פאני וגבריאל

סבא עזב את סבתא. בדור ההוא זו נחשבה שערוריה, סוד שהתלחשו בו בחדרי חדרים, כזה שלא נועד חלילה לאוזני ילדים. גירושין כמובן היו הס מלהזכיר, בדיוק כמו מוות. בדור ההוא אנשים לא התגרשו ולא מתו.

לא רק את סבתא סבא עזב, אלא גם את אבא שלי שהיה אז תינוק בן שישה חודשים - והיגר לאמריקה. זה קרה בשנת 1919 כשבעיירות היהודיות הקטנות באירופה חלפה השמועה שבניו יורק יש מדרכות מזהב ולאמריקה קראו ביידיש "גוֹלְדֶנֶע מֶדִינֶע".

סבתא הסתדר, אבל את הכרטיס מעולם לא שלח (תמונות: ארכיון משפחתי)

סבא הבטיח שישלח כרטיסים כשיסתדר. סבא הסתדר, אבל את הכרטיסים הוא מעולם לא שלח. בטפסים שקיבלתי לימים ממוזיאון אליס איילנד בניו יורק, מצהיר גבריאל הֶרְצִיג שהותיר באירופה אשה, אבל את התינוק יצחק מעלים. האם חשש משלטונות ההגירה, או שמא הדחיק את העובדה שזנח את בנו יחידו?

מדי שנה, ביום הולדתו, קיבל אבא אות חיים מניו יורק בדמות שטר של דולר ירוק במעטפה. כאשר הקניטו אותו חבריו בעיירה הקטנה סִירֶט שבבּוּקוֹבִינָה-רומניה על היעדרו של ההורה, הרהר לעצמו שאולי מוטב אבא מת מאבא עלום - חי. "העדפתי להיות יתום", כך יאמר לי בבגרותי - משפט שצבט את לבי.

אני לא בטוחה שסבתא פַאנִי העדיפה להיות אלמנה, אך היא נותרה עגונה. לסבא גבריאל זה לא הפריע לקיים זוגיות בנוסח מתקדם עם אשה אחרת בשם קלרה מֶנְדֶל, מהגרת כמוהו. השניים חיו בשתי דירות נפרדות בלואר איסט סייד - קלרה ברחוב קלינטון וסבא ברחוב נורפולק.

האם ההסדר המודרני הזה היה לנוחותה או נכפה עליה, אינני יודעת. כך או כך, הם חיו בנוסח וודי אלן ומיה פארו במשך שלושים שנה ויותר. מדי בוקר סבא בא אליה לשתות קפה ואחר כך הלך לעבוד בבורסה בניו יורק. זהב הוא אמנם לא קטף מהמדרכות, אבל הפך למומחה למניות שייצגו בשבילו את תמצית העולם החדש והמלהיב.

סבתא הזנוחה, לעומתו, לא ידעה מעולם גבר אחר, במובן התנ"כי, כמו גם במובן המעשי. הגבר היחיד בעולמה היה אבא שלי והיא הלכה אחריו לכל מקום. הוא הצליח להציל אותה משילוחי המוות לטְרַנְסְנִיסְטְרִיָה ולהפוך אותה לציונית בעל כורחה, בניגוד מוחלט לבעלה בנפרד שארץ-ישראל לא הייתה בשבילו מעולם אופציה והתפילה היהודית "לשנה הבאה בירושלים" הייתה רק אמירה בעלמא.

יתכן שסבתא נאחזה באבא כל כך מפני שזיהתה בו את הארוס יפה התואר והשרמנטי לו המתינה בנאמנות במשך ארבע שנים בעת ששירת כחייל במלחמת העולם הראשונה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - נאמר בשיר השירים, וגם האוקיינוס האטלנטי לא הצליח לכבות את זו של סבתא שלי.

לאמריקה קראו ביידיש "גוֹלְדֶנֶע מֶדִינֶע"

לו הייתי במקומה, הייתי נאבקת ומורדת, ובטח מסתערת על המאהב הראשון שנקרה בדרכי כדי לתקן במעט את האגו הפצוע, אבל בדור ההוא, נשים קיבלו את גורלן בהכנעה, כגזרת גורל. איך תירצה סבתא את מצבה המשפחתי, אני יכולה רק לדמיין בספרים שאני כותבת.

