מסע לעולם הבא
מסמך נדיר: כתב "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי משחזר את הנס של חייו, מהרגע שבו נפצע באורח אנוש בגיאורגיה ועד שקם על הרגליים וחזר לזירת האסון. זהו חלקה הראשון של הכתבה. את חלקה השני תמצאו בגליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"
יולי .2009 כיכר סטלין. גורי. מוזר. אני ניצב במקום מותי. זה המקום. אין לטעות בו. הרי זו התמונה האחרונה שנצרבה בי לפני שעצמתי את עיניי בפעם האחרונה. הנה השדרה שעצי אורן נטועים בצדיה. הנה השמיים התכולים, נעדרי הענן. הנה הפסל האפל של סטלין. הנה הכיכר רחבת הידיים. זה כאן. אין בכלל ספק. על פיסת האספלט השחורה הזו מצאתי את מותי ב12- באוגוסט ,2008 ב.10:44- כמעט שנה חלפה מאז הרגע ההוא, אבל לא עבר ולו יום אחד שבו השניות האחרונות ההן לא התפוצצו במוחי. פעם אחר פעם אחר פעם.
מה עוד מחכה לכם בגליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"? לחצו כאן
מותי בא לי בחטף. פתאומי. בלי הכנות. יש מוות שאפשר להיערך לכבודו. להמתין בהשלמה או אפילו להכין תרגיל התחמקות, מעשה אחרון של ייאוש והתרסה. אבל המוות תקף אותי במפתיע, ללא סימנים מוקדמים, ואני בחרתי שלא למחות.
לא הייתה לי הזדמנות אפילו לחנוק אִבחה של פחד או לחמוק מסופת העופרת שניקבה אותי. את בטני. את מעיי. את זרועי. את שתי רגליי. את כל כולי. הפרטים הללו, מקאבריים ומבעיתים כל כך, נחסכו ממני בבוקר ההוא. אפילו הכאב ויתר לי, כאילו גיחך ואמר "לשם מה"? שהרי העבודה כבר נעשתה והגורל כבר נחרץ.
אבל כמעט את כל חושיי הותיר לי הכאב כדי לספוג עד תום את גזר הדין שניחת עליי. ולא רק עליי ניחת. שהרי לבהות עוד יכולתי. לבהות מסביב, מוטל על בטני,
ולעכל את התמונות החדות כל כך ששודרו אל המוח. אנשים הם. מוטלים כמוני כפגרים שחייהם נתלשו מהם באבחה אכזרית. חסרי אונים ונעדרי רצון משל עצמם. נחילי הדם כבר החלו לפשוט מצדי ראשיהם. איש גדול אחד שכב פרקדן בתוך השלולית הקטנה מתחת לפדחתו. סובבתי את ראשי לעבר השני. לידי שכב מישהו בפה פעור, ויבבה פרצה מפיו, יבבה שלא יכולתי לשמוע. אוזניי נחרשו מהפיצוץ. רק לראות יכולתי. יכולתי רק לנחש שהוא מבקש לקרוא לעזרה בשפה שאינני מכיר, במדינה שאיננה שלי ובמלחמה שאין לי בה כל חלק. פי שלי נפער גם הוא בתחינה עלובה לעזרה, שהרי איש לא שומע אותי כאן, איש לא שם לב אליי, איש ממילא לא יטרח לפענח את ההברות המוזרות שאני משמיע.
בעברית.
מן הסתם, את המילים האחרונות בחייו משמיע אדם בשפה הנהירה לו מכל.
ניסיתי להתרומם על רגליי, כאקט אחרון של אדם שגורלו כבר נחרץ ומקבל עתה את ההוכחה המוחלטת שאין עוד טעם לנסות. אף אחת מגפיי לא נענתה לי. כאילו כבר לא היו שייכות לי עוד. זו הייתה רפיסות מוחלטת של גוף שהחל לגווע. נקב גדול נפער בצד שמאל של החזה מרסיס מרושע במיוחד שריטש את הריאה השמאלית, חדר לסרעפת וביקע את הטחול. דם החל למלא את חלל הריאה והבטן ודן את רקמות הגוף לתהליך גסיסה מאובדן דם וחמצן.
בקצב הזה נותרה לי שעה, אולי שעתיים במקרה הטוב, לפני שהאיברים החיוניים יגוועו מהיעדר חמצן.
לא ידעתי דבר מכל אלה. יכולתי, אני מניח, ללטוש עיניים לעבר גופי המדמם, אבל לא היו בי כוחות להתמודד עם המראה שלי. די היה לי בתוצאות של התופת שניכרו על האנשים מסביב. לא היה לי גם שמץ של מושג מה חולל את האימה הזו - שתי פצצות מצרר מתוך עשרות ששוחררו מבטנו של טיל רוסי חדיש ומדויק וריטשו אותי בזו אחר זו, בהפרש של כמה שניות האחת מרעותה.
12 באוגוסט :2008 צדוק יחזקאלי בכיכר סטלין בגורי זמן קצר אחרי פציעתו. רוכן מעליו: העיתונאי ההולנדי ג'רון אקרמן (צילום: רויטרס)
עשרות קליעים מתוך ה1,000- שהסתחררו מהפצצה הראשונה מחצו את עצמות הקרסוליים של שתי רגליי ופגעו בעצבים של רגלי הימנית, ולמעשה שיתקו אותה כמעט כליל. הגל הבא של הכדורים הלוהטים תפס אותי לאחר שהועפתי אל האספלט, מרסקים את זרועי השמאלית, משתקים חלק מעצביה ועושים שמות בתוכי.
לא לבד הייתי. שישה אנשים מסביבי נהרגו במקום. עוד ארבעה עתידים למות בייסורים בחודשים הבאים. מטעני המצרר ששיחרר הטיל הרוסי ניקב ככברה עוד 30 בני אדם שאיתרע מזלם כמוני והם נמצאו בכיכר בבוקר ההוא, והם מדממים, אבל בחיים. עתידים היו לשרוד, שכן פציעותיהם היו קלות לאין ערוך משלי.
אבל מה היה טיבו של המידע הזה באותו רגע? מה ערכו? לא כלום. לא הייתי זקוק לו כלל וכלל. מה דוחק לו לאדם שעומד לסיים את חייו, לדעת מה הביא עליו את הקץ? רק זאת הסקתי בצלילות שאין למעלה ממנה: שאין לי מוצא מכאן. אין מי שיעזרני. לבד הייתי וחסר ישע.
בבת אחת עלתה וצפה במוחי סצנה מכמירת לב שהייתי עד לה לא מכבר. כמה דקות לפני שהגעתי לכיכר עצרתי בבית החולים הסמוך. זה היה בית חולים צבאי. יממה קודם לכן הוא המה פצועים, רחש את התזזית המוכרת של ימי מלחמה, אבל עכשיו היה נטוש. רחבתו יתומה מאדם, חדריו ריקים מהפצועים שגדשו אותו. הם הסתלקו כולם. הרופאים. האחיות. הפצועים. נסו להם לטביליסי הבירה מפני הרוסים ההולמים על שערי העיר המובסת. על שער בית החולים התדפקו נוסעי מכונית אחת. מרגלו של אחד מהם שתת דם. נואשים היו כשהבינו שאין איש שיוכל להושיט להם עזרה. נואשות ומכמירות במיוחד היו עיני בתו הקטנה של הפצוע שלא היה מי שיחבוש את פצעיו. כשנסעו משם, ליווה מבטי את הילדה המסכנה לפני שפניתי בעצמי אל הכיכר, לא מודע לכך שבתוך דקות ימצא אותי הטיל ההוא ויהפוך אותי לחסר ישע אפילו יותר ממנה.
