הגמלה שלא מספקת צורכי משפחה אלמנטריים

מלחמה נאה מצא לו המוסד לביטוח לאומי לנהל נגד המוחלשים ביותר בחברה הישראלית. בין השאר שׂם המוסד על הכוונת שלו את אותם מקבלי קצבת הבטחת הכנסה ש - שומו שמיים! - קרובי משפחתם נחלצו לעזרתם וסייעו להם בכסף כדי שיוכלו להתקיים (לא בטוח שבכבוד, אבל לפחות להתקיים), כי מקצבת הבטחת הכנסה הרי אפילו להתקיים בקושי אי-אפשר.

פסיקה עקומה יצאה מתחת ידיו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, שקיבל את טענות המוסד - ואישר את שלילת הגמלה מן האזרח שהסתייע בבני משפחתו. למזלו, ולתפארת מעט הצדק במדינת ישראל, בא בית הדין הארצי לעבודה, ובעקבות טיעוני בא כוחו של האיש, עו"ד אדי ווסר, הפך על פיה את ההחלטה הראשונה, וקבע כי מהאיש לא תישלל גמלתו הקטנה.

כדאי לקרוא את נימוקי השופט עמירם רבינוביץ, שכתב את עיקר פסק הדין בסוגיה זו. הם מחזירים אותנו לימים שהמונח "חמלה" לא היה זר לחברה הישראלית, וחוק המוסד לביטוח לאומי נחשב יצירה נכבדה ברשת התמיכה שהעניקה המדינה לחלקים החלשים באוכלוסייתה.

השופט רבינוביץ מאזכר בדבריו את עבודת המחקר שקדמה לחקיקת חוק הבטחת הכנסה, ומצטט מדברי מחברי הדו"ח ההוא: "תפקידה של התוכנית לשמש רשת מגן לכל האוכלוסייה בישראל בכל מצב של מצוקה כלכלית, יהא מקורו אשר יהא, כל אימת שאין בכוחה לספק לעצמה הכנסה זו".

מעיניהם של מחברי הדו"ח לא נעלמה האפשרות, שייתכן כי אדם הזכאי לקצבת הבטחת הכנסה יקבל מדי פעם סיוע ממקורות חיצוניים - בני משפחה, קרנות צדקה וכדומה, ולכן נדרשו לשאלה, האם עקב סיוע זה תישלל הקצבה מן המקבל. בהקשר זה הם כתבו: "יש לעודד גופים וולונטריים ומוסדות צדקה המסייעים למשפחות במצוקה", והוסיפו: "הבאת ההכנסות ממקורות אלו במניין ההכנסות עשויה לפגוע בפעילות גופים אלה ובנזקקים כאחד".

בהמשך דבריו מסביר השופט רבינוביץ, כי למעשה, ההיגיון שהנחה את מחברי הדו"ח שריר וקיים גם כיום: "הגמלה המשתלמת לזכאי היא בהחלט בסכום נמוך, והיא אכן מינימלית. בנסיבות אלו אין לתמוה על בני משפחה המתנדבים לסייע למערער מדי פעם, בהתאם לאפשרויותיהם להגדיל במשהו את ההכנסה לה הוא זכאי מכוח החוק, ולשפר על ידי כך במעט את מצבו, בו הוא נזקק לכלכל את ביתו. הדרישה לנגוס בגמלה בשל סיוע צנוע וולונטרי לא קבוע של קרובים אין לה היגיון כלכלי או חברתי. היא מתעלמת מגובהה של הגמלה לעומת הצרכים האלמנטריים החיוניים של משפחה, שספק אם הם יכולים לבוא על סיפוקם בסכום הגמלה (ההדגשה שלי - י"א).

האח הגדול - לא מה שחשבתם

הערה בהחלט לעניין. בואו נראה באילו סכומים אכן מדובר. אדם יחיד בגלים שבין 25 ל-55 יקבל כיום גמלת הבטחת הכנסה של 1,537 שקל לחודש; אם הוא בן יותר מ-55 - 1,921 שקל. זוג בגילים 55-25 יקבל 2,113 שקל; מעל גילים אלו - 2,881 שקל. אם לזוג יש ילד - בקבוצת הגיל 55-25 הם יקבלו יחדיו 2,305 שקל, ומעל גילים אלו - 3,342 שקל.

