ניסויים בבע"ח: מה מותר לנו לעשות, ומה אסור?

בדיון המתנהל היום בין מדענים לבין פעילי זכויות בעלי חיים בדבר מוסריותם של ניסויים בבעלי חיים, נשכחת לעתים עובדה פשוטה: שאלת האתיקה של ניסויים בבעלי חיים איננה שאלה מדעית. זוהי שאלה ערכית ומוסרית, ולכן מדענים ורופאים אינם נהנים מעמדה "מיוחסת" בבואם לדון בה ולחוות את דעתם עליה.

לעומת זאת, נראה לי שמדענים ורופאים מודעים יותר מאנשים אחרים לדרכים הישירות והעקיפות שבהן מחקרים בבעלי חיים הביאו בעבר, וקרוב לוודאי שגם יביאו בעתיד, לשיפור הטיפול בסבל האנושי. השאלות העיקריות שסביבן מתנהל הדיון נוגעות למחירו של שיפור זה, ובוחנות את זכותם של בני האדם לגבות אותו מבעלי חיים.  

הרצון הטבעי של בני אדם למנוע סבל מבני אדם אחרים, והרצון הטבעי לא פחות של בני אדם למנוע סבל מבעלי חיים, מתבססים בחלקם על אמפתיה – היכולת לחוות את עולמו הפנימי של האחר כאילו היה עולמנו שלנו. אך מאחורי שאלת האמפתיה מסתתרת שאלה נוספת: עד כמה דומה עולמם החווייתי של בעלי חיים לעולם החווייתי שלנו, בני האדם?  

מחקרים אלה הראו כי קיימים חלקים במוח האדם אשר לא השתנו בצורה משמעותית במהלך האבולוציה של היונקים. חלקים אלה בנויים ומתפקדים באותה צורה ממש הן במוחו של עכבר והן במוחו של אדם. המדובר באוסף של מבנים ונתיבים עצביים הנמצאים בעומק המוח ומכונים "המערכת הלימבית". המערכת הלימבית אחראית לרוב ההיבטים החווייתיים והמוטוריים של מרבית הרגשות שאנו חשים.  

קיימים כמובן הבדלים ביכולות השונות של בני אדם ושל בעלי חיים למודעות לרגשות ולחשיבה על רגשות. אבל אם מישהו רוצה לטעון שחיות אינן יכולות לחוות פחד נורא, להתגעגע עד כלות, לשמוח שמחה העולה על גדותיה, או לחוש עצב עד אובדן הרצון לחיות, הרי שלאור ממצאי המחקר העכשוויים חובת ההוכחה היא עליו.  

מרבית הרופאים והמדענים מבינים היטב שלולא ניסויים שנערכו על בעלי חיים לא הייתה הרפואה של ימינו מגיעה לרמה הקרובה במשהו לרמתה הנוכחית. לא תהיה זאת הגזמה לומר שרבים מאיתנו חיים היום, וכמעט כולנו סובלים פחות, בזכות ניסויים שנערכו על בעלי חיים. לדעתי, מי שמתעלם מכך הוא צבוע, או שאינו מבין אל נכון את העובדות.  

לעומת זאת, לדעתי צודקים האומרים שהמדע העכשווי עדיין לא עשה מאמץ רציני למצוא חלופות לרבים מהניסויים בבעלי חיים. אני מאמין שבעזרת חלופות טובות ורצון טוב ניתן יהיה להקטין מאוד את מספר בעלי החיים המיוסרים ומומתים במעבדות המחקר. יחד עם זאת, ברור לי שניסויים חשובים רבים, בייחוד בתחום הנוירוביולוגיה, מצריכים היום, ויצריכו גם בעתיד, גרימת סבל ליונקים ו/או המתתם. 

בהנחה שלא קיימות חלופות זמינות, האם מותר לנו, באופן עקרוני, לייסר ולהמית בעלי חיים במסגרת ניסוי שתוצאותיו עשויות (אך עשויות גם לא) להביא בעתיד לשיפור הטיפול בבעיה הגורמת למחלה או לסבל בבני אדם? עבורי, למרות הסתייגויות רבות שיובאו להלן, התשובה הקטגורית היא "כן", ואילו עבור פעילי זכויות בעלי חיים מסוימים התשובה הקטגורית היא "לא". אינני טוען שאני צודק והם טועים; אני טוען רק שדעותינו הפוכות ובלתי ניתנות לגישור.

היכן, אם כן, עובר הגבול? לדעתי ולצערי, אין גבול ברור. אני סבור שבשדה האתיקה של הניסויים בבעלי חיים קיימות שתי נקודות קיצון בולטות וברורות: הראשונה, היא שמותר וראוי לעשות כל דבר, לכל בעל חיים, אם זוהי הדרך היחידה להציל חיי אדם או להקל על סבל אנושי משמעותי. השנייה, היא שאסור לגרום לחיות מעבדה סבל רב אם אין אפשרות רצינית שבשל כך יינצלו חיי אדם או יוקל סבל אנושי משמעותי.  

בין שתי נקודות הקיצון הללו משתרע מרחב אפור גדול, שבו נכנסות לפעולה הנורמות החברתיות הרווחות היום, וכן שאלות של מידתיות, סבירות ושקיפות.

מאחר שכמעט לכל ניסוי בבעלי חיים (כולל הניסויים המתבצעים במסגרת מחקר בסיסי) ניתן למצוא אפשרות שיעזור להצלת חיי אדם או להקלת סבל אנושי בעתיד, ראוי שייכנס לתמונה אוסף שלם של שיקולים "רכים" יותר, שיעזרו לנו להחליט מה ראוי ומה אינו ראוי להיעשות, ועל מי. ההחלטות הללו, מטבען, אינן אובייקטיביות. ופה ראוי לציין, שהשקפות קיצוניות משני הצדדים אינן מקדמות את הדיון בהן.  

לבסוף, עולה שאלת השקיפות. מוסדות המחקר בארץ ובעולם נוטים למנוע גישה חופשית למעבדות המחקר ולבתי החיות שלהם. אלה אמצעי זהירות לגיטימיים, אך נוסף על הגבלת הגישה אוסרים רוב מוסדות המחקר גם על צפייה, צילום ותיעוד חופשי של הניסויים. לדעתי, מדיניות ההסתרה אינה תשובה הולמת לביקורת הציבורית הגוברת על ניסויים בבעלי חיים.

החופש האקדמי פירושו גם חופש נגישות למידע. אם ניסוי מסוים ראוי להיעשות – הוא ראוי גם להיראות. מי שסבור אחרת מעלה עליו את החשד שפיו ולבו אינם שווים. מוסדות מחקר אקדמיים הם גופים ציבוריים, הנהנים מתמיכת כספי משלם המיסים ומיוקרה רבה. מחובתם של מדענים להציג ולהצדיק בפני עמיתיהם ובפני הציבור את שיטות המחקר שלהם ולא רק את תוצאות מחקריהם, וכל ניסיון להסתירן אינו ראוי וסופו שייכשל.