הרגע שבו כמעט הרגתי ילד: רופא מרדים מתוודה
הרופא המרדים פרופ' גבריאל גורמן לעולם לא ישכח את ניתוח השקדים השגרתי הזה. כאן הוא מספר על הרגע שבו גילה כי כמעט גרם למותו של מטופל ואת ההקלה העצומה שחש בשנייה שראה אותו מתעורר. אצל תלמידתו ד"ר סבטלנה רוסו, המרצה שמוונה שנות מאסר בשל רשלנות רפואית, הנס הזה לא התרחש
הדרך הביתה היתה קלה, כמעט ולא פגשתי על הכביש מכוניות משני הכיוונים. היה כבר מאוחר מאוד, וכהרגלם, הבאר שבעים העדיפו להישאר בבית בשעה שבה החושך שולט בחוץ והקור חודר לעצמות. ביתי רחוק פחות משבעה קילומטרים מבית החולים שבו עבדתי שנים רבות בשעות אחר הצהריים. בלילות רגילים הייתי מגיע הביתה תוך דקות ספורות, למרות ריבוי הרמזורים בדרך. אבל הפעם הנסיעה הייתה איטית במיוחד. הייתי עייף? אולי. העייפות מתבטאת אצלי בדרך כלל ברצון עז לישון, ואני בטוח שברגעים האלה הדבר האחרון שרציתי היה לישון. גם לא רציתי לשכוח.
אמרתי לעצמי שאם אצליח לשכוח את מה שקרה בחדר הניתוח כמה שעות קודם לכן, אזי הפשע יהיה מושלם. אבל ישנם דברים בחיים שאסור לשכוח. אני מתאר לעצמי שקורבן אונס ירצה לא להיזכר יותר בפשע הנורא שבוצע בו, אבל במקרה שלי אני לא הייתי הקורבן אלא כמעט התליין. לא מרצון, בטח לא בכוונה.
באותו לילה נזכרתי, כשאני נוהג הביתה במכונית המחוממת והנוחה, בחבר הילדות שצילצל אליי ערב אחד וביקש ממני לסייע לו לסיים את חייו של בנו, חולה בתסמונת דאון בדרגה החמורה ביותר. תשובתי הייתה: "ידידי, כל חיי למדתי להציל חיי אדם ולא לקטוע אותם."
והנה רק לפני שעות ספורות לא הייתי רחוק מלהפוך לאדם שבעזרת המכשור העומד לרשותו ובגלל הרשות שניתנה לו
לטפל בבני אדם אחרים סיים את חייו של ילד בן חמש - ילד חמוד, בריא, שהיה אמור לעבור ניתוח כריתת שקדים. הרדמתי אותו עם מסיכה על הפנים ועם סיפור קצר על סבתא אחת שתביא לו גלידה מיד לאחר שיתעורר. רציתי להבהיר לו שבעצם כדאי לו להירדם בעזרתי, כיוון שמחכה לו פרס, תגמול על התנהגותו הטובה.
ברגע האחרון, לפני שהמנתח התקרב עם המכשירים שלו לחלל הפה של הילד, גיליתי שמאייד ההלוטן היה פתוח על חמישה אחוזים מספר דקות רב מדי. הדופק הרדיאלי של הילד נעלם, יחד עם האוקסימטר שהפסיק לפעול. הקפנוגרף, עוד מכשיר לניטור תפקודים חיוניים בזמן הרדמה, לא היה מחובר כיוון שחיכיתי לעוזר מרדים שיעשה זאת.
במחשבה מהירה מאוד קיוויתי שעדיין לא איחרתי את המועד ושעליתי על התקלה ברגע האחרון. הפסקתי מיד את מתן ההלוטן, הזרמתי מאה אחוז חמצן בהנשמה ידנית והרגשתי שהגעתי לסוף הקריירה המקצועית שלי. באותו רגע הסיום המוצלח של החייאת הילד בכלל לא היה מובטח. אני זוכר ששאלתי את עצמי מהם סיכוייו של הילד לשרוד: חמישים אחוזים, אולי שבעים וחמישה. לא היה לי מושג. עכשיו אני כבר יודע שהנשמתי חולה ללא דופק וללא נשימה עצמונית. כל העניין נמשך כמה שניות, קרוב לחצי דקה, לא יותר.
