כתיבה הומוסקסואלית: יש דבר כזה?

"דבר אחד המיוחד להומוסקסואלים משותף להם עם הנשים: מאחר שהם חלשים יותר מבחינה פיזית, חובה עליהם לכוון לפרצוֹת בשריונָם של יריביהם, ובגלל הטכניקה הזאת, שאותה כפו עליהם מאות שנים של היסטוריה, ההומוסקסואלים עצמם מוגנים ביותר במקום שאחרים נוחים ביותר לפגיעה".

את הדברים האלה אמר הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, תלמידו של זיגמונד פרויד. הציטוט מופיע בספר "נביאים בבלי כבוד" מאת פרדריק גרינפלד (הוצאת "עם עובד", בתרגומו של אהרן אמיר), אך בשינוי קטן: יונג לא דיבר על הומוסקסואלים, אלא על יהודים.

מתוך מצעד הגאווה 2009 בתל אביב (צילום: ג'ורג' גינזברג)

והוא לא בא לברך, אלא לקלל (שהרי יונג היה אנטישמי לא קטן). הרשיתי לעצמי להחליף מלה אחת בדבריו – אחרי ככלות הכול, לא כל יום פורים. וכך, אם ממשיכים באותו קו, מגלים את הדברים הבאים שאמר יונג (ושוב, בשיבוש שלי): "ההומוסקסואל, כנווד יחסי, מעולם לא ברא, ומן-הסתם לעולם לא יברא, צורת תרבות משלו, שהרי כל יצריו וכשרונותיו תלויים בעם מארחַ מתוּרבת פחות או יותר".

כי, בעצם, כשאנחנו מדברים על הומוסקסואלים (ממש כמו על יהודים) אנחנו מדברים על מיעוט; אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הבנתי בבירור שאני משתייך למיעוט הזה. זה קרה בשבוע הספר ב-1994. הייתי בן שמונה-עשרה. שוטטתי בין הדוכנים בכיכר מלכי ישראל, ובאחת הערימות מצאתי ספר שעל עטיפתו מודפס תצלום פסלו של מיכלאנג'לו "העבד".

משהו בעטיפה הזאת משך את תשומת לבי: אולי מבטו של העבד הנישא אל מחוזות רחוקים, אולי זרועו המורמת בתנועה חשקנית, אולי אצבעות ידו השניה המטיילות על חזהו המעורטל. ואולי פקעות שיערו הסבוכות, המעוררות חשק לטמון בהן את האצבעות.

שמו של הספר היה "קֶרֶל מברסט", וכתב אותו הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה (הוצאת הספריה החדשה. מצרפתית: דניאל רובינס ואביבה ברק). לקחתי את הספר ליד ופתחתי אותו: "תלתליו המושלמים, המתנוצצים בחום ובזהב, הנעימים למגע, צנחו במעלה מצחו. שלחתי בו מבט מזלזל".

וקצת הלאה משם: "אני אוהב אותו. הקצינים משעממים אותי. למה איני מַלח פשוט! הקור וכאב הראש צובטים את מצחי כמלקחיים, מכתירים אותי בעטרת מתכת משולשת. אני גדל ונמס". דפדפתי מהר לאחור ונתקלתי בסצינת סקס מסעירה בין שני מלחים: "נורבר משח את אצבעותיו ברוק והעבירן במיומנות על האיבר שלו. ככה אתה מוצא חן בעיני. קרל לא השיב. ריח האופיום המונח על המיטה עורר בו בחילה. והזין כבר היה עושה את מלאכתו".

בחזרה לניינטיז

1994 היתה שנה סוערת: נערכו הבחירות הראשונות בעידן הפוסט-אפרטהיידי ונלסון מנדלה הפך לנשיא דרום אפריקה, ברוך גולדשטיין ביצע את הטבח במערת המכפלה, פיגועי התאבדות אירעו בתחומי ישראל, החל רצח העם ברואנדה, ישראל והוותיקן כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, שני נערים רצחו את נהג המונית דרק רוט והוקמה הרשות הפלסטינית.

וולך. לכתוב בהומוסקסואליות (צילום: שלום בר טל) 

כשנה קודם לכן קראה ח"כ יעל דיין מעל במת הכנסת את קינת דוד על יהונתן: "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". המורה שלי לתנ"ך, דווקא חילונית ולא שמרנית במיוחד, היתה אחוזת פלצוּת. "איך אפשר להגיד", היא קוננה, "שדָּוִד המלך – גבר שבגברים! – היה כזה?!"

השפה העברית אינה עושה חיים קלים למי שכותב בה; לְאַט, כִּי אֵין כְּמוֹ בַרְזֶל לְבָבִי / וְלֹא אוּכַל נְשׂא קֶצֶף אֲהוּבִי / הֲמַכָּתִי, וְאַתְּ רוֹפֵא, אֲנוּשָׁה? / וְאִם נֶצַח, וְאַתְּ לוֹחֵשׁ, כְּאֵבִי? / שְׁתֵה יַיִן וְחָלָב מִשְּׂפָתִי / וְתֵן תַּגְמוּל לְיֵינִי וַחֲלָבִי, / שְׁלַח יָדָךְ וְתֵן לִבִּי בְּכַפָּךְ / וְאַל זָרִים יְדֵיהֶם יִשְׁלְחוּ בִי!" – כאשר ר' שמואל הנגיד כתב את השורות הנפלאות האלה, הוא חייב היה להיות מפורש.