תמונה שצילם יחזקאלי לפני הפציעה: ילדה שאביה נפצע מגיעה לבית החולים בגורי
ובעודי שרוע, בטני חובקת את האספלט הלוהט בכיכר, צפה ועלתה בראשי תמונתה של הילדה חלקת השיער ההיא, ועיניה קרועות לרווחה מאימה על מצוקתו של אביה הנעזב לנפשו בעיר שממנה נסו. לי לא הייתה אפילו היכולת לברוח או לחפש עזרה. אין בסביבה בית חולים פתוח. אין רופא. אין חדר ניתוח. אין מושיע. "זו הטעות האחרונה שתעשה בחיים," פילח לפתע משפט את מוחי. הוא הידהד בתוכי שוב ושוב. כמעט חייכתי לעצמי על שאני מסוגל ללגלוג עצמי שכזה ברגעיי האחרונים. אבל באורח כל כך משונה, היכולת הזו לצחוק אל פניו של המוות נסכה בי שלווה. לא חששתי ממנו.
עברו שניות ארוכות מאז הפיצוץ ועדיין לא חשתי כל כאב. רק כנות משחררת. כאילו אמרתי לעצמי שאין זה המקום או הזמן להכחשות עצמיות. על מי יש לעבוד, ולמה?
אנשים שסבבו את חיי תמיד נהגו לגעור בי בסלחנות על מה שראו כנטייה לנהל משחק שובבי על שפת המצוק המפריד בין החיים לעולם הבא. הם נהגו להזכיר לי כיצד זינקתי בגיל שלוש וצללתי למטה מחלון הקומה השנייה בעקבות טלה הצעצוע שלי, שידי המושטת הייתה קצרה מלהשיגו. סיפרו על תאונת הדרכים שכמעט קטלה אותי בצבא. על התרסקויותיי התכופות כרוכב אופניים, שאחת מהן ניקבה את ריאתי ושברה שמונה מצלעותיי. מדי פעם נהגו להצביע בתוכחה על הצלקת בזרועי השמאלית, מזכרת מאוהד כדורגל אחוז טירוף שביקש לדקור אותי למוות כנקמה על כמה מילים מושחזות שכתבתי על אחד משחקני קבוצתו. אבל במיוחד תמהו על הגיחות התכופות לאזורי מלחמה או סתם מוקדי סיכון במהלך שנות עבודתי כעיתונאי. נהגתי לפטור את התוכחה הזו כדאגת יתר.
מעולם לא ראיתי את עצמי כאדם נועז במיוחד או אוויל המכור לסיכונים או להידרופינים הנלווים לתחושת סכנה, אבל תמיד נכבשתי על ידי סקרנות ואמונה עזה שאין דרך אחרת לבצע שליחות עיתונאית מלבד קִרבה בלתי אמצעית לאירוע בזמן התרחשותו.
לא הייתי חף מטעויות, כמובן. לעתים תפסתי את הראש על כמה משגים שעשיתי בהליכה מעט רחוק מדי, רק כדי להשיג את הסיפור. פעם ניצלתי כשחיילים רוסים תפסו אותי עם דרכון ישראלי ברפסודה שחצתה את הנהר לאפגניסטן. רגזתי כשהשיבו אותי לגדה הבטוחה בטג'יקיסטן, אבל בתוכי ידעתי שכנראה הצילו את חיי. פעם אחרת נכנסנו, הצלם זיו קורן ואנוכי, לבית חולים פלסטיני הומה פצועים ורוחש המון זועם באמצע מבצע "חומת מגן." רק כשחצינו ברגל את הגבול לחוף מבטחים, עיכלנו את המשגה האידיוטי. אני מניח שרשימת השטויות שעשיתי הייתה ארוכה יותר משהייתי מוכן להודות, אבל אני עדיין משוכנע שמעולם לא התגריתי בסכנה במכוון - מסקנה שאמי, למשל, חלקה עליה בתוקף מאז ומעולם.
נזכרתי בשיחה האחרונה עם אמא שלי. מכולם הייתה היא, האישה שגופה הקטנטן והשברירי אינו אלא מדי הסוואה לנחישות ולאמונה של ברזל, דאגנית חסרת תקנה. כבר התרגלתי להדוף את דאגותיה, אבל הפעם הזאת היא מיאנה להרפות, מסרבת להשלים עם החלטתי לנסוע.
"אני שונאת את הנסיעה הזו. אני פשוט שונאת אותה," סיפרה לחברותיה בזו אחר זו. "משהו יקרה לו."
"אתה לא ממש מוכרח לנסוע," דחקה בי בטלפון שוב ושוב בשעות אחרהצהריים של שבת, 9 באוגוסט ,2008 כשהייתי בדרך לנמל התעופה כדי לתפוס מטוס לאיסטנבול ומשם לטביליסי. מה הייתי אמור לומר? שאיש לא כפה עליי דבר? לא היה לי ספק שגיאורגיה הייתה המקום הכי נכון להיות בו באותו זמן, ואני האיש הנכון לצאת לשם.
בשניות הגסיסה בכיכר המדממת שיחזרתי את השבת ההיא, השבת האחרונה בחיי. בפעם הראשונה התגנבה איזו תחושת צער לתוכי. החמצה. "לעזאזל," חשבתי על הפרק החדש בחיי שעליו עמלתי בחודשים האחרונים. "פיספסתי את זה." זה היה אמור להיות יום המנוחה הראשון אחרי שבועות קדחתניים של מעבר לדירה חדשה, לחיים חדשים. שיפוץ הדירה הסתיים סוף-סוף ויכולתי להרשות לעצמי להתרווח בצפייה עצלה בשידורי האולימפיאדה. קצת אחרי שלוש בצהריים התעורר בי חוסר מנוחה. זיפזפתי מבריכת השחייה בבייג'ינג לסי-אן-אן. "מאות הרוגים בקרבות בגיאורגיה." גם אתרי החדשות באינטרנט דיווחו בהרחבה על קרבות קשים בין הצבא הגיאורגי שפלש לשתי מובלעות חצי אוטונומיות שבעצמאותן לא הכיר - אבחזיה ודרום אוסטיה.
לא הייתי צריך להיות מופתע. ההתנגשות הזו ריחפה באוויר כבר חודשים. במארס אותה שנה ביקרתי בגיאורגיה להכנת סיפור על ממשלת הנערים המוזרה שהקים הנשיא סאקאשווילי, המורכבת ברובה משרים בשנות ה30- לחייהם. לשרת הכלכלה בקושי מלאו .30 שר הביטחון היה אפילו צעיר יותר, עובדה מדהימה כשלעצמה בהתחשב בכך שהיה אמור לנהל ולבנות צבא על סף עימות עם מעצמת-על שלא התכוונה להרשות לגרורתה לשעבר להפוך לישות עצמאית פרואמריקאית, ועוד בחצר האחורית שלה. הרושם שלי היה שסאקאשווילי וממשלת הילדים שלו משחקים באש, לא קולטים או לא רוצים להבין שמדובר בעימות בין פיל לנמלה טורדנית, ואין להם כל סיכוי בו.
זכרתי את הבעות פניהם הנדהמות של מנהיגים יהודים-אמריקאים שהאזינו לנאומו השוצף והמתגרה של הנשיא הגיאורגי שהופיע בפניהם באולם הכנסים הנוצץ של מלון קורט יארד מאריוט בבירה הגיאורגית המתחדשת. "הוא באמת לא יודע עם מי הוא מתעסק"? שירבטתי הערה בפנקסי. נראה שסאקאשווילי היה בטוח שפוטין ימצמץ ראשון.
