יומן ריטלין: חצי שנה על התרופה שמשנה חיים
שירלי פרקש, עיתונאית נועזת, החליטה יום אחד שהיא צריכה ריטלין. במשך חצי שנה היא נטלה את התרופה. ההתחלה היתה דווקא מבטיחה, אבל עם הזמן החלה לחוות את כל תופעות הלוואי שהיו רשומות בעלון. וזה רק החמיר כשהחליטה לרדת מהתרופה. יומן מסע, מאוד הפכפך
לפני הכל: אף מילה בכתבה הבאה איננה תורה מסיני או המלצה מקצועית רפואית פסיכופרמקולוגית כלשהי. אני מביאה כאן את רשימותיי מניסיוני האישי בלבד לטובתם של אנשים שכמוני, שיוצא להם להתחבט בשאלה המהותית - "האם אני צריך ריטלין והאם זה כדאי לי"
ונתחיל מהסוף: ריטלין היא תרופה מצוינת, עד שמחליטים להפסיק אותה.
אף אחד לא יכול להגיד שאני בן אדם רגוע. אין אפילו צדיק אחד בסדום שראה אותי אפילו לשניה, והתרשם מנוכחותי המרגיעה. רוגע, אודה ולא אבוש, הוא לא ממש
לא רגועה? אני בחורה עצבנית. אולי בגלל שהתזונה שלי מורכבת אך ורק מפחמימות וסוכרים, אולי בגלל שיש לי משכנתא ותוכי, ואולי כי הדת עדיין לא הופרדה מהמדינה - מה זה חשוב. גם אם לא צובטים אותי, אני מתעצבנת.
והאבחנה המאד ספציפית הזו באישיותי רלוונטית לנושא לו רק בגלל העובדה שאנשים חרדתיים כמוני יכולים לפרש מאד בקלות חוסר ריכוז כהפרעת קשב, במקום כהפרעת חרדה. שום דבר שפרוזק, אהבת אמת, או עוגת שמרים חמה של אמא שלי, לא יכלו לרפא (ועם הרבה יותר חן).
ריטלין, להזכירכם, היא אותה תרופה שמקושרת עם הפרעת קשב וריכוז, זו, שגורמת לרוקחים להסתודד מאחורי הדלפק, לבקש ממך הרבה חתימות ולנעוץ בך מבטים חשודים. אני רוצה להציע לכם להתרכז (מצחיק, לא?) בטקסט הזה לשתי דקות. זה יכול לחסוך מכם סבל מיותר.
מתח או הפרעה?
אף רופא לא באמת איבחן אותי כלוקה בהפרעת קשב וריכוז. אפשר לומר שאבחנתי את עצמי. לפני שנתיים, שמתי לב שאני לא מצליחה להתרכז בשום דבר יותר מחצי דקה. התקשיתי לסיים כתבות, לקרוא מאמרים, לנהל שיחה ממוקדת או לראות סרט אחד מהסוף להתחלה בלי לקום עשרים פעם באמצע. שום דבר מזה לא היה נדיר אצלי, אבל זה החריף מאד.
המאמרים שמצאתי על ריטלין באינטרנט (לפני שתרמתי את גופי למדע) היו סותרים ומבלבלים ועסקו בעיקר בהפחדות, איומים והשפעת התרופה על ילדים. למבוגרים, היה עוד הרבה פחות מידע. לבסוף, גיליתי שאלון מחתרתי למבוגרים בנושא קשב וריכוז ( ניתן לעשות אותו בבי"ח רמב"ם בחיפה באופן פרטי, הקופות לא מממנות, וזה נקרא "מבחן טובה").
"זה רק לחץ, יעבור לך". פרקש (צילום: קובי בכר, באדיבות ערוץ SHE)
התוצאות הותירו אותי מופתעת ומבולבלת. תמיד הייתי תולעת ספרים, אבל יכול להיות שהביטויים "תפסיקי להשתולל" ו"תשגיחי" שניגנו את פסקול ילדותי לא היו בעלמא? הייתי ילדה של ברכיים פצועות תדיר, שבר בשיניים הקדמיות וגבס בשתי ידיים.
