והקרח הזה הוא חז"ל

לא מרד אלא שרשרת מרידות

פרשת קרח היא אסופה של סיפורי מרידה במשה, באהרון ובאלהים. כל מי שיעיין בקפידה בחלקה הראשון של הפרשה יראה בנקל את החיספוסים הסיפוריים המעידים על כך שלפנינו מעשה הכלאה של סיפורי מרידה קצרים ושונים שהפכו בידי עורך למארג אחד המכונה 'סיפור קרח ועדתו'. בפרשה נמצא את מרד הלוויים בראשותו של קרח נגד עמדות השררה שנטלו לעצמם שני האחים – משה ואהרון. בסיפור שזור גם סיפור מרידתם של דתן ואבירם ושל און בן פלט שאינם משבט לוי, ומאוחר יותר נשמע על מרד של העם כולו. האדמה פוצה את פיה ובולעת את המורדים ובמקביל אנו קוראים על אש שיצאה 'מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש' (טז, לה). משה מוכיח את צדקתו ב'תחרות' הקטרת קטורת ובהמשך הוא עושה זאת על ידי בחינה פלאית של מטות הנשיאים מול מטה אהרון.

אם כן, הרבה נבחנים, הרבה ניסים, הרבה מוות ועונשים. בהליכה הקשה, המדאיגה והמשמימה במדבר המרידות היו ככל הנראה ללחם חוק. מרידות שונות (קטנות וגדולות) אוחדו בפרשה שלנו לסיפור אחד גדול ומפואר: מרד קרח ועדתו.

מה רוצים מקרח?

ככל שנעמיק בקריאת הסיפור המקראי כך נתקשה להבין מדוע מתייחסת התורה בחומרה רבה כל כך למרידה של קרח. מה הוא כבר אמר? מה הוא ביקש? בכל הפרשה הארוכה אנו שומעים רק פסוק אחד משמו (טז, ג): 'וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?' האמת, הטענה נשמעת די סבירה. שני הגברים במשפחת משה לוקחים לעצמם את שני תפקידי השררה המרכזיים של הקהילה במדבר; ההנהגה והכהונה, ונראה שהם לא מותירים די מקום לשאר המנהיגים.

ההנהגה המשפחתית מעוררת קנאה והקנאה הופכת לזעם. אני יכולה להבין את הבהלה שאוחזת במשה ואהרון כשרבים מההנהגה ומהציבור נקהלים עליהם, זה לא נעים, אבל כאמור, הכעס והתסכול ומובנים ונדמה לי שניתן היה לחפש דרך אחרת, יותר הגונה ומשתפת להתמודד עם הקנאה והכעס של מנהיגי העדה המקופחים. למה היה צריך להטריח את האדמה לבלוע את המורדים? אי אפשר היה להסתפק בפחות מזה?!

לחז"ל יש הסברים משלהם

גם חכמי התלמוד בבואם לפרש את פרשת קרח מחפשים סיפור 'טוב יותר' מהסיפור המקראי. סיפור שיסביר את עוצמת החטא ועל כן יצדיק גם את עוצמת העונש. אלא שכדרכם של חז"ל, ההרחבה הסיפורית שהם מציעים רק מעמיקה את שאלת חטאו של קורח. והנה לפנינו מדרש תלמודי מפורסם המבקש להציע משמעות חדשה לחטאו של קרח (מדרש תנחומא, בובר, קרח, ד):

אמר לו קרח למשה רבינו: 'משה, טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית?!'

אמר לו משה: 'חייבת בציצית',

אמר לו קרח: 'טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרין אותה?!'

בית שמלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו (משה לקרח): 'חייב במזוזה',

אצר לו (קרח למשה) כל התורה כולה רע"ה פרשיות יש בה, ואינן פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?!

אמר לו (קרח למשה) דברים אלו לא נצטוית עליהם, אלא מלבך את בודאם.