מרוץ החימוש הגיאורגי היה הסוד הכי לא שמור בטביליסי בחורף .2008 הישראלים היו הכוכבים הגדולים בסיפור. האוגדונר המושמץ ממלחמת לבנון השנייה, תא"ל (מיל(' גל הירש, זכה בחוזה ענק לאימון הצבא הגיאורגי בדפוסי לחימה ישראליים מתקדמים. סאקאשווילי עצמו דאג לבקר אישית בטקסי הסיום וזרח מגאווה כשהמדריכים הישראלים הובילו את חניכיהם לתצוגות תכלית מרשימות. דווקא שר הביטחון היהודי הצנום, דוד קזרשווילי, שהעובדה שלמד כמה שנים בתיכון בחולון הייתה האנקדוטה הכי משעשעת בביוגרפיה שלו, נראה יותר לחוץ מהנשיא. אחד מעוזריו לחש על אוזני שהבוס אינו מרוצה מהסירוב הישראלי לחמש את הצבא הגיאורגי בטנקים מתקדמים. הוא הבין שהגיאורגים יזדקקו להרבה יותר ממזל"טים וקורס קצינים על פי המודל של בה"ד 1 כדי להתמודד עם אוגדות השריון של פוטין.
פרט אחד לא הגיע אז לאוזניי: התברר שישראל סיפקה לגיאורגים פצצות מצרר. פצצות מצרר נחשבות לאחד מכלי הנשק האכזריים ביותר בשל אלפי הקליעים שבתוכן, שפיזורם עשוי לגרום לקטל נרחב במיוחד. 110 מדינות חתמו על אמנה מיוחדת נגד הפצה של הנשק הזה ושימוש בו. ישראל, גיאורגיה ורוסיה לא הצטרפו. במהלך המלחמה השתמשו שני הצדדים בפצצות מצרר, אבל היקף השימוש לא היה בר השוואה: הגיאורגים השתמשו בפצצות רק נגד כוחות צבא רוסי; הרוסים, לעומתם, ראו גם באזרחים מטרה כשרה. וכפי שהדברים עתידים להתגלגל, אני נמניתי עם אלה שנתבעו לשלם את המחיר.
שכבתי כמעט משותק על האספלט הבוער בגורי, אי קטן של שלווה והשלמה עם הגורל בתוך הגיהינום שמסביב, ופקדה אותי תחושה חדשה של השתוממות. פליאה. דווקא כאן, מכל המקומות, השיג אותי המוות. הרי המלחמה עמדה להסתיים כל רגע. לא היה חייל אחד לרפואה בכיכר. כולם נמלטו מזמן מאימת הרוסים הקרבים למעט כמה עשרות אזרחים שבאו להשיג לחם ודלק לקראת הכיבוש. מי יכול היה להעלות על דעתו את התפנית בתסריט: טיל נושא תופת לכיכר רוחשת אזרחים.
שיחזרתי בשניות ההן את מגע היד הנשית שטילטלה אותי רק יממה קודם לכן, השכם בבוקר יום שני, 11 באוגוסט, במושב האחורי של מכונית הלאדה החבוטה שלקחה אותנו מהגבול הטורקי ללבה של גיאורגיה, מרחק של 12 שעות נסיעה בדרכים עקלקלות. זו הייתה הדרך היחידה להגיע למוקד המלחמה. חברות התעופה הזרות לא היו מוכנות ליטול סיכון ולנחות במדינה כשהשמיים בשליטה מוחלטת של מיגים רוסיים.
"מפציצים אותנו," ניערה אותי ואנה דוברה משינה חטופה.
העיתונאית הרומנייה הנמרצת הייתה הפרטנרית שלי למסע הלילי. נתקלנו זה בזה ליד הדלפק של טורקיש איירווייז כשהתבשרנו שהטיסה המיועדת לבירת גיאורגיה בוטלה בשל המצב. עיתונאים נוהגים להקים שותפויות כאלה במצבי סיכון. כשאינך לבד, קל יותר להרגיש בטוח ולהתמודד עם הדילמות שצצות בתדירות בתוך הכאוס, והרומנייה נראתה לי בחירה מצוינת. היא הייתה מנוסה למדי, וקלטתי בעיניה את זיק ההתרגשות והסקרנות האלה שכל כך חשובות במאבק המתמיד עם הפחד. עכשיו הצביעה ואנה לעבר העשן האפור שהיתמר כמה מאות מטרים מאיתנו ולעבר המיג שנסק משם לאחר שהשליך את תחמושתו.
תוספת של 100 יורו, מעל השכר החודשי הממוצע במדינה, שיכנעו את הנהג לקחת אותנו לבניינים המופצצים בפאתי גורי. זו הייתה שכונה שאיכלסה את משפחות אנשי הקבע של בסיס השריון הסמוך, סיבה מספיק טובה עבור חיל האוויר הרוסי לראות בה מטרה לגיטימית.
דירות רבות עלו באש, כולל המרפאה ותחנת העזרה הראשונה שהאמבולנסים שלה, עמוסי פצועים, יצאו לבית החולים לא הרחק.
שוטטנו בין הבניינים המופצצים והאנשים הנמלטים מהם, עדיין המומים מהמפגש הבלתי אמצעי הראשון עם המלחמה, עד שקפאנו אל מול תמונה אחת מכמירת לב של זקן שכמו ריקד, קרוע מצער ומדאגה לגורל בני משפחתו מתחת לדירתם אפופת האש והעשן.
תמונה שצילם יחזקאלי לפני הפציעה: קשיש מבכה את חורבן ביתו
בחזרה לטביליסי, במונית הדוהרת, רווח לנו ששיחק לנו המזל הפעם. עוד פעם. היה לנו סיפור. היו בידינו תמונות. יצאנו ללא שריטה. מה רע?
עוד באותו יום, אחר הצהריים, שבתי לגורי שנית כדי לסקר את פינוי היהודים האחרונים מהעיר על ידי הסוכנות היהודית והג'וינט. שוב קרעו המיגים את השמיים, שוב נראו ענני הפצצה אפורים לא הרחק, ושוב חזרתי ממשימה ללא פגע. זה נראה לי כל כך מובן מאליו, שעוד באותו לילה תיכננתי לחזור לגורי בשלישית. ואנה סירבה להצטרף הפעם. "מהמערכת אסרו עליי," הסבירה לי בנימה של התנצלות. "הרוסים עומדים לכבוש את העיר."
כך גם נכנס לחיי ג'רון אקרמן.
וכך גם נגזר גורלו של סטן סטורימנס למות.
פגשתי אותם על מפתן המלון בכיכר העצמאות במרכז טביליסי. אקרמן, הולנדי בן ,45 איש גבוה, בהיר שיער ובעל מבט קודר ורציני, הגיע כמה שעות קודם לכן כדי לסקר את המלחמה עבור רשת הטלוויזיה אר-טי-אל. לידו ניצב הצלם שלו, סטן סטורימנס, גבר מוצק וחייכן שהטי-שירט הלבנה הצמודה שלו הבליטה את שריריו. ציינתי לעצמי, משועשע מעט, עד כמה בולטים ההבדלים בין השניים. סטן, ,39 היה מקצוען משופשף, צלם מלחמות ותיק ונועז שכיסה כמעט כל מלחמה על פני הכדור מאפגניסטן ועד לבנון ונראה להוט לאקשן הבא. ג'רון העגמומי, ששימש שנים ארוכות כתב במוסקבה ודיבר רוסית שוטפת, סיכן את חייו בצ'צ'ניה פעם אחר פעם, אבל מעולם לא ראה עצמו עיתונאי קרבות.
"אני שונא את המושג הזה, עיתונאי מלחמות," אמר לא פעם. "אותי לא מעניינות המלחמות עצמן. אני מתעב אותן. אותי מרתק הסיפור של האנשים שמשלמים את המחיר שלהן."