אחרי ביקורים סיזיפיים בין רופאי קופת חולים שאף אחד מהם לא היה מוכן לרשום לי את התרופה וכולם כאחד פטרו אותי ב"זה רק לחץ, זה יעבור לך", ושלחו אותי לנוירולוגים שגם הם לא היו מוכנים לרשום כלום (מי לעזאזל אמר שקל להשיג ריטלין? הצחקתם אותי), מצאתי נוירולוג מומחה בעל השקפת עולם קצת יותר פתוחה: הוא הקשיב לדברי ברצינות ("אני לא מצליחה לעבוד") ורשם לי ריטלין ("אם זה לא יעזור, תפסיקי") לניסיון לחודש בתוספת בדיקת כבד עתידית.
במשך חודשיים נחו הכדורים במגירת התרופות שלי, אבל יום אחד, אחרי ארוחת בוקר שכללה עוגה וקפה, בלעתי את הכדור הראשון. הסיבה לכך, אני מודה, לא היתה נורא אינטליגנטית: אמרו שהכדור מדכא תיאבון. זה הספיק לי.
שנת הריטלין שלי, כמו הכתבה הזו, מתחלקת לשניים: מהרגע שהתחלתי, ומהרגע שהפסקתי. להלן תופעות הלוואי כפי שאני זוכרת אותן מהתקופה בה נטלתי את התרופה:
תופעת לוואי שרשומה בעלון: מרץ מוגבר
לתת לבן אדם כמוני ריטלין, זה כמו להזריק לשפן של אנרג'ייזר קוקאין. גם ככה אני היפר-אקטיבית, תוסיפו על זה ספיד ותקבלו סרט אימה. כדור אחד הכניס אותי לאקשן מיידי ויכולתי להתמקד במטלות שלי. אני לא בטוחה שזה נקרא ריכוז. זוכרים את האם התשושה מ"עקרות בית נואשות", שלקחה את הריטלין של ילדיה רק כדי שיהיה לה כוח לנקות את הבית? הכל אמת. כדור אחד שווה בעיטה בתחת. מה שהספקתי לעשות בשעה, לא הספקתי בשבוע. אבל הצד השני של האנרגיה הוא כמובן תשישות גופנית בלתי מובנת, משהו שאי אפשר לקום איתו בבוקר.
תופעת לוואי שרשומה בעלון: דפיקות לב (חרדה)
על הכדור שמשתחרר באופן הדרגתי (ריטלין SR) כל כמה שעות - אף אחד לא סיפר לי, וחבל. הכדור שאני לקחתי (מחזיק שמונה שעות) היה חזק מדי וההשפעה המיידית שלו היתה מזוויעה. שמעתי את הלב שלי פועם במהירות כזו, עד שכמעט התעלפתי מסחרחורת וחולשה. פתרון שמצאתי: הליכה מואצת של עשרים דקות, מרגיעה את המערכת. למה לא חציתי את הכדור לשניים וחילקתי במשך היום? ניסיתי גם את זה. עזר קצת.
תופעת לוואי משוערת שרשומה בעלון: איבוד תיאבון
לא משוערת ולא בטיח - חד וחלק, את סותמת את הפה, רות סוף. הכדור הזה מצליח לעשות תוך דקה וחצי מה שמירי בלקין לא תעשה בשלושים מפגשים: להיות אדישה לאוכל. בפעם הראשונה בחיי נחשפתי לתחושה משכרת, מפתיעה ובלתי ברורה: רעב. וזה היה נפלא, יותר טוב מטוב. אבוי. לתופעה הזו יש אפקט סינדרלה: כשהשפעת הכדור מסתיימת, בא לך לטרוף את כל העולם כולו. אם לא סידרת נכון את המינונים, זלילות לילה מזוויעות בנוסח הרמדאן, הן רק עניין של זמן.
תופעת לוואי שרשומה בעלון: הפרעות בשינה
כן, לגמרי. וכאן נכנס לתמונה מלכוד 22: אם לקחת כדור בעשר בבוקר וכבר בשמונה בערב מתחילה לה סדרה של פיהוקים מוזרים, ואת נאבקת לפקוח את העיניים, יש לך הפרעת שינה. לכאורה, פיתרון פשוט: קחי כדור מאוחר יותר, וכך תגנבי כמה שעות לתוך הלילה. בעיה: עד שאת מוצאת את השעה הנכונה, את עלולה למצוא את עצמך ערנית להפליא בחושך, באמצע הסלון, בשלש לפנות בוקר, אחרי שאכלת ארוחת ערב שביעית, קראת עיתונים, ראית סרט בטלוויזיה וניגנת קצת בפסנתר (בשקט). לכמיהה לריכוז יש מחיר גבוה, מה לעשות.