המנתח לא שם לב לטרגדיה שהתרחשה צעד וחצי ממנו. הוא היה עסוק בבדיקת הציוד שהאחות החרוצה העמידה לרשותו וביקש תוספת של פינצטה עקומה בטון גבוה, כעוס, גברי, שתלטני.
מה לו ולמצבו של החולה? הוא ידע שעל יד הילד נמצא פרופסור להרדמה, ותיק במקצוע, שעימו עבד במשך מספר שנים וטיפל איתו במאות ילדים לצורך ביצוע אותו הניתוח בדיוק.
בזמן הזה רציתי רק דבר אחד: לראות על מסך המוניטור סימן בודד של חיים. פעימת לב, או אחוז כלשהו של ריווי הדם בחמצן, או רמת דו תחמוצת הפחמן בריאות של הילד. סימן אחד בלבד, ולא יותר. ועוד משהו שעליו חשבתי במקביל לדאגה הנוראית לחיי הילד: אמרתי לעצמי שאם אני יוצא ללא פגע אישי מהפרשה הזאת, והלב שלי, של אדם שחווה כל יום חרדה ומתח על בסיס מקצועי, לא מתמוטט, אז אני מחוסן לכל חיי ולעולם לא אהיה חולה לב.
זה ייגמר בבכי
המנתח היה זריז ומהיר. תוך עשר דקות עד רבע הוא הספיק לכרות את השקדים, לעצור את הדימום ולצאת להורי הילד כדי להרגיע אותם שהכל עבר בשקט. וכרגיל, גם הפעם הוא לא שאל אותי אם באמת הכל בסדר. מה כבר יכול להיות לא
בסדר!? כרגיל הוא דיבר עם ההורים בשם שנינו ואמר להם שזה עניין של כמה דקות עד שהילד יתעורר והם יוכלו לראות אותו.
אני נשארתי לבד עם הילד בחדר הניתוחים. האחות יצאה לעשן סיגריה והאחות המסתובבת החלה להכין את הציוד למקרה הבא. אף אחד מהם לא ידע שרק עכשיו מתחיל השלב החשוב מכולם: האם הילד יתעורר? האם הפאשלה שלי גרמה לנזק מוחי בלתי הפיך? במילים אחרות, האם הילד יבכה או לא!?
זה המקום להתוודות: אני לא אוהב בכי של ילדים. גם בכל מה שקשור לילדיי סבלנותי בנושא הזה הייתה תמיד קצרה. במצב רגיל הייתי מוכן לעשות כמעט הכל כדי שלא אשמע את הצליל המרגיז הזה, אבל הפעם לא רציתי לשמוע דבר מלבד בכי חזק, רועש, מרגיז ומעצבן של ילד שמתעורר מהרדמה עם כאבים בגרון ולא יודע להתמודד עם המצב אלא באמצעות צרחות מחרישות אוזניים. כמה רציתי שהבכי הזה יגיע מיד, ישקיט את הדאגה הנוראית לגורלו של הילד, וגם כמובן לגורלי שלי כרופא וכאדם.
עברו מאז עשר שנים. לא פלא שרק עכשיו נזכרתי בסיפור הזה. תיקון: נזכרתי זו אולי לא המילה הנכונה כי המקרה הזה לעולם לא נעלם מזיכרוני. הוא נשאר חסום באזור מסוים של מוחי, והיה צורך רק בגירוי אחד קל כדי שאחיה מחדש את אותם רגעי אסון, עם כל עוצמת הרגשות הקשים שליוו אותי אז.
הילד החולה שלי לא מת, הוא גם לא נשאר עם פגם נוירולוגי כלשהו. אין לי ספק שהוריו התפלאו לקבל למחרת הניתוח צלצול מהרופא המרדים ששאל מה שלום הילד. הם ענו בטון מוזר (או כך לפחות היה נדמה לי:( "דוקטור, הילד בסדר, הוא מספר לכל הילדים שבאו לבקר אותו שכדאי גם להם לעשות ניתוח כזה מכיוון שמקבלים המון גלידה לאחר מכן".
הילד לא מת מכיוון שגיליתי את התקלה החמורה בשניות האחרונות. כמו בלא מעט סיטואציות, המרחק בין חיים למוות הוא עניין של כמה שניות. באותם הרגעים לא היה לידי אף אחד שיעזור לי להגיע מוקדם יותר למסקנה שנפלה טעות טרגית בהרדמה שנתתי לילד. אומרים שהרדמה זה מקצוע של צוות, שאחד צריך להבין את השני ולסייע לו בכל מה שנדרש. אבל כאשר הרוטינה שולטת בפעילות חדרי הניתוח, כאשר לכל דקת ניתוח יש היבט כלכלי, אתה נשאר לבד עם החולה ועם הגורל המשותף שלו ושלך.