ג'רון היה אידיאליסט אמיתי, מאלה השואפים לתקן את העולם, איש של מצפון שעוולות, היעדר צדק וכשלים מוסריים הלהיטו את חמתו בנקל. עוד עתיד הייתי להיתקל בתכונות הללו; בעצם, להינצל בזכות אותן תכונות ממש על ידי אותו אדם שאני הובלתי, בלא ידיעתי אמנם, אל התופת. אבל מה ידעתי אז, על מדרגות מלון מאריוט? בוודאי לא העליתי על דעתי שאני עומד לחרוץ את גורלו של סטן, אב לבן ובת פעוטים, למוות. המחשבה הזו רודפת אותי עד היום למרות שג'רון עשה כל לאל ידו להרגיע את מצפוני. "היינו נוסעים לשם גם בלעדיך," ניחם אותי מאז פעם אחר פעם, לשווא. אני יודע שההחלטה הזו לא מניחה גם לו עד עצם היום הזה.
הוא לפחות סירב לצאת לגורי בלילה. "מסוכן מדי," פסק בנחרצות האופיינית לו. בינו לבין עצמו ציין שהשותף הישראלי החדש שלו נראה מעט נמהר, אבל הוא סמך על חושיו של סטן שצידד בנסיעה בהתלהבות. ההצעה להתלוות אליי לגורי קסמה לג'רון דווקא על רקע מנוסת הצבא הגיאורגי מהעיר. כהרגלו, הוא חשב על האזרחים שלא יכלו להסתלק ונתקעו שם חסרי אונים וחסרי הגנה.
יכולתי להבחין באגלי הזיעה הניגרים מצדעיו של הנהג שלנו, הולכים ומרטיבים את דש צווארונו ככל שגמענו קילומטרז' על הכביש הריק לגורי, למחרת עם בוקר. הוא היה מפוחד בעליל. תנועה של מכוניות פליטים עשתה את דרכה בכיוון ההפוך, ומדי פעם חלפנו על פני אודים עשנים של משאיות וטנקים גיאורגיים שנענשו על ידי המיגים הרוסיים בשעות המנוסה. ממש לפני הכיכר עוד הספקנו לעצור בבסיס חטיבת השריון העשירית, שרק אתמול דהרו אנשיה על טנקיהם ברחובות כחיילי פלאנגות פרועי רסן. השער היה פתוח. עמדת השומר נטושה. הקסרקטינים ריקים. אבל הטנקים היקרים כל כך של שר הביטחון "הישראלי" היו שם, עזובים לנפשם תחת ענפי הסוואה. זו הייתה תמונה של תבוסה משפילה וצורבת מאין כמוה. וכזו אכן הייתה. הנשיא הגיאורגי, שאיבד את שחצנותו זה מכבר, נשא את נאום הכניעה. המנצחים הרוסים עמדו להכריז על הפסקת אש, אבל את הכדור האחרון, ההתקפה הכי פרועה, קטלנית, אכזרית וחסרת פשר של המלחמה - היו נחושים לירות משום מה. 220 ק"מ צפונית-מזרחית מאיתנו עודכנו הקואורדינטות של המשגר הנייד בבריגדת טילי האיסקנדר של הצבא הרוסי לפני שמישהו לחץ על כפתור השיגור. השעה הייתה עשר וחצי בבוקר בקירוב.
התמונה הראשונה שנגלתה לי כשהגענו לכיכר הייתה מעט מטעה. היא נראתה ריקה. שוממה. גודלה העצום - היא נבנתה בעידן הקומוניסטי כדי להנציח את הדיקטטור שנולד 500 מטר משם - הוא שהיה אחראי לטעות האופטית. עשרות אזרחים נהרו אליה באותו בוקר. הם הרגישו מופקרים, חרדים מהרוסים הקרבים אל העיר, אבל יצר בסיסי של הישרדות הביא אותם לשם.
כיכר סטלין כפי שצולמה על ידי צדוק יחזקאלי ב11- באוגוסט ,2008 יום לפני הפציעה
גוצ'ה סקאניאשווילי, ,46 ישב ליד אחד מאדני החלון של בניין העירייה וקיווה לפתיחת משרד הסיוע לנזקקים כדי להשיג כמה מנות אוכל למשפחתו. בצד השני של הכיכר, אולי 200 מטר משם, התנגשו שתי מכוניות זו בזו ומשכו קהל סקרנים. קטי ג'בקישווילי עצרה מול אחת המכוניות המרוטשות, שוכחת לרגע את משימתה העיקרית: לחזור הביתה עם כיכר לחם לבנה בן השש. לא הרחק ממנה עמדו שלושה גברים ושוחחו בהתרגשות. ואזה וג'אחו הגיעו מהכפר הסמוך. שניהם היו גברים חסונים בשנות ה40- לחייהם והתגוררו בבתי טיח קטנים זה ליד זה מאז ילדותם. בנאים לעת מצוא היו. חייהם היו דלים, אבל שלמים. די היה שחלקותיהם הניבו ירקות לילדים וגפנים ליין הביתי ששתו ברגעי חסד. לכיכר בגורי הם הגיעו חרף מחאות בני המשפחה המודאגים. הם היו נחושים למצוא דלק כדי למלט את נפשות כולם מהרוסים שהפצצותיהם כבר הגיעו לפאתי הכפר. בכיכר שמחו לפגוש את ידידם נידאר ללאשווילי. גם הוא חיפש מעט מזון ודלק, והם ניסו לטכס עצה מה לעשות.
התקרבתי אליהם. היה בדעתי לשאול כיצד להגיע אל הכוחות הרוסיים. עמיתי ההולנדי ג'רון היה מעט מרוחק יותר, ניצב מאחורי המכונית הלבנה שבה באנו. סטן ניצב שני מטרים מאחוריי, מכוון את מצלמתו הענקית, מקווה ללכוד משהו לא ברור. הרי דבר לא היה אמור לקרות.
אלא שהוא קרה.
לא זכרתי פיצוץ. זכרתי סדרה של התפוצצויות קטנות, כקולם של זיקוקי רחוב בחגיגות ראש השנה הסינית במנהטן, שאליהן נקלעתי פעם. אלא שאחר כך הגיע גל ההדף וציקלון המתכת והטיח את כולנו ארצה. השעה הייתה .10:44 התאריך: 12 באוגוסט .2008
חלפה כמעט שנה. ראשית יולי .2009
אני משתטח על האספלט השחור. בדיוק אותה פיסה של אספלט שחור שאליה הוטחתי אז. אבל הפעם בזהירות. לא רק מפני שאני חושש מתנועת המכוניות הנוהרות אל הכיכר בעוד יום חולין בחייה של עיר עסוקה, אלא בעיקר משום שהתזוזה קשה עליי.
את הקביים הנחתי בארגז המטען של המכונית. אינני רוצה בהם. למורת רוחם של רופאיי, אני סולד מהאביזרים הללו שמזכירים לי את נכותי, את רגלי, שחלק ניכר משריריה עדיין לא סר למרותי בשל העצבים שנקטלו על ידי הקליעים ההם. אבל ללא הקביים קשה עליי ההליכה. במיוחד קשה לי הניסיון הזה להשתרע פרקדן ולחבק את האספלט ההוא.
ג'רון מביט בי בדממה. הוא אינו מציע את עזרתו. הוא יודע שאני צריך לעשות את המעשה הזה לבד. ללא תמיכה.
דיברנו על הצורך שלנו לחזור לכיכר הזו מאז שצעד אליי לבדו על פיסת הדשא המוריק באגף השיקום של בית החולים שיבא בתל-השומר. אני הייתי אז מרותק לכיסא גלגלים, משותק בידי וברגלי, רגלי מגובסת משברי הריסוק. הוא התייפח כשראה אותי, תערובת של שמחה על שניצלתי ועצב עמוק על מותו של סטן. נדמה לי שאז נשבענו בפעם הראשונה שנחזור לכיכר, ביחד, אבל רק כשאוכל לקום ולהלך על רגליי, מקרטע ככל שאהיה. "אתה נתת לי את ההזדמנות הראשונה לחיות," הודיתי לו אז, בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, בניסיון לעודד מעט את רוחו.
