בלגאן בקרוואן

הבית שלי - בית חרושת של ארבעה מפלסים יצרניים - נמצא בעיצומו של עוד ערב שגרתי, שבו כולם מדברים בנייד ובנייח גם יחד, יושבים מול מחשב ומייצרים בלי סוף תקשורת, עם מכונות בעיקר.

אני רוצה לסקנדינביה, ולא, לא אכפת לי שזה היעד הכי יקר בעולם ואנחנו באובר. נטייל בקרוואן - זהו, אני החלטתי. המזגן עוד פעם קרס. בגדיי צמודים לגופי ויולי רק התחיל.

הרעיון החל לנבוט בתוכי שבוע קודם. פתאום, באמצע הטירוף הזה, לקחתי פסק זמן לא שגרתי והתיישבתי ביניהם על הספה, מול הטלוויזיה. הקטן כלל לא הבחין בנוכחותי והמתבגר תקע בי מבט המום שאמר: "סליחה, אני לא זוכר שקבענו פגישה".

קמתי מתנצלת חזרה למקומי, ליד המחשב, ונזכרתי בגעגועים ברגעי המסע המשפחתי שעשינו ביאכטה לפני כמה שנים. הזיכרון הזה, יחד עם מספר החודשים שנותרו עד שהגדול יעלה על מדים, עשו את שלהם. מכרתי להם את החזון עם תמונות מדהימות מהאינטרנט ומיומני מסע נרגשים: "תראו את הפיורדים האלה, את המפלים. תרגישו את הקרירות הזאת".

ברגע של חולשה, כשהמזגן שוב קרס, המתבגר נענה לניצוץ שבעיני ואב הבית היה מותש מכדי להתנגד.

מתעוררים כל בוקר לגלויה (צילומים: שלומית מירון) 

חרדת נטישה

שבועיים אחר כך מצאתי את עצמי בקרוואן, תקועה בשירותים של חצי מטר על חצי מטר כשאני אוחזת בקרנות הצינור המגוחך שאמור להיות ברז הכיור. מה חשבתי לעצמי, תהיתי. אני עם הפנטזיות שלי... מאז הצופים לא עברתי חוויה כל כך מחשלת.

המתבגר שלא מצא מנוח לרגליו הארוכות, קרא אותנו לשיחה לאחר יומיים: "תשמעו, זה לא שאני לא נהנה אתכם, להיפך. בקיצור - כל כך טוב, שעוד רגע אי אפשר יותר". גם שיחות המצוקה לחברה שנשארה בארץ הבהירו לנו שאם חשבנו שנכנסנו להוצאה כספית, אין לנו מושג איזו קבלת פנים מצפה לנו מחברת הסלולר בשובנו. העלינו אותו על מטוס ונשארנו שלושה.

כן, זו הייתה חוויית נטישה לא פשוטה, אבל כשהוא הסביר לי בקול סמכותי שהוא אדם עם הרבה צורך במרחב מחיה והוא לא רואה את עצמו תקוע בתא הנוסע הזה שלושה שבועות ברציפות - התאפקתי לא לאחוז בדש בגדו ולהתחנן שייקח גם אותי אתו בחזרה לישראל.

אבל, כמו שנהוג היה לומר אצלנו בקרוואן, לא בוכים על מפל שנשפך. הגדול נסע והקטן נשאר והפתיע. מאות קילומטרים של טבע מדהים עדיין לא מסבירים את ההסתגלות המופתית של הילד התזזיתי הזה, שהתיישב בסלון הבית הנע ובהה בנוף בעניין רב - לעתים מצאת החמה ועד שקיעתה, שזה בערך 22:00 בלילה בארצות הקור הללו.

רגע של תזזיתיות מחוץ לקרוואן

בעוד אמו מנסה להסתגל לתנאים החדשים, הוא דווקא נהנה מכל רגע של בלגאן בקרוואן.

הנסיעה תמיד החלה בשאלה רמה של אב הבית: "הכל מאובטח?". בימים הראשונים היינו מאבטחים בעיקר את עצמנו, ואז היו מתחילות להתרחש סצנות בסגנון הארי פוטר. הקונדישינר היה עף מעצמו לראשו של מי שחפף (אבל טרם הספיק לרכך), מגירת המקרר הייתה נפלטת מתייפחת למיטה הזוגית, עם כל הנוזלים שהצטברו מהעגבניות שטולטלו בתוכה, ונייר הטואלט היה פוצח במחול סוער.