קרח הוא תלמיד חכם

אם כן, שתי שאלות הלכתיות שואל קרח את משה: התורה מצווה עלינו לקשור ציציות לארבע כנפות הבגד שאנו לובשים ולתת בכל ציצית פתיל תכלת. שואל קרח: 'מה יהא דינה של טלית העשויה כולה מצבע התכלת, האם יש לפתור אותה מהציצית?'. גם השאלה השניה של קרח מלומדת ומעניינת. קרח שואל את משה האם יש לקבוע מזוזה (בה כתובות פרשיות מהתורה) בבית מלא ספרים ושמילא נמצאות בו גם הפרשיות הכתובות במזוזה.

בשתי הדוגמאות שלפנינו מייצג משה את הצד השמרני ואילו דווקא קרח מייצג את החדשנות ההלכתית, את ההתלהבות מהחשיבה היצירתית, את החתירה תחת הקריאה הפשטנית של התורה. נדמה שחז"ל בדרשתם על חטאו של קרח מבקשים להציע קריאה חתרנית ולפיה הם, חז"ל, היוצרים הנועזים והחדשניים של התורה שבעל פה, מיוצגים על ידי עולמו של קרח בעוד שדווקא משה רבינו מייצג את העמדה השמרנית, הקוראת בתורה כפשוטה. קרח הוא חכם אופייני של בית המדרש ואילו משה... דווקא הוא הולך ומתרחק מהמאפיינים הלמדניים.

גם הרמב"ם היה קרח

והוא כמובן רק דוגמא, שכן אפשר היה להביא דיונים הלכתיים רבים לאורך הדורות בהם מייצגים דווקא החכמים את שיטתו של קרח. אז הנה לפנינו רק דוגמא אחת (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו):

הר הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין (מהמזוזה) לפי שהן קדש.

דמויות חתרניות טורפות את הקלפים

תרבות חז"ל היא תרבות מהפכנית, היא לא משאירה אף אבן מקראית במקומה. יתר על כן, תרבות חז"ל מורדת בתפיסה ההיררכית הכהנית והמשפחתית. בעולמם של חז"ל חסרי הייחוס המשפחתי (כגון רבי עקיבא ורבי מאיר) הם הגיבורים האמיתיים. האנשים שהפכו לגיבורי תרבות יש מאין הם הדמויות הנערצות על חז"ל. אם קרח היה חי בדור יבנה היה לו צ'אנס רציני להיות מאבני היסוד של בית המדרש. היכולת לניידות היררכית המאיימת כל כך על מנהיגי המקרא, הפכה לדגלם של חכמי התלמוד ועל כן אני לא מופתעת לראות שחז"ל בחרו לשתול בפיו של קרח פלפולים הלכתיים. קרח מורד בשלטונה של התורה שבכתב כך עושים גם חז"ל. קרח מאפיין אותם הרבה יותר ממשה.

מי אני ומה שמי?

אם היו נערכות היום בחירות במי הייתי אני בוחרת בקרח או במשה? ומהם הכוחות הפנימיים הבונים את חיי – השמרנות המיוצגת על ידי משה ואהרון (ולמה תמיד מרים נעלמת) או המרדנות המיוצגת על ידי קרח. כורח החיים הוא כנראה במציאת איזון מניח את הדעת בין שגרת המשה לקפיצות היצירתיות והחתרניות של קרח. סדר ואי סדר, וחז"ל מזהים את עצמם עם תאוות האי סדר. בעיקר איתה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

תודה מיוחדת ל'מיכל, ירושלים' ול'בנצי' שבנו יחד פרשה לתפארת. הפרשה עסקה בחומרת חטא לשון הרע וגישתה המייטיבה הובילה את בית המדרש להרבה דרשות מלומדות ומלאות חסד כאחד. אני מאחלת לעצמינו שנוסיף להתברך בברכתם של בנצי ומיכל ונוסיף ללמוד תורה בנחרצות ובנחת (ונניח להם להולכי הרכיל לנוע בקרבנו

בשקט ובאין מפריע ומתערב). תודה לכם יקיריי. ובהקדם נמשיך עם מסורת החברותות (ואם יש לכם המלצות לחברותא הבאה – אשמח לשמוע). אורחים רבים הביאו אתם בנצי ומיכל לבית המדרש שלנו וביניהם גם אותך, אושר ועושר היקרה. השארי אתנו והמשיכי להאיר את בית המדרש בדברי התורה שלך.

שבת שלום