ידעתי שלמרות שנשא על גופו רק כמה שריטות פעוטות מטיל המצרר ההוא, הייתה נשמתו מצולקת אף יותר משלי. רק כששמעתי אותו מגולל את הסיפור כולו, לעתים כשדמעות חונקות את גרונו, הבנתי את האירוניה. על אף פציעותיי האנושות, שהביאו אותי אל סף תהום וכפו עליי חודשים ארוכים של טיפוס סיזיפי, מענה ורצוף כאבים בחזרה מהבור - נחסכה ממני פיסה גדולה מהטראומה של אותו בוקר נורא, בעוד שג'רון נאלץ לבלוע אותה עד הטיפה המרה האחרונה.
זה היה עניין פשוט למדי: אני כמו בחרתי בדרך הקלה. ג'רון נותר מאחור. היום, כשאני מודע למלוא המחיר שהפציעה הזו גבתה ממני בשנה מיוסרת של כאב ושיקום, אני משוכנע שלא הייתי רוצה להתחלף עימו לעולם.
חום האספלט שהיכה בבטני מחדש החזיר אותי לרגעים ההם. להלם הראשוני, לקריאת העזרה חסרת התוחלת, להבנה שפציעותיי אנושות, לקבלת הדין. לא היה ערעור. לא התרסה. לא ויכוח. גם לא חרטה. שלווה גדולה נחה עליי בסוף. המחשבה האחרונה יוחדה לשני בניי. התנחמתי שיהיה מי שידאג להם.
אולי 20 שניות חלפו מאז שהוטחתי אל האספלט, אבל דומה שהספקתי בפחות ממחצית הדקה הזו לעשות הכל. להבין. לנתח נכונה את מצבי. לסכם. לשחזר ולהיפרד.
במיליון הפעמים שהרצתי את חצי הדקה הזו מאז, נרעשתי כל פעם מחדש עד כמה חד ומהיר-מחשבה הייתי. כאילו ידעתי שאין לי אלפית שנייה לבזבז.
ואז, כשירד לבסוף המסך על עיניי, לא היה עוד מה לעשות. לא היה צורך. החיים נשלמו. לא ציפיתי להתעורר. לא ציפיתי להינצל.
למרות שטעיתי כמובן, אני משוכנע עד היום שגם צדקתי. באמת לא היה מקום לקוות לשרוד. לא הייתי צריך להישאר בחיים. בדיוק כמו סטן שנקטל במקום. בדיוק כמו צמד החברים מהכפר שנהרגו גם הם בתוך שנייה אחת, כאילו עמדו מול כיתת יורים. וכמו כל האחרים שלא שרדו את הכיכר.
אלא ששרשרת מרעישה של אירועים וחבורה שלמה של בני אנוש, שכל אחד קיבל את ההחלטה הנדירה הנכונה, כל אלה חברו כדי לשנות את התסריט הבטוח הזה שנכתב לי. די היה שמשהו לא יתרחש. די היה בהחלטה אחת מוטעית כדי לסכל את מעשה הנס.
"היית צריך למות," סיכם לי את העניין ד"ר טמור בשקנדאזה, אחד האנשים בשרשרת מצילי נפשי, שבמו ידיו החשופות אחז בטחול המרוטש שלי ועצר את הדימום שגרם לי לאבד יותר ממחצית מכמות הדם בגופי בשעה וחצי שחלפו ללא כל טיפול עד שנחתתי בשערי בית החולים שלו.
לחץ הדם שלי עמד על אפס. להערכתו, נותרה לי דקה או שתיים לחיות כשהוכנסתי בבהילות לחדר ניתוח מאולתר שלא היה בו אפילו סכין מנתחים, עד שהוא נאלץ לפתוח את בטני בתער.
"אתה חייב לגלות למה ואיך נשארת בחיים. חייבת להימצא סיבה," כמו התחנן לפניי כשישבנו לראשונה זה מול זה כאשר שבתי לגיאורגיה לפני שבועות ספורים.
"אני עדיין חי? אני עדיין חי"? שאל את עצמו ג'רון אקרמן לאחר שגווע הד הפיצוץ הראשון. התשובה לשאלה - חד-משמעית כן - הייתה מדהימה כשלעצמה. המכונית שלידה עמד הייתה מנוקבת כולה. מלפנים, מאחור, מהצדדים. מתוך מאות הקליעים פגעו בו רק שלושה. שניים שרטו אותו קלות, ואילו השלישי, שחדר לרגל, נעצר בלי שגרם כל נזק. "זה כאילו שמישהו פינה לי מסדרון בטוח בתוך כל המטר הזה שנפל מהגיהינום," נד בראשו כשניצבנו יחד בכיכר. הוא הצביע לעבר דפנות המדרכה שלידה עמד. עדיין היו פעורים בה חורים מהכדורים שהבזיקו מהפצצה השנייה מסדרת המצרר. גם היא החטיאה אותו. למרות שחלפה כמעט שנה, שררה עדיין קדרות על פניו של האיש כאשר עיכל שוב כמה בר-מזל היה. "אתה מבין," הסביר לי בעצב. "המזל שלי תמיד
יעמוד בצלו של חוסר המזל של סטן. לכן, עבורי, הישארותי בחיים וסיפור ההישרדות שלך תמיד יעומעמו על רקע אסונו שלו."
סטן מת במקום. הוא עמד שני מטרים ממני. ספגנו את אותו מטח. אני ספגתי שלושים קליעים לערך. כך גם סטן ושני הכפריים שעמדו מטרים ספורים מצדי השני. קטי, האם הצעירה שביקשה להביא לחם לבנה, הייתה שרועה עם בטן מרוטשת. אפילו גוצ'ה סקאניאשווילי המסכן שעמד בקצה השני של הכיכר וחיכה למנת לחם, רחוק ממני כמעט מאתיים מטר - נקטל במקום. כולנו נוקבנו ככברה בהבדל אחד: אותם השיגו הכדורים במקומות הלא נכונים. סטן מת מקליע שחדר לצווארו ואחר לראשו. גוצ'ה נוקב בראש. שני הידידים מאותו הכפר נפגעו בלבם.
דווקא אני, שקרוב הייתי מכולם לשתי הפצצות, ניצלתי איכשהו מהקליע הקטלני הבודד. הכדורים החטיאו לחלוטין את ראשי, ואלה שחדרו לצד השמאלי של החזה שלי פיספסו את לבי בשני סנטימטרים וחצי לפני שקרעו את הטחול שלי, חלק מהלבלב ואת קיבתי.
עברו שניות ארוכות עד שנדם גל ההתפוצצויות הראשון. השאון המוזר, כעין זיקוקים, גרם לג'רון לחשוב בטעות שצולפים אל הכיכר. זו לא תהיה הטעות האחרונה שלו בקריאת המצב. השנייה הביאה אותו למסקנה אפילו יותר חותכת: הוא היה משוכנע שאני נהרגתי, ואילו את הצלם שלו, את סטן, אפשר להציל. במידה רבה, אני הייתי "אשם" בכך. הוא הבחין בי לראשונה בדיוק בשנייה שעשיתי את הניסיון הכושל לקום על רגליי.
ג'רון: "המראה הראשון שראיתי היו כמה גופות. התחלתי לזחול. רציתי להגיע לסטן. זה היה האינסטינקט הראשוני שלי. להגיע אליו. ואז ראיתי אותך מתהפך אל צדך. התקרבתי בזחילה. עיניך החלו להתגלגל לכל הכיוונים. זה היה הדבר הכי מבעית שראיתי. 'הו, לא! הו, לא'! צעקתי לעברך, אבל לא ענית. ראשך הוטה לאחור. היה לי ברור שאתה כבר לא בחיים."
הוא המשיך אפוא בזחילה לעבר סטן. כל חושיו היו נתונים עתה למטרה אחת: לחלץ את הצלם שלו, להוציאו מזירת האש ומטווח הכדורים.