שלוש שנים אחר כך אוחדה המשפחה בברית של אחי הבכור שלמה בקיבוץ שבעמק יזרעאל. סבא הגיע ארצה להכיר את נכדו הבכור ואת בנו - שניים במחיר של אחד. סבתא סירבה לקבל את פניו בנמל חיפה, אולי חששה שהמעטה השברירי שחיפה על עומק רגשותיה, יתרופף.

על מה שקרה במפגש הראשון בין זוג הסבים שלי בנפרד לא הצלחתי לקושש עדות, למעט העובדה שגבריאל היורד בכבש האוניה ויצחק העומד מולו על הרציף, ענדו שניהם על דש בגדם תג עם שמותיהם על מנת שיוכלו לזהות זה את זה - תיאום מקרי מושלם. כאשר נודע לי הסיפור במלואו כבר לא היו גבריאל ופאני בין החיים, וגם לו הייתי זוכה בהזדמנות לשאול, ספק אם היו מתוודים, כי מי חשף רגשות בדור ההוא?

כך או כך, בצילום שחור-לבן היחיד שנותר מאותו ביקור, נראה סבא בטקס הברית של אחי כשהוא מכה במעדר באדמה הקישחת של ישראל וסבתא צופה בו מהצד במבט עגום. שלושים שנה אחרי הנטישה הוא נתן לה סוף סוף גט והתיר אותה מעגינותה. עכשיו הייתה מותרת לכל אדם. לכאורה סיפור האהבה העתיק הזה הסתיים.

גם לישראל הצעירה לא רחש סבא אהבה גדולה. היא נראתה לו מקום נידח וחסר סיכוי במזרח התיכון, מוקף בשכנים עוינים ורוויי באלימות. את הקיבוץ תיעב כ"מעוז של קומוניזם" ואילו הציונות נראתה לו כהרפתקת עיוועים מטורפת. לאבא הגיש אולטימטום: "או שתיסעו איתי לאמריקה, או שאני עוזב שוב".

אבא כמובן סירב. בישראל אמנם לא היו מדרכות מזהב והיא גם לא זבה חלב ודבש, אבל היא הייתה המקום היחיד בשבילו ובשביל אמי מִימִי ניצולת אושוויץ. מבחינתם שום ארץ מובטחת אחרת לא באה בחשבון. מיד אחר כך עיברת אבא את שם משפחתנו מהרציג ל"ארצי" וכך התפצלה הזהות המשפחתית באופן הנחרץ והברור ביותר.

הייתי בת חמש כשאבא נסע לניו יורק. הוא עבר לגור בדירתו של סבא ברחוב נורפולק, ובהיותו כבר איש מבוגר ובעל משפחה בעצמו התוודע לראשונה מקרוב לאביו הנוטש. האינטימיות הכפויה הייתה מאוחרת מדי והשניים נותרו מנוכרים, ואילו עם קלרה - עדיין ברחוב קלינטון - יצר אבא קשר חם. יתכן שהזדהה בסתר עם החלטתה של המאהבת להשיב לעריק הסדרתי כגמולו.

מכתביו של אבא חצו את האוקיינוס מדי יום ביומו. אחרי מותו קראתי בהם וההבטחה הנואשת בסוף כל מכתב "ילדיי האהובים, אני אשוב", מעידה עד כמה היה רדוף בידי צלקת הנטישה. הסיוט שלו, כך יאמר לי בבגרותי, היה שייחשב אף הוא לאב הנוטש את ילדיו.

מקץ שישה חודשי היעדרות חזר אבא אלינו עם סבא זר בחליפה הדורה ועניבת משי שכמוה לא נראתה במקומותינו, ועם מכונית פלימות' שהייתה אז שיחת העיר. בספר "גרשונה שונה" שפרסמתי לפני כשני עשורים, כתבתי "ואני לא ידעתי שיש לי סבא בכלל".

גם בישראל לא היו מדרכות מזהב

עכשיו נכרך סיפור האהבה העתיק בתוך חיינו וחולל לא מעט בעיות חדשות. מכיוון שסבא וסבתא היו גרושים ונאסר עליהם הייחוד על פי היהדות, ישנתי אני למרגלותיו של הזקן האמריקאי הקודר על מיטה מתקפלת בסלון, ואילו אחי הבכור חלק את המרפסת הקטנה עם סבתא. הצלקות הישנות הציתו את הבית. בתוכי מתהדהדות מלים צורבות שהוטחו ביידיש, שתיקות חוסמות שפה וענן של מועקה בחדרים הדחוסים עד למחנק. דבר מכל זה לא סופר לי. הוא שאמרתי, גירושין היו סוד שחייבים להסתיר מילדים, כמו מוות.

