הדת מהמדינה מתמצה בדקדוקי עניות ליברליים – היענות לדרישה עלולה להיות הרת גורל. יש דרכים שונות ומגוונות לקעקע את אושיותיה של המדינה היהודית ולקדם את פרויקט מדינת-כל-אזרחיה תחתיה. ההפרדה בין דת למדינה היא אחת הטובות שבהן.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
