עולם גדול מופלא
ארבעה גברים שמנים שרק חיתול עוטף את אזור החלציים שלהם הם לא מחזה רווח בקולנוע הישראלי. בכל זאת וכנגד כל הסיכויים, דביר בנדק, איציק כהן, אלון דהן ושמוליק כהן הם האנשים שיעשו לכם את הקיץ ב"סיפור גדול"
ארבעה פרצופים מסתכלים עליי כאילו סיפרתי בדיחה גרועה. שנייה וחצי אחר כך הם נוחרים בבוז. "מאה קילו? מאה קילו זה לא שמן", הם אומרים לי. "מאה קילו זה חלום רטוב של כולנו". בסך הכל ניסיתי להבהיר להם שאני אחת משלהם, שגם אני פעם סחבתי על עצמי עודף של 40 קילו ונראיתי לעצמי כמו מטען חורג של הטבע.
אבל ביקום המקביל שבו מתקיימים איציק כהן, דביר בנדק, אלון דהן ושמוליק כהן, כוכבי הסרט "סיפור גדול" שיצא בשבוע שעבר לאקרנים, לבחורה ששקלה פעם מאה קילו אין ממש זכות דיבור. בטח לא עכשיו, כשהיא כבר רזה, וגם לא בהסתמך על העבר שלה, כי מאה קילו, כאמור, זה משקל נוצה בעולם שבו הם חיים.
ברוכים הבאים, אם כן, לכוכב לכת מסוג שלא הכרתם. כוכב שבו פרמטרים של משקל והשמנה נמדדים במספרים תלת ספרתיים ורזון הוא בדיחה של אנשים מרוטשים במגזינים, או סתם כאלה שמסתובבים רעבים וחרדים לדימוי הגופני שלהם. כאן לא תשמעו דיבורים על ספירת קלוריות, או הטפות מוסריות על ג'ינסים במידות מזעריות. רק הרבה הומור, קבלה עצמית ואולי גם קצת הכחשה. כי בכל זאת, זו לא ממש המציאות שבה אנחנו חיים.
"הייתי מאה קילו ביום חתונתי, זה היה לפני 12 שנים ומאז לא חזרתי למשקל הזה", מספר בנדק. "עבדתי על זה מאוד חזק עם איזה רופא קשה, שנתן לי דקירות סיניות וכדורים נגד דיכאון. תופעות הלוואי התחילו להגיע כשכבר שקלתי מאה קילו, ומאז אני לא ממש יכול לרזות, הרבה יותר קשה לי. אבל מה זה מאה קילו? כולנו היינו מאה קילו בשלב מאוד מוקדם בחיים".
כוכב לכת חדש? (צילומים: אוהד רומנו)
שמוליק: "כן, בכיתה ב'".
דביר: "למה? אני חושב שבצבא הייתי מאה קילו".
שמוליק: "איזה צבא, מה צבא? כשנולדתי כבר הייתי ככה. כשיצאתי מבית החולים כבר שקלתי 30-25 קילו".
איציק: "כמה נולדת?"
שמוליק: "נולדתי פג בכלל".
אלון: "גם אני פג! 2.800 קילו!".
איציק: "אני 2.900".
דביר: "אני נולדתי 3.850".
שמוליק: "אה, זה כבר גבר גבר".
התחילו כמו כולם
קצת קשה להאמין שחבורת הגברים הזו, שמצטופפת עכשיו סביב שולחן בית קפה קטן, התחילו את דרכם ממש כמו כולם. הממדים שלהם עלולים להיתפס כחריגים למי שרגיל להסתובב בחברה התל אביבית השדופה, וזה למרות שכולם נחשבים לפרצופים מוכרים בתעשיית הטלוויזיה והתיאטרון המקומית.