בשפה העברית אין מקום לעמימות שיכולה להרשות לעצמה האנגלית, למשל אותה עמימות שבגללה התווכחו חוקרי ספרות במשך מאות שנים אם שייקספיר כתב את סונֶטות האהבה שלו לגבר או לאשה. שמואל הנגיד כתב את השיר הזה, כשירים רבים אחרים, לאותו "צבי" נחשק, ובכך הלך בעקבות המסורת הארוכה של שירי החשק הערביים הקלאסיים.

ולנו, למרבה השמחה, נותר שיר שקשה מאוד לפרש אותו שלא כלשונו. או כפי שניסחה את זה יונה וולך: "מַה הַהֶבְדֵּל לִכְתֹב הוֹמוֹסֶכְּסוּאָלִית/ שְׁנֵי גְבָרִים שְתֵּי נָשִׁים / שֵׁם הַגּוּף שֶׁמִּשְתַּנֶּה/ אוֹ הַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה הַבִּלְתִּי מִשְתַּנָּה". (מתוך "התחלנו להביא דוגמאות מהחיים").

בתקופה שעליה אני מדבר התחלתי לכתוב פרוזה, ואני זוכר כמה התעניינתי בניסוח הדברים. הייתי חייב לדייק והיה עלי להחליט: אם אני כותב סיפור אהבה, האם אכתוב "את" או "אתה"? האם יהיה לי האומץ לכתוב "הוא", או שאסווה את מושא התשוקה האמיתי שלי ואכתוב "היא"?

האומץ הגיע בפריז

כמה שנים אחר כך ראו הסיפורים הראשונים שלי אור בספר, אבל היום אני לא מכיר בַּספר הזה – אולי משום שאז עדיין לא היה לי האומץ. רק כעבור שנתיים, כשארזתי את חפצי ועקרתי לפריז, וגרתי בעליית גג של בניין בן 400 שנים, יכולתי סוף-סוף לכתוב כפי שרציתי – בלי מסכות ובלי העמדות פנים.

פריז. לכתוב בלי מסכות (צילום: כנרת רוזנבלום)

ברומן "האי אני" (הוצאת ידיעות ספרים, 2002) שכתבתי בפריז, מתוארות מערכות יחסים בין נשים לגברים, אבל גם בין גברים לגברים. סוף סוף לא הסתתרתי. לשמחתי זכה "האי אני" לתגובות אוהדות, הן מצד הומואים והן מצד סטרייטים, ואת הרומן הבא כבר כתבתי בלי לילות מסויטים ובלי פחד.

ובמקביל, קראתי. קראתי הרבה. לא, לא בחרתי את היצירות לפי הנושאים או לפי ההעדפה המינית של הכותבים, אבל בכל פעם שנתקלתי ביצירה טובה שדיברה על הוויית המיעוט הזו, צירפתי אותה למעין אנתולוגיה מאולתרת.

וזאת היתה האנתולוגיה הפרטית שלי: שיריה של המשוררת ספפו, ילידת האי לסבוס; הנובלה "מוות בוונציה" מאת תומאס מאן; "סדום ועמורה" מתוך "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט; שיריו של קוואפיס; "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר ויילד; "סונטות האהבה החשוכה" של המשורר הספרדי גרסיה לורקה; "הורַי" של הסופר הצרפתי ארווה גיבֶּר (בן זוגו של הפילוסוף מישל פוקו) או "החיבוק החמקמק" מאת הסופר הניו-יורקי דניאל מנדלסון.

זה היה אז. כיום בהחלט ניתן לשאול את השאלה -  מה יעלה בגורלה של הספרות ההומו-לסבית בתקופתנו? כאשר לסביות, הומוסקסואלים וטראנסים רבים יותר ויותר זוכים בחופש לאהוב, בחופש ליצור ולפרסם את יצירותיהם? האם יכולים (או צריכים) הכותבים להיטמע ברוב הסטרייטי ולזנוח את הסממנים היקרים-ללב של קבוצת המיעוט?

ויטקובסקי והברנשים המענטזים

ובכן, "חוף לובייבו", ספרו של הסופר הפולני בן זמננו, מיכאל ויטקובסקי, שראה אור לאחרונה בתרגום

לעברית (הוצאת שוקן), דן בדבר הזה בדיוק: ויטקובסקי מתנגד התנגדות נחרצת לנורמליזציה של ההומוסקסואלים – הן בחיים והן בכתיבה. הגיבורים של ויטקובסקי "בדרך כלל לא רוצים להפוך לנשים של ממש, רק להיות ברנשים מענטזים".

הם לעולם נמצאים "באזורים העליונים של התחתית". הם מסרבים לנטוש את הפארקים הציבוריים, את השיחים, את המשתנוֹת, את החניונים, את כל ההוויה המינית הזאת, שה"אמנסיפציה של ההומואים" – כפי שויקטובסקי מכנה זאת – טאטאה מהרחובות. ואכן, מיכאל ויטקובסקי מזכיר במזגו הפרובוקטיבי, הנועז ומלא הפיוט את ספריו של ז'אן ז'נה, הפושע האינטלקטואל, החי לעולם בשולי החברה.