הוא התחנן לעזרה. סטן היה כבד מדי לסחבו לבד, אפילו למרחק של כמה מטרים. רק אז הבחין בשני צלמים שלחצו על ההדק בתזזית בשעה שכיוונו אליו את עדשותיהם. אחד מהם היה צלם סוכנות הידיעות "רויטרס," שהגיע במרוצה ממרכז העיתונות, כמה עשרות מטרים מהכיכר. "הפצרתי בהם להניח לרגע את המצלמות, אבל הם התעלמו ממני והמשיכו. כך היה גם כשביקשתי מהם אחרי כמה דקות לעזור לי להוציא אותך. הייתי בטוח שכל רגע תגיע התקפה נוספת. אבל הם המשיכו לתקתק. היו להם כבר מאות צילומים אבל הם המשיכו. צרחתי בחימה. זה לא הזיז להם. כשסיימו, פשוט הסתלקו משם."
חמתו בוערת עד היום מהזיכרון הזה. להבותיה נותרו שם כאש תמיד בתוך לבו, אוכלות את האיש הזה מבפנים. הוא חש שנבגדנו שלושתנו כבני אנוש וכחברים למקצוע. "צעקתי להם: 'תירקבו בגיהינום.' הם כבר לא היו זקוקים לצילומים. היה להם די והותר," אמר לי כשבא לבקר אותי בתל-השומר ואחר כך באינספור שיחות שקיימנו בנושא. "אני יודע שאנחנו לא תמיד יכולים לעזור לכל קורבן בכל מצב, אבל אני יודע שהם יכלו, ולמרות התחינות שלי הם בחרו לעזוב את שניכם לאנחות למען עוד צילום. אני מעולם לא נהגתי כך ולעולם לא אנהג."
הוא היה כה נרעש מהבגידה האנושית של עמיתיו, שבחודשים הראשונים לאחר אסון הכיכר שקל ברצינות לעזוב את המקצוע. ממש כך. חודשים ארוכים מיאן לשוב לעבודה. "מה הטעם“? אמר לי. "אני לא מרגיש שאני רוצה להיות חלק מהעיסוק הזה." הבנתי ללבו אבל ניסיתי לשכנעו שהתנהגותם האדישה של הצלמים אינה מאפיינת בהכרח את כולנו. "אתה היית מתנהג אחרת לו היית במקומם, נכון"? דחק בי. ניסיתי להסביר לו שהייתי כל כך רוצה להאמין שהייתי נוהג כמותו, אבל איך אוכל אי פעם להיות בטוח? הוא לא אהב את התשובה. קראתי בעיניו שהיה רוצה שאהיה נחרץ יותר. אבל מה יכולתי לומר לו? שהייתי נחלץ לעזרה ללא היסוס? זו נראתה לי תשובה קלה מדי. בעיניי, למילים הללו אין כל ערך בהשוואה למעשיו של ג'רון ברגע האמת.
ג'רון היה שם בשבילי. הוא היה מוכן לסכן את חייו עבור אדם שבקושי הכיר. על כך אודה לו עד יומי האחרון.
כששבנו לגיאורגיה ביחד, כל אחד כדי לסגור את המעגל בדרכו שלו, הקדשתי זמן לחיפושים אחרי הצלמים הללו. לא מתוך טרוניה. אין בי כעס על איש. להפך. כה רבים הושיטו לי יד במהלך הסאגה הזו, שאמונתי באנושיותן של הבריות רק התחזקה. לא ביקשתי אלא להבין את מניעיהם. לבסוף איתרתי את עקבותיו של אחד מהם. התברר שמדובר בצלם אוקראיני ותיק, איש מקצוע מעולה ששמו הלך לפניו. שאלתי את ג'רון אם יסכים להתלוות אליי לפגישה איתו כדי שנוכל להבין יחד מדוע בחר לנהוג כך, מסרב לוותר על כמה פריימים במקום להושיט יד. ההולנדי שלי האדים מכעס ונטש את השולחן, יצא לשוטט לבדו ברחובות טביליסי בניסיון למשול ברוחו. כשחזר לבסוף, סנט בי. "ומה אתה חושב, שמצפונם מציק להם? אין סיכוי. אני לא מאמין לרגע שהם יודו שטעו במשהו. עזוב. לעולם לא ארצה לפגוש אותם שוב."
עד היום, כשאני צופה מדי פעם בסרטי הווידאו שהנציחו כמעט כל רגע מגיהינום הכיכר באותו בוקר, התמונות שנוגעות בי הכי עמוק הן אלה שמנציחות את ג'רון, מנסה נואשות להפיח רוח חיים בגופתו של סטן בתא מטען של מכונית. "עשר דקות שלמות דבקתי באמונה שהוא חי. לא רציתי לחשוב אחרת," סיפר לי. אחרי דקות ארוכות הבחין בשני אמבולנסים קרבים אל הכיכר. זה היה נס בפני עצמו. המרפאה שאליה היו שייכים נהרסה בהפצצה רוסית יום קודם, ורוב האמבולנסים שלה נשלחו השכם בבוקר עם אחרוני הפצועים בגורי לטביליסי הרחוקה. האמבולנסים המעטים שנותרו בעיר היו תקועים ללא דלק. השניים שהגיעו נסעו על טיפותיהם האחרונות. אין לי מושג מה הביא אותם לעצור דווקא סמוך לג'רון ולסטן. פצועים והרוגים היו פזורים בכל רחבי הכיכר, ואילו הגיעו מסמטה אחרת והיו מפנים תחילה פצועים אחרים, לא הייתי שורד את הדימום. למראה האחות שניצבה מולו לפתע, אורו עיניו של ג'רון. "תעזרי לו," ביקש. דאלה ואנישווילי הייתה האחות המנוסה ביותר בגורי ואחת היחידות שנותרו בעיר. האישה בת ה56- לא העלתה על דעתה לברוח. גורי הייתה הבית היחיד שהכירה. היא לא הייתה זקוקה ל35- שנות הניסיון שלה כדי לדעת שסטן כבר לא בין החיים, אבל כשהביטה בג'רון, שעוד אחז בחברו בשאריות של תקווה, התקשתה לומר לו את זה. "ראיתי שהוא בהלם גמור. לא יכולתי להגיד לו את זה ככה, בצורה ישירה כזו," סיפרה לנו במהלך ביקורנו בגורי.
המרפאה שלה שוקמה בינתיים, וכשנודע לאנשיה מי אנחנו, מיהרו לשגר אמבולנס שהביא אותה מביתה. כעבור כמה דקות היא ירדה ממנו בבגדי חג ונעמדה מול שנינו בשתיקה, מעבירה את מבטה מאחד לשני, מנסה לעכל את המראה.
"לא חשבתי שאראה אותך שוב," אמרה לי לבסוף, כמעט בלחש.
ג'רון המשיך להיעטף בשתיקתו. אני הייתי אחוז סקרנות למלא את החללים בסיפור, שהרי בעולם אחר הייתי אז, חסר הכרה וללא שום מודעות. אבל על ג'רון המפגש הזה בעיקר העיק, הזכיר לו את הרגע הקשה ביותר שעבר בבוקר ההוא.
"היא לא הייתה צריכה להגיד לי הרבה. הבנתי ממנה שאיש לא יוכל עוד לעשות כלום בשביל סטן," סיפר. "הייתי הרוס. ניסיתי לעכל. מכונס בתוך עצמי. ואז, אני לא יודע למה, הרמתי את מבטי מעבר לכתפה של האחות, ולפתע ראיתי אותך בזווית העין. הרי ידעתי שאתה מת. שאין הרבה מה לעשות עבורך, אבל שכבת שם כל כך לבד. לכולם היה מישהו שניגש לעזור: חבר, קרוב משפחה...
"רק אתה שכבת שם לבד כל כך, נעזבת לנפשך, שנמלאתי פתאום כל כך הרבה רחמים עליך וביקשתי ממנה: 'אולי את יכולה לעזור לבחור הזה? לחבר שלי שם'... היא זחלה אליך, ואחרי כמה שניות היא חזרה. 'כן,' אמרה. 'לו עדיין אפשר לעזור."'