זה גם אולי המכנה המשותף המרכזי כאן, אפילו יותר מהעובדה שכולם סוחבים על עצמם כמות מרשימה של קילוגרמים עודפים - ארבעתם שחקנים עובדים ומוערכים מאוד. את בנדק, 40, שמשמש גם כיו"ר איגוד שחקני המסך, למדנו להכיר היטב בזכות סרטים כמו "מרס טורקי", סדרות כמו "גם להם מגיע" ו"מיי פירסט סוני", תוכנית הסאטירה "הרצועה" וגם בלא מעט הצגות תיאטרון.
כהן, 40, נכנס לחיינו בתור כוכב הדראג הראשי של להקת בנות פסיה המיתולוגית, אבל גם מאוחר יותר, בסדרות "ג'וני" ו"ראש גדול" ובסרטים ("סימה וקנין מכשפה"). דהן, 37, הוא אחד משחקני התיאטרון המצליחים בארץ, עם רשימה ארוכה של הצגות בהבימה ובקאמרי, סרטים ("הכלה הסורית") ותפקידים טלוויזיוניים ב"זינזאנה" וב"מרחב ירקון". שמוליק, 36, הוא הפחות מוכר בחבורה, אבל גם לו יש רזומה מרשים, בתיאטרון בעיקר.
אבל למרות הקריירות המפוארות שלהם, נושא השיחה העיקרי סביב השולחן הבוקר הוא - איך לא - השומן. אפשר לשייך את זה לסרט החדש שהם משחקים בו יחד, העוסק בחבורת גברים כבדי משקל, שמאסו בדיקטטורת הרזון ומחליטים להפוך למתאבקי סומו, אבל האמת היא שיש כאן משהו מעבר לסרט נטו.
בדיוק כפי שהייתם מצפים מארבע דוגמניות לפצוח בדיון מעמיק על קאט ווק ולהחליף מתכונים לסלט חסה, כך זה לא מפתיע שבין אזכור של הצגה ותפקיד, הבנים חוזרים שוב ושוב למשקל שלהם ולכל מה שבא איתו.
הצ'יפנדיילס זה כאן
זה מתחיל כשאלון מזמין "ארוחת בוקר מפנקת". אחרי כמה דקות נוחתת על השולחן פלטת גבינות, כשלצידה סלטים וסלסלת לחם. הבנים מתפוצצים מצחוק על ההגשה הדקורטיבית ואלון צולל לתוכה, תוך שהוא מסביר שזו הארוחה החשובה של היום ושמכאן הוא נוסע לצילומים ולא יהיה לו זמן לאכול.
למה אתם לא מזמינים גם לאכול? מתביישים?
שמוליק: "אני כבר אכלתי, אני ער משש בבוקר".
דביר: "אני לא אוכל בשש בבוקר".
הא, ואני כבר חשבתי שאתם בדיאטה.
איציק: "אני בדיאטה, אבל זה לא קשור. אני אוכל אחר כך".
אלון: "אני משחק כרגע בהצגה ולפי התזונה שלי, ככה ההצגה נראית. אם אני אוכל טוב כל היום, אני מרחף על הבמה. ואם פתאום בא לי איזו פיתה או חומוס, אז זה נראה פחות טוב".
שמוליק: "תגדיר את הגובה שאליו אתה מרחף. אי אפשר להעביר דף מתחת לרגליים שלך".
רזינו והשמנו בחזרה
דביר: "לא התעסקתי בדיאטה כבר כמה שנים, אבל זה לא שזה לא עובר לך בראש. זה תמיד נמצא שם. לפרמיירה החלטנו שאנחנו מגיעים רזים ב-20 או 30 קילו, רק לא ידענו שהפרמיירה תקרה שנה וחצי אחרי הצילומים. רזינו, אבל מאז השמנו בחזרה".
איציק: "למה אתה אומר את זה? אני רזיתי 18 קילו לפרמיירה. יש לי שלוש פעמים בשבוע מאמן כושר ואני הולך לד"ר אירנה, שעושה לי דיקור ואלקטורודות וכיווץ כזה של העור, כדי שאני לא איראה כמו שקנאי אחרי הירידה במשקל".
דביר: "אני חושב ששמנתי קצת".
