הזמן השחור
הסרט "הזמן הוורוד", שהציג את המהפכה הגאה בישראל כבוטה ושלוחת רסן, הוא לא הסרט שיחבר את הקהל הרחב לפיגוע הירי המחריד במרכז הקהילה הגאה בתל-אביב. עמית קוטלר חושב שמישהו בערוץ 2 שש אלי שידור ועשה בחירה מוטעית
את סרטו "הזמן הוורוד", ששודר אמש (א') בערוץ 2 בעקבות פיגוע הירי הקשה בבית האגודה בתל-אביב, בחר יאיר קידר לפתוח בתיאור הנסיבות שהביאו לעזיבתו את עיר מולדתו בגיל ההתבגרות. אז, כך הוא אומר על רקע תמונות מסעו מעפולה לתל-אביב, כל שידע על נטיותיו המיניות הוא שהשלכותיהן המיידיות הן זנות, התאבדויות או במקרה הטוב מכות מהחברים.
"הזמן הוורוד". לא מה שיקרב בין הציבור לבין הקהילה
מעברו לתל-אביב, כך מובא בסרט, חשף בפניו את קהילת ההומואים והלסביות בימי מאבקה המשמעותיים ביותר כנראה עד היום, שהיו גם ימי ההתכנסות וההתחבאות בין כותלי בתים, בגנים ציבוריים ובמועדונים אפלים במרתפים, אי שם בעיר הגדולה.
לאורך הסרט סוקר קידר את התפתחותה ומאבקיה המרובים של הקהילה הגאה, תוך שהוא מרבה להביא אל המסך, לפחות בחלקו הראשון, את האקסצנטרי והבוטה: מזלמן שושי שמזמין נהגי משאית "לשתות את הנפט שלו" ועד להתפשטות האיידס בעולם ובישראל.
בהמשך, מוצגת תמונה שקולה יותר של מאבקים משפטיים וחברתיים שבמרביתם ניצחו חברי הקהילה את הממסד, אבל אלה מחזיקים זמן קצר יחסית על המסך - עד לחזרה אל ההתבטאויות הקשות, המאבקים האלימים והכוחניות שלרגעים נדמה כי היא חסרת שליטה לחלוטין.
ומה אמא תחשוב?
לא פעם שמתי עצמי במהלך הצפייה במקומה של אם לא תל-אביבית כזו או אחרת, או אב שהתיישב אמש מול מסך הטלוויזיה בסופו של יום ארוך כדי לראות מה זה "הסרט הזה של ההומואים" שמדברים עליו שישודר אחרי "כוכב נולד" ואף זכה לאיזכור במהדורת החדשות.
כך ייראה הבן שלך, לאחר שייצא מהארון. או שלא
למרבה הצער, הכתובית שנראתה על המסך בפתיחת הסרט, לפיה הוא משודר על מנת להסביר ולגרום לפתיחות וסובלנות בציבור, התגלתה כחלולה לחלוטין. כי בין סקירת חיי הלילה של הקהילה לאורך השנים וההתלבטות האם לקרוא או לא לקרוא לסרט "זמן הווזלין", לבין הבנה של מה שעובר במוחם של אותם בני נוער שהגיעו ל"ברנוער" במרכז הקהילה הגאה, אין דבר וחצי דבר.
בין אותם צעירים חפים מפשע שהגיעו, אחרי שנים של מאבקים שמאפשרים קיומו של מקום מפגש שכזה, להתראות עם בני נוער אחרים שסוף סוף הם יוכלו לכנותם כ"קבוצת השווים" שלהם לבין הנוצות של דנה באירוויזיון 1998 - אין כל קשר.
נכון, עבור עיניים מפוקחות כשל קידר שראו דבר, שניים או שלושה בחייהן אולי אפשר למצוא את ההקשר, אבל לקהל הרחב שאיננו חלק מהקהילה ולא הלך ביוזמתו לראות את הסרט בסינמטק אלא קיבל אותו במדורת השבט מיד לאחר צביקה הדר, לא מדובר ולו ברבע צעד קדימה. ההיפך הוא הנכון.
אותם הורים שצפו בסרט, קיבלו מסגור לקוי של חיי ילדיהם, שאולי מתלבטים ממש בתקופה זו בנטיותיהם המיניות, או אפילו כבר החליטו שהם הומואים או לסביות ויוצאים למאבק הפרטי שלהם, כאשר אמא ואבא רואים שוב - ממש כמו במהדורות החדשות המשודרות לאחר מצעדי הגאווה בישראל, את מלכות הדראג הצבעוניות ואת הבחורים בספידו קטנטן.
מאוד כואב לחשוב שבמקום לייצר את הסובלנות הזו, שחייבת להתחיל אצל אותם הורים בבית, החליפה כאן הגדרת ההומו הצעיר כמעשן וככזה שמסתובב בגנים לחפש סקס, ולפרקים מוצג פשוט כפרא-אדם.
להשלים את הפער
נכון, אם לא היו מתרחשים בישראל מאבקיהם של מיכל עדן, אדיר שטיינר, שרון בן-עזר ואפילו איתן פוקס וגל אוחובסקי, מאוד יכול להיות שאותם בני 14 או 16 לא היו יכולים להגיע היום למפגשים בבית האגודה.אבל דווקא כאן, ישנו חיסרון נוסף של הסרט, שסיפורו מסתיים אי שם בשנות ה-90, אחרי נצחונה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון.
זירת הרצח במרכז הקהילה הגאה. לא קשור ל"זמן הוורוד" (צילום: ירון ברנר)
משהו קרה ב-11 השנים שחלפו מאז. משהו מאוד טוב. עם כל הצער והכאב העמוק אחרי אירועי השבת האחרונה, אי אפשר להתעלם בסרט שיצא בשנת 2009 מהעובדה שתל-אביב הפכה בעשור האחרון לעיר ורודה של ממש, נגישה לצעירים מתלבטים כאלה או אחרים ואפילו ליעד תיירותי גאה בקנה מידה עולמי.
כדי להשלים את הפער ולגשר בין הסרט - שניתן לשער שהיה קשה לעיכול עבור חלקים בחברה הישראלית - לבין אותם הורים לצעירים שצפו בו ברחבי הארץ, ראוי היה לקיים לאחר ההקרנה פאנל אולפני בו ידברו, באופן מתורבת קצת יותר מחלק מהדוברים ב"זמן הוורוד" על אורח חיים הומוסקסואלי על כל המשתמע מכך, ואולי אפילו לרכז ערב שידורים הסברתי מלא סביב פאנל כזה, כאשר הסרט רק מלווה את הטקסט הטולרנטי שינסה להבין איך מהנאורות המתפרצת הגענו לשפל של השבת האחרונה.
כי לא, זה ממש לא מספיק להשיג לשידור מ-yes סרט דוקומנטרי על הומואים ולמהר לשדרו 24 שעות אחרי. צריך גם לראות אותו לפני שמשדרים, ולחשוב פעמיים אם זה מה שכל המדינה צריכה לראות בזמנים שחורים שכאלה.