המשפט הזה הוציא את ג'רון מהשיתוק ומהבלבול שאחזו בו עם אובדנו של סטן. עכשיו תשומת לבו הייתה נתונה רק אליי. "ידעתי שאני חייב להכניס אותך לאמבולנס הזה ויהי מה." בזכות תחנוניו הסכים מישהו לעזור לו לגרור אותי לשם. האמבולנס היה כבר מלא בחצי תריסר פצועים, אבל אז ירד ממנו נידאר ללאשווילי, היחיד מבין שלושת החברים שנפגשו בכיכר שנותר בחיים מהפצצה ההיא. הוא נפצע קשות ברגלו אבל החליט לוותר על מקומו עבורי. "היית פצוע הרבה יותר קשה ממני," הסביר לי בפשטות כובשת כשנפגשנו בכיכר. הוא הגיע נרגש, עדיין צולע מעט מהפציעה שטרם החלימה לגמרי. דחקתי בו שוב ושוב להסביר לי מדוע ויתר לאדם זר שלא הכיר ושנראה ממילא כמעט מחוסל, אבל הוא הסביר שפשוט נענה לצו לבו.
"ראיתי אותך מיד אחרי הפיצוץ, כששכבת על האספלט, מנסה לקרוא לעזרה בשפה שלא הבנתי... פשוט הרגשתי שאתה לא יכול להישאר שם בכיכר עוד רגע נוסף," אמר.
ולא ידע עד כמה צדק.
בספר הקבלה של בית החולים העירוני של גורי נרשם בעט: השעה: 12" בצהריים." החולה: "אלמוני." סוג הפציעה: "פגיעות פיצוץ ברגליים." הטיפול: "מורפין."
אני יושב בלשכתו של המנהל. החדר דחוס, לא מאוורר. שעת צהריים יוקדת. אגלי זיעה נוטפים ממצחו של ד"ר פאטה קוטארדאדזה. ברור לי שהוא חש אי-נוחות רבה, לא פחות ממני.
בית החולים הזה הותיר בי רושם מזעזע. כתליו מטונפים. חוליו משוטטים בחדריהם בבלויים, ורצפת הלינוליאום שלו נמסה מזמן ועתה היא הופכת עבורם למסלול מכשולים. מחסור קשה זועק מכל פינה, וגם הזנחה ואדישות מקוממות, כאילו נותרו כמזכרת מהעידן הקומוניסטי שבו נבנה המוסד.
2009. צדוק יחזקאלי חוזר לגורי
לא קשה היה לנחש שהרופא הגיאורגי היה מעדיף שהאורח שלו, "האלמוני" ההוא מ12- באוגוסט 2008 שחזר לאחר כמעט שנה - הפעם על רגליו - יסתלק כלעומת שבא. אבל הוא אינו יכול לומר זאת. תחת זאת הוא מנסה להתנצל בחמיצות. "תראה, אני לא מרגיש כל כך נוח עם הצורה שבה טיפלנו בך באותו בוקר. אבל תשתדל להבין. כבר לא תיפקדנו כבית חולים כשהביאו אותך. רצינו רק לפנות את כולם לפני שהרוסים יגיעו".
מצאתי את עצמי בתפקיד משונה. חזרתי לגיאורגיה כדי להודות לאנשים הללו שהצילו את חיי כנגד כל הסיכויים, והנה אני מגלה שבתוך השרשרת הזו של מצילי נפשי ישנה גם חוליה רופפת. התברר לי שהאמבולנס שהביא אותי בשערי בית החולים הזה, מרחק עשר דקות מהכיכר, פלט אותי לחצר ללא הכרה, ושם אורגן מיון כה חפוז ומרושל, שגם הנקב הגדול שנפער בצד החזה שלי ולחץ הדם שירד במהירות לא גרמו לאיש להסיק את המסקנה המתבקשת שמדובר בפצוע קריטי הסובל מדימום חמור. במקום להעניק לי טיפול מציל חיים, עירוי דם או לפחות נוזלים כדי לקנות לי מעט זמן, דחסו אותי לאמבולנס עתיק יחד עם עוד חמישה פצועים מניצולי הכיכר ושלחו אותי למסע ארוך לבית החולים הממשלתי בטביליסי הבירה, לשם הגעתי על טיפות הדם האחרונות שלי. כך ממש.
"אתה באמת לא כועס עליהם"? דחק בי ג'רון כשיצאנו ממשרדו של מנהל בית החולים הנורא ההוא בגורי. ההולנדי היה נסער ממני. הוא שב מביקור קצרצר במבנה הצמוד לבית החולים שמשמש כאגף הפתולוגי וחדר המתים. זה היה המקום אליו הובאה גופתו של סטן מהכיכר בבוקר המסויט ההוא, וג'רון ביקש להתייחד לרגע עם הזיכרון. לחרדתו גילה שעובדי בית החולים נוהגים להיפטר מחלקי גופות בהשלכתם מהחלון. הוא הוליך אותי לשם, לראות חלקים פנימיים של גופות אדם שהושלכו אל בין הקוצים. "אם ככה הם מתנהגים למתים,"... זעם. הנקודה הייתה ברורה.
אבל אני לא מצאתי בעצמי ולו קורטוב של מרירות או טרוניה. העדפתי להכיר תודה לאלה שהתגלו באנושיותם ובמסירותם ולא לתהות על המעטים שכשלו. העדפתי להתרפק על מעשה החסד של אחד הפצועים מהכיכר שנתחב לאותו אמבולנס שהוליך אותי לטביליסי.
"שכבת שם בינינו מחוסר הכרה וחסר שם," סיפר לי כשאיתרתי אותו. "החזקתי לך את היד, וכל כמה דקות בדקתי לך את הדופק. הרגשתי שהוא הולך ונחלש. לא ידעתי מה לעשות.
"רגע אחד התחננתי לנהג שיגיע כבר כי אתה הולך למות, וברגע הבא התחננתי אליו שיפסיק לנסוע כמו מטורף כי אם יקרה משהו ונתעכב, אתה בוודאי לא תחזיק מעמד."
חיבקתי אותו. בלבי תהיתי אם אוכל אי פעם להודות לו כמו שצריך.
כמה קל היה אפוא עכשיו להבין ולסלוח במקום לבוא בטענות. "הם היו בפניקה," סינגר מנהל בית החולים בטביליסי, ד"ר זאזא סינאוורידזה, על עמיתיו בגורי. "הם חשבו קודם איך הם הולכים לשרוד בעצמם, ורק רצו להיפטר מהפצועים. אבל בדיעבד אתה יכול להרגיש בר-מזל שכך נהגו בך. לא היית שורד שם ממילא."
כשאני נזכר במראה בית החולים ההוא בגורי, אני יודע שהוא צודק.
האמת היא שאפילו בטביליסי, המתקדמת שנות אור מגורי, לא נתנו לי סיכוי רב. "הייתה לנו יותר מתחושה שכל מה שנעשה בשבילך, כבר לא יספיק," אמר לי ד"ר זאזא. "שאתה הולך למות אצלנו."
יותר מ3,000- ניתוחים רשומים על שמו של ד"ר טמור בשקנדאזה, "אבל איתך," הוא אומר בהתרגשות ונוטל עוד שאיפה מהסיגריה שלא משה מאצבעותיו, "זה היה הניתוח הכי דרמטי שעברתי בחיי." הוא מסתכל בי באותו סוג של מבט המום שנשקף מעיניהם של אלה שהייתה להם יד בסיפור תחייתי המחודשת, ושעתה אני פוגש בהם מחדש, הפעם על שתי רגליי ולא כמת-חי.