אז אתם כן רוצים להיות רזים?
איציק: "יש את הרצון, לא יודע אם להיות רזה, אבל כן להרגיש הרבה יותר נוח, להרגיש בממדים שלי ועם הנשימה שלי".
דביר: "נשקר לך אם נגיד שלא בא לנו פתאום לשקול מאה קילו. ואני גם אגיד לך יותר מזה: אהיה קצת לא צנוע ואגיד שתוך חודשיים אני יכול להיות מאה קילו".
אלון: "די, נו, דביר!"
שמוליק: "אני גם מסוגל לרדת למאה, אבל לא מסוגל לשמור על זה. במצב הזה, בגיל 35 וצפונה, הרבה יותר קשה לעשות דיאטה מאשר בגיל 30-25. הגוף גם בוגד בך".
איציק: "אלה סתם תירוצים. עשיתי דיאטה בגיל 25 ועשיתי דיאטה עכשיו".
דביר: "אם תפסיק לאכול ותתחיל לרוץ, אתה תרזה, אבל אף אחד לא לימד אותך לשמור על זה אחר כך".
אלון: "אני דווקא מרגיש היום יותר אנרגטי ממה שהרגשתי בגיל 25".
הבנתי שאתה דווקא עשית ניתוח קיצור קיבה ורזית לפני הצילומים.
אלון: "כן, רזיתי, אז מה? הייתי 109 קילו, עליתי ל־124 ועכשיו חזרתי ל־115. לפני שנתיים דיברו איתי על התפקיד הראשי בסרט ושאלו אם אהיה מוכן להשמין שישים קילו. זה כבר היה מוגזם".
חשבתי שזה החלום הרטוב של כל אדם עם חיבה לאוכל, שישלמו לו כסף בשביל לאכול כמה שהוא רוצה.
איציק: "חלום רטוב מזיעה אולי, כשאתה מזיע כל הלילה מהצוואר".
אלון: "ממש לא. ככל שאתה משמין יותר, ככה אתה מרגיש פחות טוב. להשמין בשבילנו זה לא אתגר, לרזות כן. תתפלאי, אבל דווקא החלום הוא שמישהו יבוא ויגיד 'אנחנו רוצים אותך לתפקיד אם תשקול שלושים קילו פחות', והנה העזרה".
דביר: "גם ממני ביקשו להשמין לסרט, אבל אמרתי להם שאין לי בעיה, כל עוד אחרי הצילומים הם יספקו לי תזונאית ומאמן שילוו אותי עד שארד למשקל שאני רוצה. הם לא הסכימו, זה כנראה היה גדול מדי על הקולנוע הישראלי".
מה הדיאטה הכי מחרידה שעשיתם?
אלון: "אף פעם לא עשיתי דיאטות מחרידות, אבל שמעתי על דיאטות כאלה. שמעתי על בחור ששתה בירה פעם ביומיים וירד המון במשקל".
דביר: "בפינה שהיתה לי ולאשתי (השחקנית עירית נתן־בנדק - ח.ג.) בטלוויזיה ראינו דברים נוראים שאנשים עושים, אמבטיות חנקן, מכונות כושר שזזות בשבילך. אבל הכדורים שלקחנו זה הכי נורא".
איציק: "עשיתי דיאטה של מיצי ירקות וחוקנים".
שמוליק: "לקחתי כדורי מרץ, שגורמים לך להשתגע. אתה כל היום רץ ולא רעב. רזיתי המון. למעשה רזיתי איזה שלוש־ארבע פעמים. הגעתי לג'ינס ליוויס במידה 46".
דביר: "אתה שומר עליו?".
שמוליק: "מה פתאום, אשתי שרפה אותו מזמן".
דביר: "אני שומר בגדים מהתקופה של המאה קילו. אני מתכנן להיות שם עוד מעט".
אלון: "את המשפט הזה הוא אומר כבר שנתיים".
איציק: "זה ממש אחד נגד מאה".
את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס
לפנייה לכתב/ת 