עד מהרה נמצא פתרון יצירתי להתנהלות הבלתי אפשרית בבית. סבא הציע נישואין לסבתא והיא, למרבה ההפתעה, נענתה. סבי השני הוא שהגה את המזימה מפני שחס על בתו - אמי הנמעכת בסיר הלחץ המשפחתי. את העיסקה סגר מראש בין הצדדים, כשדכן מיומן.

למה הסכימה סבתא להינשא לסבא בשנית? האם היה זה רגע מרומם של ניצחון ופיצוי על ההשפלה שספגה כל חייה, הגשמה מאוחרת של האהבה שהייתה כבושה בתוכה שנים כה רבות, או שמא היה זה הגורל האירוני שהעניק לה גלגול נוסף שבו התחלפו היוצרות והשליטה בגבר שלה - עיוור, זקן וכנוע - נמסרה סוף סוף לידיה. פאני ידעה שגבריאל לא יעזוב אותה יותר לעולם.

לכאורה הפי אנד.

בצילום החגיגי שנותר באלבום סבתא בוהה בחלל בשפתיים קפוצות, ידיה מפותלות בחיקה, ואין שום מגע בינה ובין הגבר לבן השיער שהסתלק לפני ארבעה עשורים וחזר פתאום לחייה.

הילדה הצוחקת שמפרידה ביניהם זו אני.

פרק חיי הנישואין השניים של פאני וגבריאל היה גרוע לא פחות מהראשון. החתן היה מר נפש ונרגן, תיעב את ישראל, קילל את עיוורונו, ובילה את כל ימיו מרותק ל"קול אמריקה" שבקע ממקלט הרדיו שהביא בזכויותיו כעולה חדש. בכלה הוא לא הפסיק לרדות ביידיש זועמת מהולה באנגלית, ואילו סבתא קיבלה את עלבונותיו בשלווה סטואית ולא חדלה להמחיש את תלותו בה. אבא נהג בו אמנם במידת הכבוד הראויה והקריא לו מדי ערב את שערי המניות בבורסת ניו יורק, אבל אהבה מעולם לא חש כלפיו.

"האם מחלת לו?" שאלתי בבגרותי, מצדיעה לאצילותו של אבא שלי שלא גמל לאבא שלו בנטישה שהייתה מתקבלת בהבנה גם אצל יהודים רחמנים. חיבקתי אותו חזק כשהסמיק כילד ואמר במבוכה "דם איננו מים" - אימרה אלמותית ביידיש - השפה שכה הביכה אותי בצעירותי.

מהנשיקות הדביקות של קלרה התחמקתי, כמו גם מגילויי החיבה הפומביים שכללו מלמולי "סוויטי" ו"דרלינג" קולניים. בדומה לסבתא, קלרה אף היא שמרה אמונים רק לגבר אחד ואולי היינו לה תחליף לנכדים שלא נולדו לה מעולם.

בביקורה התארחה המאהבת בביתם של האקס המיתולוגי שלה ושל גרושתו - עכשיו אשתו.

למרבה הפלא, סבתא וקלרה דווקא הסתדרו מצויין והזיווג ביניהן היה מושלם. שתיהן עשו יד אחת נגד הגבר

ששיחק ברגשותיהן ועונשו היה כעת כפול ומכופל. את מה שלחשו מאחורי גבו, אני יכולה רק להמציא בספרים. בת מזל אני שסאגת האהבה הנפתולית הזו מספקת לי חומרים לכמה וכמה.

שם הוא מצא את מנוחתו האחרונה, לא באמריקה.

כן, גם על המוות אני כבר יודעת, למרות שלא דובר בו כשהייתי ילדה.

המילה הראשונה בעברית שלימד אותה בני ואותה אמרה לי בחיקוי של מבטא ישראלי כשהתחבקנו על חוף האוקיינוס באוסטרליה, הייתה AHAVA.

נאוה סמל היא סופרת, מחזאית וכותבת שירה. פרסמה 16 ספרים ו-4 מחזות שעוסקים במשפחה הישראלית בצל השואה ובחיפוש אחר זהות ישראלית. יצירותיה תורגמו וזכו בפרסים בינלאומיים. ספרה האחרון "חתונה אוסטרלית" ראה אור בהוצאת עם עובד.