האם באמת עשיתם סדר?
הרבה יותר קל לנקות את הכתם השחור מהתנוּר ולהרגיש את הניצחון המיידי, מאשר לעשות סדר אמיתי בבית שלנו. הפסיכולוג גיל ונטורה בטור אחרי-פסח עם הרבה בלגן
ועכשיו, אחרי שהסדר כבר מאחורינו, הבה ונקדיש מעט ניתוח מעמיק לאחיו הממזרי – הבלאגן. אינני מעצב פנים, גם הידע שלי בהילכות פנג שוואי מזערי כטיפה של טריאקי, אבל אני כן חושב שאני יכול להאיר עין או שתיים בנוגע למידה שבה הברדק המושל בביתנו מעיד על נשמותינו וכוונותינו. זרקו את הלכלוך הצידה, קחו אוויר, מתחילים.
הבלאגן כמטאפורה לחוסר שליטה
איש ניהול חכם אמר פעם שכמות ההרגשה הטובה שיש לך בחיים שקולה לכמות השליטה שיש לך עליהם. את/ה נכנס/ת הביתה, ופיג'מות של לילה וקורנפלקסים של בוקר מקדמים את פניך בסלון? באחת צונחת בטנך ואתה מרגיש שחזרת מהיעילות והניקיון היחסי של מקום העבודה אל חיריה מקומית שקצרה ידך מלנצח אותה.
כל אימת שאתה נכנס לבית אנדרלמוסי, אתה נד בליבך לאזלת ידם של בעלי הבית (תוך הכחשה מוחלטת של ערמות הזבאלה השוכנות במעונך שלך). מאידך, בכל פעם שאתה פוסע לתוככי מקדשם המסודר של בני משפחת קפדני, על כורחך אתה נתקף תערובת של קינאה והערצה – הרי לך הורים השולטים ביד רמה בילדיהם!
האמנם יש גרעין של אמת בתחושות אלו? במידה מסוימת (אמרתי מסוימת!) כן. בלאגן תוך דירתי מתמיד עשוי להעיד על ליקויים בתכנון, חלוקת תפקידים עמומה מדי בין הנפשות הפועלות, ולעיתים עשוי להעיד על חוסר יכולת להבין את אופן ההתנהלות השוטף של הבית ולגזור ממנו סדרי עדיפות ופתרונות נאותים. במילים אחרות, אתה יודע שכל פעם כשהילדים אוכלים מול הטלויזיה יכולת ההקפדה שלהם על הלכות ניקיון היא פיקטיבית לגמרי. אתה מודע לחוקיות הזו. אז למה אתה מתלונן? או שתאסור עליהם לאכול שם, או שתלעיט אותם במשהו קודם לטלויזיה, או שתפקיד בידיהם מזון נטול שאריות, יחסית (שאלת מחשבה – מה בעייתי יותר – במבה, מרשמלו או גלידה?) או שתקבל את הדין ותחליט שאתה מנקה אחריהם רק בסוף היום.
וזה ממש, אבל ממש, מוביל אותנו לנקודה הבאה.
היכולת להשלים עם בלאגן כמדד לבשלות הורית
פרט לאשתי והאלבום "זיגי סטארדאסט" של דיויד בואי אני כמעט ולא מכיר דברים מושלמים בעולם. חוסר השלמות הוא מאפיין בסיסי של הקיום האנושי. התקופה המודרנית על שלל פיתוחיה ושיווקיה מגבירה עד מאוד את חוסר הסדר-פריצת הגבולות הזו – סופרמרקטים מוכרים ספרים, בפיצוציות יש כספומטים, וקבלני בניין מככבים בפריים-טיים. זה היכה בי במלוא עוצמתו לפני כשבעה חודשים, עת ביקשתי מבתי הנסיכה להתחפף מהמחשב האישי מאוד שלי, להפסיק לחקור את צפונות מלבושיה של ברבי וירטואלית, ולתת לי להכין מערכי שיעור. איזה קטע. בעבר המשרד היה נמצא בנקודה X, וחדר המשחקים קילומטרים הרחק ממנו, בנקודה Y. היום שניהם מתמזגים לישות מרובעת אחת שכתוב עליה אינטל.
היכולת שלך להגמיש את סטנדרטי הסדר הטרום הוריים שלך היא קריטית לתפקוד שפוי בישראל העכשווית. רק רגע, לפני שיושבי בית מסורים מזנקים עלי לכלותני, אני רוצה להדגיש – לא התכוונתי להנהיג מדיניות "בלגן כפי יכולתך" בתוככי הדירה, אלא למיסוד הבנה פנימית שקטה שסדר בבית המשפחה הוא מושג יחסי. אמא חכמה אחת ממכרותי מיסדה כמה צעדים חכמים ומעשיים שהראו הפנמה חביבה של העיקרון הזה. היא דאגה שבכל ארון בגדים יושאר לפחות מדף אחד ריק (לכל אותם מלבושים שאין להם קטגוריה, שעבר זמנם או לגרביים שאיבדו זמנית בן זוג), והציבה קופסת קרטון ענקית בשולי חדר הילדים, לשם הושלכו בסוף היום כל אותם צעצועים שתש כוחם מלחזור לאריזתם המקורית. אבי המשפחה לקח זאת צעד אחד קדימה, והתרה בבניו שבסוף החודש כל המצוי בקופסת הקרטון יושלך אחר כבוד לפח, אלא אם כן ישקיעו הדרדקים מעט עמל בהשבת האבדות בקופסה למקומן ההיסטורי.
אבל אם הסדר הוא בנשמתכם, ואתם מוכנים להשקיע כמה שידרש על מנת להשיב את הבית לרמת ניקיון מערב אירופאית, מה זה אומר עליכם? לשם כך, יתכן ועליכם לעלעל בנקודה הבאה.
עיסוק מופרז בסידור כמנגנון הגנה
רוברט קיוסאקי, מחבר התנ"ך הנובורישי "אבא עשיר, אבא עני" תיאר תופעה שהוא כינה "בטלנות סמויה ע"י עיסוקים בלתי פוסקים". סומק קל של בושה עלה בי כשנחשפתי בזמנו לביטוי הזה, וכל כך למה? כי כל כמה שיהא הבלאגן השורר במעוננו גדול, הבלאגן שבין אזורי החיים השונים שלנו (הורות, קריירה, זוגיות, צמיחה אישית) גדול שבעתיים. תחושת הברדק הפנימית הזו מאיימת ומרתיעה. התמודדות ישירה איתה מחייבת הודאה בכמה אמיתות כואבות ומערערות דימוי עצמי. קל הרבה יותר לתעל את מאמצינו לקירצוף החלק השחור הזה, שמאחורי התנור, שכבר שנים זועק לניקיון. כאן הניצחון הוא מיידי, התוצאה ניכרת לעין, והאקמול הביתי הזה מרגיע לזמן מה את כאב השיניים המעמיק והולך.
אני לא ציני. אני יודע שזה קשה. פעמים רבות אנחנו אפילו לא יודעים להגדיר מה מבורדק בחיים שלנו. רק תחושה עמומה של חוסר נוחות מכה בבטן מדי פעם. הפיתוי להרגיע אותה ע"י התמקדות בטריויאלי מוכר וידוע, אבל עם יד על הלב, האמנם האתגר הכי גדול שעומד בפניך הוא סופסוף לסדר את ארגז הכלים הישן שלך?
אתם יכולים להפנים. אתם יכולים להשליך לפח, רק תסגרו את המכסה אחרי שאתם עושים זאת. יאללה, בלאגן!
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