לא מוריד את האצבע
אמרו תמיד שגם כאשר החולה נפטר על השולחן, המרדים חוזר הביתה לארוחת הערב שלו. אין דבר יותר מסולף מאשר האמירה הצינית הזאת. הרופא המרדים מת עם החולה, הנפש המדממת שלו נשארת שם, בחדר הניתוח, עם גופת החולה. גופה מתה מלווה בנפש מתה. חיי הרופא המרדים כבר לא ייראו אותו הדבר לאחר אירוע כזה, לעולם הוא או היא לא יוכלו יותר לנשום עמוק ולומר לעצמם: עשיתי דבר טוב היום, הצלתי עוד חולה, סייעתי לביצוע ניתוח שבלעדיי לא היה אפשרי.
אחרי מקרה כזה עבודת המרדים כבר לא תחזור אף פעם להיות טובה ומוצלחת. אפילו אם כולם יסכימו שהאשמה היא לא שלך, שעשית הכל כדי למנוע מוות.
"אנו לא יכולים למות עם כל חולה," נוהגים לומר הרופאים וכך היה אומר גם אבי ז"ל, רופא פנימי מסור לחוליו. הדבר נכון כאשר מדובר בחולה כרוני שסבל זמן רב, שטיפלת בו במסירות במשך חודשים ושנים ובסופו של דבר מלאך המוות החליט ללוות אותו אל העולם שכולו טוב.
אבל שם, בחדר הניתוח, המציאות היא לגמרי אחרת. כאשר אדם ער, יציב, מחייך ומתבדח מושכב על שולחן הניתוחים ואתה, המרדים, גורם למה שאנו קוראים "הרעלה תרופתית זמנית" ולוקח אחריות בלעדית על חייו, סיום הפרשה של החולה הוא גם סיפור שלך. לעולם לא תוכל להפריד בין הגורל שלו והחיים שלך. או להפך. מי שטוען אחרת מרמה את עצמו ואת הסובבים אותו.
הילד החולה שלי לא מת כיוון שמצב הריכוז שלי היה גבוה מספיק כדי שבשניות האחרונות לפני שיתחולל נזק בלתי הפיך - אגלה את האסון. כמה פעמים ניתן להסתמך על שארית הריכוז שלך כאשר מדובר בחיי אדם? כמה פעמים אתה מסוגל להרדים את עצמך ולומר בביטחון מלא "לי זה לא יקרה כיוון שאני בעל ניסיון, ראיתי כבר הכל, שום דבר לא יכול להפתיע אותי"?
למחרת המקרה הוספתי נקודה נוספת ברשימה הארוכה של דפוסי ההתנהגות שלי כמרדים בחדר הניתוחים: מאז ועד יציאתי לגמלאות, במשך שנים רבות, כל פעם שמאייד החומר הנדיף היה פתוח בריכוזים גבוהים, היד הימנית שלי נשארה תקועה עליו. עבורי זה היה סימן שאופן פתיחת המאייד הוא זמני בלבד ועליי לחשב את הרגע שבו אתחיל להוריד את ריכוז חומר ההרדמה. עד אז כף ידי נשארה דבוקה למאייד ולא עזבה אותו.
לימדתי דור שלם של מתמחים בהרדמה את הטריק הפשוט הזה ורק אלוהים יודע אם זה מנע מהם אי פעם מתן מינון יתר של חומר הרדמה בדרכי הנשימה. לצערי, התלמידה והמתמחה שלי לשעבר ד"ר סבטלנה רוסולופו, שיושבת כיום מאחורי סורג ובריח באשמת רשלנות רפואית, לא עברה את השיעור הזה. היא סיימה את ההתמחות לפני שהתחלתי ללמד את הטריק הפשוט והכל כך חשוב שיכול היה אולי למנוע את האסון שבו הייתה מעורבת, ולהציל ילד ונפש בישראל.
פרופ' אמריטוס גבריאל גורמן כיהן כיו"ר החטיבה להרדמה בטיפול נמרץ במרכז הרפואי סורוקה ובפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון
לפנייה לכתב/ת 
