תשעה באב: להתאבל על גוש קטיף?

האם יש הצדקה לאמירת קינות על העקירה מגוש קטיף? ביום השנה להתנתקות אומר הרב חיים נבון כי מדובר באירוע טראגי, אך שאינו דומה לאובדן בית האלוהים. מנגד, הרב יניב כהן סבור שהקינות יכולות לקבע את הרס היישובים בזיכרון הלאומי

מפת החיים של עם ישראל רצופה באסונות. אחת לכמה זמן טרגדיה מתרחשת בגזרה היהודית: היינו עבדים במצרים, וגם כשיצאנו משם והגענו לאן שהבטיחו לנו - לא היה לנו יותר מרגע של שקט. נלחמנו, נכבשנו, הוגלנו, וכמעט בכל עשור הרגו בנו בצורות שונות - אבל תמיד נשארנו בחיים כדי לספר על זה.

אנחנו, כעם הספר, נוהגים לספר את הטרגדיות שלנו בכל מיני צורות, כשהקשות שבהן זכו גם לביטוי לירי משלהן - וזוהי הקינה. המפורסמת והמשומשת ביותר מכולן היא מגילת איכה, קינתו של הנביא ירמיהו על חורבן בית המקדש הראשון.

בית המקדש הראשון, וכ-500 שנים לאחר מכן - גם השני, נחרבו באחד החודשים החמים שיש פה. חודש אב. כ-2,000 שנה לאחר מכן, באותו החודש ובאותה הארץ, הוחרבו 21 יישובים יהודיים, ותושביהם הוצאו מביתם למקום אחר. העקירה מגוש קטיף בחודש אב, קיץ 2005, יצרה קינות משלה. פיוטים של אבל שמבקשים להנציח את אותו קיץ, יחד עם הקיץ ההוא כשבית האלוהים נשרף בירושלים. האם נכון לקשור אותם ביחד? האם החיבור בין העקירה מגוש קטיף לחורבן בית המקדש לא מוריד מערכה של אחת הטרגדיות הגדולות של עם ישראל? ואולי יש מקום לשניהם ביחד?

"קינות על הגוש - טעות לאומית"

"הגירוש מגוש קטיף היה טראגי ברמה אישית ולאומית, אבל נראה לי מוגזם להכליל אותו בשורה אחת עם האסונות הגדולים שקרו לעם ישראל", אומר הרב חיים נבון. "אפילו על אירוע כמו גירוש ספרד ופרעות ת"ח-ת"ט אין קינה. זה פשוט איבוד פרופורציות להכניס את הגירוש מגוש קטיף לספר הקינות. אני ממש לא מבין את זה. ברור שזה אירוע טראגי, אבל לתת לזה אותו המעמד - זו טעות מבחינה לאומית.

"מצדיקים את אמירת הקינות בטענה שהגירוש מבטא מאיסה בארץ ישראל. ברור שיש פה מגמה תרבותית שאנו מתנגדים לה, אך גם בעבר היו מגמות תרבותיות שליליות, כמו מגמת החילון במאה ה-19, ואנחנו לא אומרים עליהן קינות. מצדיקים את אמירת הקינות בטענה שיש פה מסירת שטחים מארץ ישראל - אבל גם שלמה המלך מסר לחירם מלך צור ערים בגליל, וגם על זה אנחנו לא אומרים קינות. זהו גם אינו האסון הראשון בהיסטוריה שיהודים עשו ליהודים; הרי יהודים היו מעורבים גם בגזירת הקנטוניסטים במאה ה-19".

שריפת בית הכנסת בנווה דקלים (צילום: אי.פי)

לדברי הרב נבון, הגירוש מגוש קטיף היה ללא ספק טעות נוראית ומצערת, אבל לא אין להשוותה לחורבן הבית או לשואה. "יש כאן ניסיון לעשות הפרטה של האבל. במקום להתאבל על אסונות ענקיים של עם ישראל, מתאבלים על אסון של הציבור שלנו", הוא אומר.

נבון ממשיך ומסביר כי אם מסתכלים על מה נכתבו קינות במהלך ההסטוריה, הרי שמדובר באסונות ששינו את ההיסטוריה של עם ישראל, והגירוש מגוש קטיף, לדעתו, אינו כזה. "בעוד 200 שנה אף אחד לא יזכור את האירוע הזה", הוא טוען.

"קריעה על האחריות ההדדית"

"היה פה חורבן", מבהיר הרב יניב כהן, מחבר הספר "קינה לקטיף". "הכאב הוא לא רק על חורבן היישובים, צריך לגעת בשורש העניין. כשהכל כרוך בשקר וזיוף, כשציבור שלם שילם מחיר כל-כך כבד, אז הקריעה הגדולה היא על כך שיש משהו רקוב באחריות ההדדית, יש פה ריצה על גבם של האחרים.

"הנקודה פה היא לא גוש קטיף - אלא על זה שנעשה כאן מעשה שלא היה, שאנחנו בידיים שלנו עשינו כזה פשע. מאחר שהזיכרון שלנו כחברה הוא כל-כך קצר, יש ערך בקביעת ציון הזיכרון מתוך מטרה ללמוד ולתקן, ולהעניק ציון קבעו ליום הזה".

לדברי הרב יניב, לקינה שני פנים: מצד אחד היא ביטוי פנימי, שיוצא מלב כואב, ומצד שני זו דרך להעביר בעוצמה את את הרגשות הכרוכים באותו אירוע. "במציאות הציונית של היום, שבה יש פתאום פניית פרסה, והדור שלנו שוכח מהי הציונות האמיתית, הקינה מעוררת ערכים חינוכיים שעיסוקם הוא לא רק בכאב. אנחנו לא ארכיאולוגים, שמתעסקים בשברים, אלא כותבים קינה כדי ללמד את השומעים משהו".

הרב מבהיר כי לדעתו אין לתת למציאות המהירה של ימינו לטשטש את החורבן, ולהשכיח אותו. "במציאות הישראלית לא מעצימים את הקושי והשבר, אבל יש לדעת שבמקום שלא מרגישים - אי אפשר להרגיש גם תקווה. אני לא הייתי עושה השוואות לאסונות אחרים. יש פה כאב - אני אלא יודע אם הוא כואב יותר או פחות - אבל כואב לנו ואסור להתעלם מזה".