שבועות מאחורי דלפק קבלה

שבת בבוקר, בכנרת מבצבצים פה ושם כתמים כחולים כהים שמעידים על כך שעוד יש בה חלקים עמוקים. ההרים למרגלותיה נצבעים כתומים וטבריה נוצצת רק בשעה זו של בוקר.

על המדשאות של כפר הנופש סימנים מובהקים של אחרי לילה של "אנחנו לא שמים על אף אחד. באנו לחגוג" – בקבוקי בירה, שקיות, שיירי מנגל, שפע שקיות במבביסלי, בריכות מים מפונצ'רות, ושפע רובי מים פרוקים מנשקם שיבש על ילד אחר.

הרי מה אכפת לתושבי המרכז והדרום שאין מים בכנרת - הם לא קמים בלב עצוב למראה עוד סנטימטר שיבש. הם רק מתלוננים באוזניי, מעוותים פרצוף ומצפים לתשובה: "מה זה?! הבטיחו לנו בקתה קרובה למים אבל אני צריך ללכת הרבה עד החוף! מה את יכולה לעשות?". ומה באמת אפשר לעשות, הרי כשהבקתות נבנו הן באמת היו קרובות למים...

על משבר המים שמעתם? (צילום: AFP)

את לא מאמינה איזה רעש

שבע בבוקר ודלתות חדר האוכל נפתחות. מלצרים מנומנמים דואגים למים רותחים בקומקומים, ירקות חתוכים, לחמניות וביצים. והם מחכים ומחכים ומחכים. אף אחד לא יעיז לפתוח את עיניו לפני שמונה, רובם יגיעו בחמישה לעשר – חמש דקות לפני תום הארוחה. אדומים משמש ראשונה של קיץ הם נכנסים, לא לפני שהם עוברים אצלי להתלונן על משהו. "עקצו אותי כל הלילה" (זה קורה גם בבית, ובבית אתה מורח אל-תוש, ואגב –אתה בכנרת, ויש הרבה ברחשים בכנרת. ואם היית סוגר את כל החלונות והדלתות בערב, ייתכן וזה לא היה קורה. אה, וככה גם המזגן היה מקרר יותר טוב ולא היית צריך להתלונן גם על זה).

"את לא מאמינה איזה רעש היה פה בחוץ אתמול בלילה! זו ממש חוצפה מצידכם, שילמתי כל כך הרבה ולא הצלחתי לישון". (את צודקת, היה רעש נוראי. צרחות, מוזיקה בקולי קולות, זייפנים צווחים לתוך קריוקי ביתי, קללות על הבעל. אך האם אני היא הכתובת הנכונה לכך?)

"אולי תדברי עם שכנייך הרועשים, ואולי הם יכבדו את הבקשה ויתחשבו בך בזמן שנת הצהריים?", אני מציעה.

"נראה לך?! היא זועקת. "איככסס... הם מגעילים, אני לא מתקרבת אליהם", היא מעוותת את קצה שפתה הימנית, מסתובבת כשידה מורמת לעברי בבוז.

"את יודעת," היא לוחשת לעברי כשומרת סוד, למרות שאין אף אחד ברדיום של עשרה מטרים מאיתנו. "יש לי משהו להגיד לך. תני לי לפרוק", היא מבקשת בתחינה. ואני רואה עליה שהיא באמת חייבת להגיד משהו, ואם לא תיכף תתפוצץ. היא הרי חייבת להתלונן על משהו, וכאילו מרגישה שאם לא תדבר, כמו לא מיצתה את החופשה.

היא ממשיכה בלחישה, ואני מטה אוזן לעברה, מחכה בשקיקה לתלונה. היא מסתכלת ימינה ושמאלה ואז פוצחת במונולוג: "תראי, אני לא באתי חס וחלילה להתלונן, אבל החוף - זה משהו זוועה. קודם כל חם נורא, והחוף בוצי, ויש כל מיני דברים במים, ממש מגעיל ולא נעים. ותעשי לי טובה, תביאי לי עוד עשר מגבות".

"אין ספק שאת צודקת", אני אומרת, ועיניה מוארות לרווחה. "באמת חם. ובאמת בוצי, הכנרת יורדת ומשאירה אחריה בוץ. ובאמת יש דברים במים - צמחים ואבנים".