תופעת לוואי שרשומה בעלון: אופוריה
למי שסובלת משינויים קיצוניים במצבי רוח (להירגע, זה לא אומר שיש לך מניה-דפרסיה, זה יותר קשור לירח) – ריטלין, לא נעים להודות, היא תרופה מבורכת במובן הזה - משהו על תקן קוקאין לייט. במשך התקופה שלקחתי ריטלין, לא זכור לי דיכאון אחד ראוי לשמו. להיפך, יותר בכיוון של אופוריה מרוסנת, התקפי צחוק נהדרים, ופשוט הרגשה מוזרה ומאד לא מוכרת של אושר, ולו רק לכמה דקות. יש לזכור שכמו שהצחוק משתחרר בקלות, כך גם הבכי. אל תיבהלו. דמעות זה מנקה.
תופעת לוואי שרשומה בעלון: איבוד הזיכרון
אנחנו לא מדברים פה על "למה נכנסתי לחדר הזה? מה רציתי להביא?" אלא משהו קצת יותר קיצוני: כששכחתי שמות של אנשים שאני מכירה מכיתה ד', הבנתי שאני בבעיה. פעולות פשוטות נמחקו מהזיכרון שלי, תוך כדי עשייה. דוגמא: לא הצלחתי לזכור שיחות מאתמול. לא הצלחתי לזכור פגישות, שמות, משפטים. אגב, יש כאלו שבמקום לשכוח, הריטלין מאיץ בהם מחשבות טורדניות ואובססיה. כן כן, ברור לי שזה רק ספיח נוסף של חרדה, בכל מקרה, זה מעצבן לא פחות.
מתישהו רציתי להפסיק. הספיק לי. ירדתי שבעה קילו והייתי באופוריה. אבל מה - תופעות הלוואי הקיצוניות התחילו להפגיז רק כשהפסקתי לקחת את הכדורים. בעברית פשוטה קוראים לזה גמילה. ואלו התופעות שבאו, דווקא אחרי שהפסקתי:
תופעת לוואי שרשומה בעלון: התקפי זעם
איפוק זה לא הצד החזק שלי, וגם אלף מנטרות בודהיסטיות בסגנון "תן לי את הכוח לקבל את הדברים שאני לא יכולה לשנות" לא יעזרו כאן. אני בעד שינוי, ואם אפשר אתמול. כשהתחלתי להוריד במינון הכדורים, ההגדרה "עצבנית" הפכה למשהו אמורפי רחוק באופק. מצאתי את עצמי בתוך אמוק אותו אפשר להשוות רק לתופעות קיצוניות במיוחד של PMS. במילים אחרות, הייתי במתח של טרום מחזור 24 שעות ביממה. תופעת הלוואי הזו היא ערמומית במיוחד, כי במקום לזהות את נקודת העצירה ולנוח, את מעבירה הילוך ודוהרת דרכה. חיברתם אחד ועוד אחד, קיבלתם גיהינום.
תופעת לוואי שרשומה בעלון: פרנויה
יש משהו בסיסי שהבנתי לגבי ריטלין: הוא לא ממציא לך תכונות חדשות, אלא רק מעצים אותן. אם את בן אדם חרדתי, הרי שהחרדות מתעצמות. אם את פרנואידית,
הרי שהפרנויה יוצאת משליטה, אם את אובססיבית, טירוף הוא רק עניין של זמן. אם יש לך מזל, מדובר רק במחשבות טורדניות שוליות (האם כיביתי את הגז? האם נעלתי את הדלת? האם הוא אוהב אותי? האם הולכים לפטר אותי?) אבל אם החרדות שלך גורמות לך לשינוי התנהגותי, הרי שכדאי לשים לב למתרחש. אני זוכרת משהו שהתחיל רק כשהפסקתי לקחת ריטלין: בכל פעם שיצאתי מהבית, פחדתי משריפה. בכל פעם שמישהו נסע לירושלים, פחדתי מתאונה. ואני לא מדברת איתכם על חשש קל שחולף במוח ונמוג אחרי דקה, אלא על עינוי, על למהר הביתה, בגלל הפחד, ועל טלפונים כל חמש דקות לדעת "הגעתם כבר?". נו באמת, אי אפשר לחיות ככה.
