רוקדים במעגל

ירוק בוהק. זה הצבע שמכה בך עם פתיחת המסך על יצירתו החדשה של אוהד נהרין. "הורה" קוראים לה ואם השם סוחב אתכם אל מעגלי הרוקדים מהימים בתנועה, האחריות היא לגמרי עליכם. נהרין אוהב את הפונטיקה של המילה, את איך שהיא נשמעת וגם את מה שהיא מהדהדת.

"ריקוד ההורה הוא תוצר לוואי של המילה, זיכרון ונוסטלגיה, אבל במקומות אחרים יש לה משמעות אחרת לגמרי. בספרד המשמעות שלה - שעה. בשבדיה - זונה. גם את זה אני אוהב". פיסות היצירה, שנהרין בחר לפזר על הבמה במסגרת טעימות לעיתונאי המחול, הכו בבטן. אותן טעימות מתוך העבודה הספיקו כדי להרגיש שמשהו טוב קורה בבת שבע.

רצף של נקודות שיא (צילום: גדי דגון)

11 רקדנים נמצאים על הבמה לכל אורך היצירה. הבגדים שחורים, משקפים פשטות. התנועה מפתיעה וגם פס הקול שעליו חתום מקסים וואראט, האלטר-אגו של נהרין שהגיח לראשונה ביצירתו MAX, סוחב לכיוונים חדשים מאלה שהכרנו בעבודותיו בשנים האחרונות.

הוא מתייחס לעבודה כאל רצף נקודות שיא שאפקט ההצטברות שלהן מרכזי. לאורכה מפוזרים אזכורים, התייחסויות, ציטוטים מוכרים שמאובזרים במגירות הזיכרון. דרך המסננת שלו הוא הופך אותם לחוויות חדשות. בכך הוא מבקש מהצופה להתנער מהמוכר ולהתרכז ברגע. "חווית הצפייה מתקיימת בטלטלה בין הטריות של הרגע שבו פועל כוחו של הדמיון לבין מה שהרגע מאזכר", הוא אומר, "לא צריך להתעלם מהרפרנס אבל לדעת שיש עוד משהו ברגע שלא קשור אליו".

משתעשע באסוציאציות ובתבניות (צילום: גדי דגון)

בין אינסוף נקודות ההתייחסות יש גם אזכור ליצירתו המוזיקלית של דביוסי, "אחר הצהריים של פאון", המזוהה במיוחד עם הכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי. "אני מודע להיסטוריה של המוזיקה ומכיר אותה היטב, אמא שלי ניגנה אותה כשגדלתי, כך שהיא גם מתחברת אצלי לסוג מסוים של נוסטלגיה נעימה ושורשים שגם הם מוצר לוואי של החוויה החדשה".

העסק של נהרין הוא חיבור אלמנטים. את זה הוא אמר. אחרי שחיבר הוא מבקש להגיע לאותה נקודת בהירות ואיזון. את הלינוליאום הירוק שעוטף את הרצפה והכתלים הוא בדק על הבמה והרקדנים רק בשבוע שעבר. גם הבוקר, במהלך החזרה, הוא בחן מחדש מקטעי תנועה. "ככל שהפער בין מה שרציתי למה שקורה גדול יותר, העבודה מוצלחת יותר", הוא אומר.

מתוך "אחר הצהריים של פאון". מתייחס והופך 

באופן כללי עושה הרושם שלא מעט הפתעות ליוו את תהליך העבודה. קחו למשל את הפסקול שלפני שישה חודשים לערך היה נקישות מטרונום שלמקצבן התנהלו החזרות בסטודיו. "הפסקול עבר הרבה שינויים. לא מעט מהחומר התנועתי נוצר לפני שהצגתי לרקדנים את המוזיקה שכל הזמן השתנתה", אומר נהרין, "העבודה מתחילה מהתנועה והגרוב של התנועה לא תלוי במוזיקה, זה עניין של יעילות, קומפוזיציה ומאמץ. אני יוצר לחוד ואז מפגיש בין השתיים. תוך תהליך הרבה מהקטעים התנועתיים פגשו מוזיקות שונות".

ואם במוזיקה משתנה עסקינן, ברשימת התודות העיניים נעצרות על מרינה מקסימיליאן בלומין. נהרין מספר שבשלב מוקדם של תהליך היצירה במפגש בין שניהם הקליט קטע של שיר רוסי ישן שעליו בנה מקטע כוריאוגרפי שזכה לכינוי: מרינה. "המוזיקה כבר מזמן לא שם אבל שמרנו את השם", הוא אומר, "אני עדיין יכול לזהות במוזיקה האלקטרונית של טומיטה שנבחרה בסופו של דבר לקטע הזה, את אותה הנשימה".