"אז מגיע לי פיצוי?" היא צוהלת ולא בלחישה.

שאריות חג על חוף הכנרת (צילום: יצחקי גל)

אפשר לקבל את הכסף בחזרה?

תשע וחצי וחדר האוכל ממשיך להתמלא, ובסדר יחסי. רוב האורחים עוד עייפים והאמת שרבים נראים אפילו מרוצים. מחויכים בסנדלים ובגופיות, מברכים בבוקר טוב אחד את השני, וקצת במבוכה, עדיין לא מעכלים את פתיחות השיחה החברית מאתמול בערב. בבוקר, חברים חדשים שנרכשו על בסיס של וודקה, נראים מטושטשים ולא כל כך אמיתיים. הם מסתכלים אחד על השני, מנסים להיזכר אילו סודות סיפרו מחדר המיטות, מקווים שלא נסחפו בתיאורים, ונדחקים פנימה להיות ראשונים בתור.

כמה דקות של שקט.

"באתי לראות אם כל התשלומים על החדר סגורים", היא אומרת בטון מצטדק, מקווה שהגמדים באו בלילה וסידרו בשבילה את התשלום.

"את חייבת תשלום על ארוחת ערב וכניסת חברים לכפר הנופש", אני מסבירה לה.

"אבל החברים השאירו את הרכב בחוץ ונכנסו ברגל".

"גם מבקרים שנכנסים ברגל נדרשים בתשלום".

"אבל אתמול ויתרו לי על הרכב הראשון שבא לבקר אותי" (יופי לך, אבל אנחנו לא מועדון חברים. היינו לארג'ים, אבל נסחפת).

"ואת שומעת?", היא מנסה את מזלה בדרך אחרת. "אתמול רק אני ובעלי נכנסנו לארוחת ערב כי הילדים לא היו רעבים. אפשר לקבל את הכסף בחזרה?"

"אני מצטערת, אבל נרשמתם לארוחת ערב מראש ובהתאם לזה נערכו".

היא כועסת על תשובתי ודורשת שאדבר עם המנכ"ל. אני שוקלת את תגובתה התמוהה בעיני, המציקה והמרגיזה. ואני באמת מנסה לעצור לרגע ולחשוב כיצד צריך להתנהג, וכיצד יש לענות, ואיך לטפל - בכנות, ומתוך אובייקטיביות אמיתית. לעתים יש טענות מוצדקות, ובהתאם לכך צריך לטפל, ולתת לאורח תחושה טובה.

בזמנים כאלה, בהם ישראלים מחכים בשקיקה לחופשה השנתית, יש לתת מענה הולם לכספם שאינו יוצא בקלות מהכיס. אין ספק שתקלות ובעיות צריכות לבוא על פתרונן, ובאופן מהיר וטוב. באם לא, יש מקום לתלונות, אך גם הן, אגב, אם יעשו בנועם, ייפתרו מהר יותר, ובחדווה גדולה יותר.

ממקום מושבי, מאחורי דלפק קבלה, כשכל מאודי הוא להרוויח את שכר לימודיי – אני מוקסמת מהאנתרופולוגיה, מגנה את החוצפה, מרחמת על אלה שממילא מרחמים על עצמם, כואבת על הכנרת, ושמחה שעוד כמה שעות זה נגמר, בתקווה שכולם ייצאו בזמן מהחדרים.

כשכיביתי היה חם וכשהדלקתי היה קר

"צודקת, אני מתנצלת מאוד".

היא ממשיכה: "כשכיביתי היה חם וכשהדלקתי היה קר. אני קמתי מקוררת, זה ממש לא בסדר, אני דורשת פיצוי".

בחוץ אני רואה שאריות של כסא פלסטיק ששייך לכפר הנופש, חרוך ונמס, ומעליו מנגל מעושן.

טבריה כבר לא נוצצת והכנרת הפכה גלית. המלצרים מפנים את שאריות ארוחת הבוקר. בני אחת המשפחות יושבים שבעים בלובי, שלובי ידיים על העורף ורגליים על השולחן. עוד חג עבר.

הכותבת היא סטודנטית לעיתונות שעובדת כפקידת קבלה באחד מכפרי הנופש בכנרת. שמה האמיתי שמור במערכת.