תופעת לוואי שרשומה בעלון: תשישות
שינה. שינה מוטרפת חלומות. לחלומות יש תסריטים ברורים, אני זוכרת כל סצנה. בבוקר אני לא יכולה לקום, פיזית. הכל כבד, מעומעם, ואם כבר הצלחתי לקום ולהסתובב בעולם, זה לא אומר שהתעוררתי. או-אז, כמה מפתה לקחת רק כדור אחד ולהתעורר.
בוכה מסוס רתום לעגלה. פרקש (צילום: קובי בכר, באדיבות ערוץ SHE)
תופעת לוואי שרשומה בעלון: רגישות יתר
להתמוטט מבכי באמצע רחוב ארלוזורוב בתל-אביב למראה עגלה עם סוס מעונה מורעב וחצי מת, שבעליו אדיש אליו זו רגישות יתר? אני לא חושבת ובכל זאת, הגמילה מריטלין עלולה להסיר את הרקמה העדינה של העור החיצוני, ולחשוף אותו לדמם בשמש הלוהטת בלי רחמים. כל דבר קטן מכאיב, בלתי נסבל, בלתי נסלח. צביטה בבטן הופכת לאגרוף, דמעות הופכות לבכי תמרורים, ומועקה הופכת לדיכאון. מה קיבלתם? עצב שאפילו כמות גדולה של אלכוהול או פחמימות לא תוכל להבריא.
תופעת לוואי שרשומה בעלון: איבוד תיאבון
חוששתני שאין לי בשורה: ריטלין לא באמת עוזר לרזות. הוא עוזר לחיות באשליה קצת, לרדת אפילו במשקל (שבעה קילו, תודה) אבל - וזה לא כתוב בשום עלון - משום שמדובר בתופעה שמתרחשת ברגע שאת מפסיקה לקחת את הכדור. הרעב חוזר אלייך, בבומרנג שהעולם טרם ידע כמותו. הירידה במשקל והאנרגיה היו הבונוסים היחידים שבגללם היה לי קשה לוותר על הריטלין. אבל זה חארטה. עליתי במשקל בחזרה, עם תוספת מכובדת של קילוגרמים. כשאת מפסיקה ריטלין, תעשי טובה ותסלחי לעצמך על הבולמוסים שיגיעו, והם יגיעו. אחר כך זה יעבור. (זאת אומרת, כולי תקווה)
תופעת לוואי שרשומה בעלון: מחשבות שאין להן שחר
זה כתוב, נשבעת. כשקראתי את המשפט הזה, צחקתי רבע שעה בלי הפסקה. אני כל הזמן חושבת מחשבות שאין להן שחר, מה הקטע? מי קבע מה זה "אין להן שחר?" אולי בשבילי, דווקא יש להן שחר? אני לא מאמינה בגלגולי נשמות והמילה תקשור כבר מעלה לי את הסעיף, אבל בכל זאת, אם תמצאו את עצמכם מחוברים פתאום ל"צד הרוחני" שלכם, או תחוו חוויה "חוץ גופית" – כנראה שמדובר בכדור קטן לבן, תמים למראה אבל ערמומי ביותר.
תופעת לוואי שרשומה בעלון: פריחה
כחצי שנה אחרי שהפסקתי לקחת ריטלין (פה ושם כדור לא נחשב) התחילה פריחה מוזרה ואדמומית בכל גופי, והגירודים החריפו בעיקר בלילות. בתחילה זרקתי את המזרן, אחרי כן את המיטה, אחרי כן את החבר, וגם עברתי דירה, אבל לא עזר כלום. ה"אלרגיה" לא עברה, היא רק החריפה. אחרי טיפולים, זריקות, בדיקות אלרגיה, ואבחונים שנעו בין "אסטמה של העור" לבין "אין לי מושג מה יש לך", עלה על דעתי שהגוף שלי החליט להגיב, ולהגיב בזעם, על הגמילה. הבנתי אותו, סלחתי לו, והגרדת הפסיקה.
מה בסוף? לקחת או לא לקחת?
אז הבטחתי בתחילת הכתבה לא להביע דיעה, אלא רק להביא את סיפור ההתנסות שלי, אבל היום אני משוכנעת בשני דברים: א. ריטלין היא אכן תרופה משנת חיים ב. אני לא בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר שלה. ואם כבר מוכרחים? אז בזהירות עם הגמילה.
- רוצים לכתוב לי? לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