כבר עמדנו על כך שהמוסד לביטוח לאומי תורם להיווצרות העוני במדינת ישראל באמצעות הסכומים העלובים שהוא משלם לחלשים. אז הנה שוב הנתונים, באדיבות אתר האינטרנט של המוסד לביטוח לאומי. רק ששם אין הסברים איך משפחה בת שלוש נפשות אמורה לקנות אוכל, לשלם ארנונה, מים, חשמל, טלפון והוצאות רפואיות (בלי להביא בחשבון ביגוד והנעלה, או מדי פעם בילוי תרבותי או צעצוע או ספר לילד) - מ-2,305 שקל לחודש.

אבל מה שכן ישנו, הוא ההתעמקות של המוסד לביטוח לאומי בקשרי המשפחה החמים, אשר באים לידי ביטוי בעזרה למי שזקוק לה בשעותיו הקשות. אם תרצו, יש כאן חדירה למרקם הפרטי והאינטימי ביותר בחייו של אדם, בחינת האח הגדול שעינו בולשת בכל, הוא יודע הכל על כולם, וגרזנו מונף ברגע שיחליט.

חושבים שזה מוגזם? בואו תראו איך זה בדיוק הראש של המוסד לביטוח לאומי. בימים אלו ממש מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק - שבשלב זה נשלפה החוצה מן הדיונים על חוק ההסדרים - אשר אם תתקבל, יהפכו בן רגע אלפי בני אדם בישראל לעבריינים.

על פי הצעת חוק זו, מי שימסור מידע כוזב למוסד לביטוח לאומי, או לא יודיע, בכתב, תוך 30 יום, למוסד על שינוי שחל במצבו המשפחתי, בהכנסותיו, או בעניין אחר העשוי להשפיע על זכאותו לגמלה או על שיעורה - יהיה צפוי לחצי שנת מאסר או לקנס של יותר מ-26 אלף שקל, לא פחות.

אין חולק כי חובה על כל מבקש קצבה למסור מידע אמיתי ביחס למצבו. אך להחיל על רמאי ועל מי שאיחר במסירת מידע - ועוד בלוח זמנים שאינו אלא מיטת סדום של 30 ימים בלבד - אותו דין, זה כבר נשמע כמו מה שלקוּח מתפיסות שבינן לבין כבודו של אדם, חירותו ורווחתו אין הרבה.

שלא לדבר על אותו חלק מעורפל וגורף בניסוח הסעיף - "עניין אחר העשוי להשפיע על זכאותו לגמלה או על שיעורה"; מה בדיוק אמור להבין מזה אדם מן השורה? אך בין אם הבין ובין אם לאו - על פי התיקון המוצע לחוק הוא ימצא עצמו בטריטוריה עגומה למדי.

כי כדאי לדעת עוד משהו: בין השאר מוצע גם להפוך את העבירות הללו - כולל זו בגין אי-עדכון פרטים בזמן - לעבירות שלא חייבים להעמיד את האדם לדין בגללן, אלא המוסד לביטוח לאומי יקבע כי הוא אכן עבר על החוק, ויוכל להטיל עליו קנס, ממש כמו כל פקח חנייה מצוי. אם לא ישלם את הקנס, הוא עלול למצוא עצמו מול חוב תופח, חשבון בנק מעוקל, או גרוע מכך. והכל בחסות החוק.

זו, כנראה, החמלה מבית מדרשו של המוסד לביטוח לאומי בעשור הראשון של המאה ה-21. כעת נותר לראות האם יפנים המוסד את המסר הברור הזה שיצא מבית הדין הארצי לעבודה, ימשוך את ידיו מאלה המקבלים לעתים עזרה מאחרים, ויחזיר כספים למי שקיצץ מהם בשרירות לב, והאם חברי הכנסת ילמדו את המוסד לביטוח לאומי שלא הכל עובר.

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בנושאי צרכנות