אט אט הפנמנו כי אכן נחמד שהשמפו, הקונדישינר מסודרים יפה כמו בבית, אבל מרגע שהדבר הזה מתחיל לנסוע, האסתטיקה והסדר מאבדים את משמעותם. מה שחשוב זה שהכל יהיה סגור ו/או קשור, גם אם זה אומר שצריך לדחוף את הקונדישנר ברגע האחרון לתנור.

חדר שינה, מטבח וסלון במחיר אחד

בין מפל למפל

תחזוקת הקרוואן היא משימה בפני עצמה - למלא מים טובים, לשפוך מים אפורים וכמובן - ניקוי השירותים. אב הבית האמיץ לקח על עצמו את המשימה, מה שגרם לאם הבית רגשות אשמה קשים כאשר הזדקקה לשירותים. אנחת רווחה הייתה נפלטת מפיה בכל פעם שזוהתה ציוויליזציה עם מבנה הנושא את השלט של הגברת הקטנה עם החצאית. שירותים לגוף ורשת אלחוטית למחשב ולנפש - היו שני הדברים, שאליהם כמהנו, בין מפל למפל.

בימים הראשונים עוד היינו מחפשים בכל מקום אזור קליטה שבו ניתן להתחבר לאינטרנט דרך המחשב הנייד. האימייל שלי ואני חווינו קשיי פרידה קשים ובלתי נסבלים. הנורבגים - מעשירי העולם - גובים על כל דבר כסף. כל דקה של סיסמה לרשת אלחוטית, כל שלוש דקות של מים חמים, הכל מותנה בשטרות קרונות מרשרשים. בעיניים שלהם כתוב: "לא מתאים לך? יש דיל מצוין לטורקיה, הכל כלול". האמת היא שזה בטח לא עולה כלל בדעתם, הם פשוט מסתדרים יופי גם בלעדיך. ואם אתה כבר פה, מטריד את שלוותם הבלתי נסבלת, נושם את האוויר הקריר והצלול הזה באמצע הקיץ - אתה תשלם על זה. ואכן שילמנו.

בניגוד לבית, פה כולם תורמים לתחזוקת הקרוואן

הימים חלפו להם מול הנוף הבלתי אפשרי הזה ונכנסו לשגרה אחרת. מחוץ לערים אפשר היה לעצור את הקרוואן כמעט בכל מקום - על הצוק, מול הפיורד, מול הקרחונים, ולקום בבוקר לתוך גלויה. אין עיתון, אין טלוויזיה, רק נוף בראשית והישרדות. בלי רייטינג. בלי פרסים. בלי מטרה.

התרגלנו לאוויר טוב, לירוק בעיניים, לכל הזמן מים ולא מהלחות שעל הגוף. היה לנו שקט. היו ימים שאפילו לא חשבתי עליו יותר - על האימייל שלי. רק יומיים לפני הסוף פתאום תפסתי את זה.

נורבגיה מבעד לשמשה 

געגועיי לקרוואן

המתבגר הנוטש בא לקחת אותנו משדה התעופה - מה ששחרר אותי, ברגע שפתחתי את דלת הבית, לרוץ ולחבק קודם כל את האימייל שלי. הבית שלנו חזר מייד לתפקד במלוא המרץ.

בימים כתיקונם, אנחנו מוצאים את עצמנו פתאום מתגעגעים לקרוואן. מעט חפצים. מעט מקומות אחסון. מעט מקומות מסתור. והבחוץ - המרחב האינסופי - במרחק פתיחת דלת. תחושה של ארעיות מוחלטת, חופש ללא גבולות. אתה עוצר איפה שאתה רוצה. אתה ממשיך בכל רגע שנמאס. אתה ישן ומתעורר בדיוק במקום שבו נעצרה נשימתך. אזרח העולם.

לילה שגרתי בדרכים

בחצות צלצל הטלפון במפלס שלי. השיחה הייתה מהמפלס התחתון. הוא כבר הולך לישון. להתראות מחר בערב, כי הוא צריך לקום מאוד מוקדם. אני מחכה שהוא יסיים כבר לדבר... יש לי מלא עבודה והשעון התחיל לספור את שעות המחר. אבל הוא, בניגוד לתכליתיות המתבקשת מאורח חיינו, נדבק לי לקו - שותק. "תגידי", הוא פולט לבסוף, "היית חוזרת איתי לקרוואן?"