"אולי אני עדיין סופרת בהתהוות"
ביום שלישי יוכרז מי הזוכה בפרס ספיר ל-2009. עד אז קבלו בכל יום שאלון זהה עם אחד הפינאליסטיים. הפעם - רונית מטלון, שמועמדת על ספרה "קול צעדינו"
רונית מטלון מועמדת לפרס ספיר על ספרה "קול צעדינו" (עם עובד). היא מלמדת במחלקה לספרות באוניברסיטת חיפה. סיפורים קצרים פרי עטה הופיעו החל בראשית שנות ה-80 בכתב העת "סימן קריאה". ספרה "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" עובד לסרט קולנוע. ספרה "זה עם הפנים אלינו" נבחר על ידי המוסף הספרותי של ה"ניו יורק טיימס" לאחד הספרים הטובים של 1998. עוד מספריה: "שרה שרה", "זרים בבית", "זה עם הפנים אלינו", "אושר מאחורי העצים", ו"גלו את פניה".
מטלון: "להשראה יחסי ציבור גרועים". (צילום: איריס נשר)
מתי התחלת לקרוא?
"למדתי לקרוא לבד בגיל חמש. קראתי כל גזיר נייר שמצאתי בבית ברחוב ובגן, מה שעיכב אותי שעות בדרך מבית הספר הביתה, כי נהגתי לשבת שעות על שפת המידרכה ולקרוא קרעי עיתונים ועלונים ישנים שהתגוללו בקוצים ובחולות. איך חטפתי מכות על ההתעכבויות האלה".
מהו זיכרון הקריאה שנחקק בך יותר מכל, או תבע בך את חותמו?
"יש, נדמה לי, שני זכרונות כאלה. בראשון אני שוכבת במיטה לצד סבתא שלי שבקושי הבינה עברית, ומקריאה לה בקול רם מתוך ספר שאני כבר לא זוכרת מהו. סבתא עוצמת את עיניה ומחככת את רגליה מתחת לשמיכת הפוך שבה התכסינו שתינו".
"בזכרון השני אני מתייצבת בשבע בבוקר בבית של חברי לכיתה, משה, שלא רצה לקום בבוקר ואמא שלו התחננה שאבוא לאסוף אותו לבית הספר, אולי הוא יואיל לקום. וככה הייתי יושבת לצד מיטתו בבוקר, קוראת באור הקלוש של החדר את "האסופית" ומחכה לו שיתעורר בזמן שאימו היתה משחדת אותי בעוגיות ריבה ובשוקו נתעב עם קרום למעלה".
מתי הבנת שאת סופרת?
"אין רגע כזה בעצם. להיות סופר הוא לא מסקנה או שורה תחתונה אלא התהוות מתמדת. אז אולי אני בהתהוות הזאת של להיות סופרת".
מה אתה חושבת על המילה "השראה"?
"המילה הזו סובלת מיחסי ציבור מאוד גרועים, ומרוב ערפל ומיסטיפיקאציה היא דומה לפעמים למכונות הפעלולים האלה בסרטי הוליוווד, שמוציאות עשן ירוק וסגול. הצד הרציני מאוד של החוויה ששמה השראה הוא לפעמים כל כך טמיר ופלאי, שקשה לשים אותו במילים בלי להגזים ובלי לשקר. אני לא יודעת הרבה על המקור של ההשראה, אבל אולי משהו למדתי על התוצאה שלה - זהו מפגש שכזה בין כוח, תשוקה ודמיון כשבין שלושת המרכיבים האלה מתרחש איזון דק ועדין ביותר".
מהו מבחינתך השלב המפחיד ביותר בתהליך הכתיבה?
"השלב המרטיט ביותר בכתיבה הוא שלושים העמודים הראשונים של הרומן. זהו מצב עוברי ושביר ביותר שבמהלכו אי אפשר להיות בטוחים לגמרי שמה שנבט ונזרע אכן יחזיק מעמד, אכן יגדל ויתפתח. שלושים העמודים הראשונים טומנים בחובם את הכוח או את אי הכוח למשוך ולהימשך הלאה. להיות עולם ולא רק כמה דפים כתובים יפה".
איזה סופר או סופרת מהווה עבורך מקור השראה?
"הסופרים והספרים שאני נושאת אליהם את עיני משתנים. בכל תקופה של כתיבה או התעצבות פנימית צריך מרכיבי מזון אחרים ומשתנים. כשכתבתי את קול צעדינו קראתי בעיקר שירה, ט.ס. אליוט, וגם פילוסופיה, סימון וייל. גם נטליה גינצבורג . ויהושע קנז וצ'כוב. עכשיו חזרתי לקרוא מה שהשפיע עלי מאד בראשית הכתיבה: ווירג'יניה וולף".
האם את שוקדת בימים אלה על ספר חדש?
"ממש לא. יעבור כנראה זמן עד שיהיה לי משהו להגיד. אין לי מה להגיד עכשיו ולהזריק רגישויות מהוריד בכוח פשוט לא בא לי. למה להוסיף את חלקי לזה שיכרתו עוד יערות גשם בשביל תעשיית הנייר?"
במי היית בוחרת מבין מועמדים כזוכה שלך?
"זאת שאלה קצת לא הוגנת ששייכת לזיעה ולשריטות שרוצה הקהל לראות בזירת הגלדיאטורים, ולא ממש לספרות".
במה היית עוסקת אם לא היית סופרת?
"אולי במחול. מכל צורות האמנות, חוץ מסיפרות, זאת הצורה שהכי מרגשת אותי. לכתוב בגוף. לאבד את כוח הכבידה. להתרומם, לנסות לעוף. למוסס את המודעות העצמית, את מכונת הכביסה הזאת בתוכי שטוחנת מחשבות יומם ולילה".
כיצד תנצלי את כספי המועמדות והזכייה אם תזכי?
"אין לי מושג. אני לא חושבת על זה, או לא רוצה לחשוב על זה".
"אם לא היית חיה בישראל, היכן היית בוחרת לחיות?
"פעם חשבתי שבפריז, ואחר כך באיזה אי יווני, ואחר כך בטוניס. ובשנים האחרונות הדמיון שלי בכלל לא פועל בכיוון הזה. זה נראה לי כל כך מופרך. השייכות למקום הזה, לאור ולאקלים שלו, לאנשים, לשפה, היא כזאת, שאין בכלל להעלות על הדעת התרה של השייכות הזאת".
מהי נקודת ההתחלה של כתיבת ספר? איך הוא נולד?
"נקודת ההתחלה היא פיסקת הפתיחה. פיסקה שיש בה מספיק אנרגיה בשביל לשאת על כתפיה רומן שלם. זה גם הרצון לספר משהו, אבל לא פחות מזה, זוהי התשוקה למילים, ללשון, לריתמוס. לחיתוך דיבור שעולה בכתיבה. לוקח זמן למצוא אותו, או שהוא מוצא אותך".