הוא הוזעק בשעת אחר צהריים, בעיצומו של ניתוח אחר. אף שהמרכז הרפואי בטביליסי נחשב לבית החולים האזרחי המרכזי במדינה, זה מוסד צנוע ומיושן מאוד, כאילו נשתמר מעידן אחר. בצהרי 12 באוגוסט 2008 הוא כבר התקרב לקצה גבול יכולת התפקוד שלו: מאות פצועי המלחמה גדשו את חדריו. כל חדרי הניתוח היו תפוסים על ידי גל הפצועים האחרון מגורי שהגיע לפניי. בדרך נס הצליחו לפנות חדר ניתוח אחד בתוך שניות ספורות כשקלטו את חומרת מצבי. זה היה סוג של אלתור. החדר היה מיועד לניתוחים אורתופדיים פשוטים; לא הותקנה בו תאורה מתאימה, ובגלל המחסור באביזרים רפואיים ששרר בבית החולים לא היה בו אפילו ציוד אלמנטרי. "לא היה לי אפילו סכין מנתחים, גם לא תופסן לעצור את הדימום," נזכר בשקנדאזה. אבל גם לא הייתה לו שנייה לאבד.
ללא היסוס הוא פער את בטני בתער סטרילי, ובלי להמתין רגע השתמש באצבעותיו כדי לעצור את שטפי הדם. "התוצאה הדהימה אותנו. בתוך כמה דקות התחיל לחץ הדם שלך לטפס בחזרה מכמעט אפס. כשהגיע ל40- התחלנו לנתח." כשהוא עבד על הפגיעה בבטן, כירורג אחר עמל על הריאה ועל בית החזה. "זה היה מחזה," הוא מחייך. "לא החלפנו מילה במשך שעות, רק עבדנו וזעקנו: 'תביאו עוד דם, עוד דם."'
29 מנות של דם ופלסמה קיבלתי לפני שהזעקות לדם נדמו. מאגר הדם בבית החולים היה כבר מדולדל, אבל איש לא העלה על דעתו לחסוך באותו רגע. נחום ברנע, עמית ורע שהגיע לבית החולים בדיוק בשיאו של הקרב, התרשם שהרופאים הגיאורגים רואים במאבק על חיי "מבחן ליכולתם מול העולם." האם היו נלחמים כך גם על חייו של אזרח גיאורגי מן היישוב? השאלה הזו הטרידה אותי עוד במהלך חודשי האשפוז והשיקום הארוכים שלי. במחלקת השיקום בתל-השומר התיידדתי עם חייל גיאורגי שרגלו נגדעה במלחמה והוא נשלח ארצה להתקנת רגל תותבת במימון מיליונר גיאורגי. בתום השלב הראשון לטיפול חזר הביתה לתקופת החלמה, אולם מאז לא שב ארצה להתקנת הפרותזה, ככל הנראה משום שהמימון הופסק. לבי נחמץ עליו. עד היום אין בגיאורגיה ולו מרכז שיקום רציני אחד. אבל אני מעדיף להאמין שלא זכיתי לטיפול מועדף. שהרופאים המדהימים הללו בטביליסי נאבקו בציפורניים על חיי משום שזה טיבם. סמוך לעשר בלילה נדמה היה שגם הם עומדים להרים ידיים. לחץ הדם ירד בתלילות. נראה היה שהדימום התחדש. ברנע זוכר כיצד נקרא בדחיפות פנימה. הרופאים ביקשו לשתף אותו בהתלבטותם הקשה. הם היו כמעט משוכנעים שלא אוכל לעמוד בטראומה נוספת. "אם ננתח שוב, יש סכנה מאוד גדולה שזה יהרוג אותו."
ואם לא תנתחו?
"הוא ימות. בוודאות."
ברנע תיפקד באותו יום בקור רוח, נותן לחדות חושיו להדריך אותו כאילו הייתה כאן משימה עיתונאית שגרתית ולא חבר שנאבק על חייו. הוא תיחקר את הרופאים ללא הרף ותבע מהם להניח לו לראות אותי ולו לרגע קצר, מונשם ומחובר לאינספור צינוריות. הוא ידע שרק כך יוכל להרגיע מעט את אמי ואת בני משפחתי שהתענו מדאגה. ברנע לא השלה את אמי לרגע, לא הסתיר ממנה שהמצב קשה, אבל ידע לזרוע בה גם מעט אופטימיות. אלא שעכשיו חש את מלוא כובד המשא. "הרגשנו שהם שמו עליי אבן במשקל 18 טון. איך אני יכול לקחת החלטה כזו על חייך"?
היה לו ברור שיש רק אדם אחד שיעז לקבל החלטה כזו. והאיש הזה ישב באותם רגעים במטוס מנהלים על המסלול בנמל התעופה בן-גוריון והתכונן להמראה לטביליסי.
כמה שעות קודם לכן צילצל הטלפון בחדרו של פרופ' אבי ריבקינד בבית החולים הדסה בירושלים. על הקו היו אנשי העיתון שלי. הם היו נחושים להוציא אותי מגיאורגיה וחיפשו נואשות רופא שיהיה מוכן לארגן טיסת חילוץ. זו הייתה משימה מסובכת. קושי אחד היה למצוא מטוס פנוי. בעיה אחרת הייתה למצוא חברת ביטוח שתסכים לבטח את חייהם של חצי תריסר אנשים ומטוס של מיליונים בדרך לאזור מלחמה. רופא של אחת מחברות הביטוח אמר שאין טעם לקחת סיכון "רק כדי להחזיר אותו בארון מתים." אני לא מאשים אותו. המידע שזרם מבית החולים בטביליסי לא הותיר יותר מדי מקום לתקווה. אבל למזלי, הם לא היו מוכנים לוותר כל כך מהר.
ריבקינד לא היסס לשנייה. "אני נוסע להביא אותו," אמר. זו הייתה החלטה "ריבקינדית" אופיינית. האיש הוא סופת ציקלון מהלכת, אדם יצרי וסוער, לעתים גם בוטה מאוד (אפשר לקבל סימוכין מאלה שמעזים לשבת לצדו במשחקים של קבוצתו, בית“ר ירושלים,( עם ביטחון עצמי שלעתים נוגע בשחצנות. קידוח עמוק יותר מגלה מרבצים נדיבים של חום אנושי וחושים רפואיים נדירים. "הוא חיה אינטואיטיבית עם אינסטינקטים מדהימים," אומר עליו קולגה. אבל מעל לכל, לאיש הזה יש אומץ לב ונחישות ללכת על פי דרכו בלי להסתכל לאחור. התכונות הללו עמדו לו כשהקים את מפעל חייו, יחידת הטראומה בהדסה. הוא עמד בראשה כסלע בתקופת הפיגועים הגדולים בירושלים.
ועבורי? עבורי הוא היה הכל. האיש שמשך אותי ממצולות פעם אחר פעם אחר פעם מאז שנפצעתי. זו הראשונה הייתה כאשר קיבל את "החלטת ה18- טון" ההיא, דקה לפני ההמראה. הוא שוחח קצרות עם הרופא המנתח בטביליסי. "לא הבנתי אותו בכלל. הוא לא דיבר במונחים שאני מכיר," הוא צוחק. "רק הבנתי ש100- אחוז תמות אם לא מחזירים אותך לניתוח, ו99- אחוז תמות אם כן ינתחו. אז אמרתי לו: 'תנתח.' 'בטוח'? הוא שואל אותי. 'לך על זה,' אני אומר לו. ברנע דיבר איתי אחריו. אמרתי לו: 'תחתום.' הוא ענה: 'אבל זה רק אחוז אחד. מה אגיד לאמא שלו'? 'עליי,' עניתי לו. 'אל תדאג."'
הביטחון של ריבקינד הרגיע מעט את כולם, אבל זו הייתה רק העמדת פנים. כל שביקש היה לעודד את הרופאים בטביליסי לפני הניתוח הקריטי. "אכלנו אותה," לחש לרופא המרדים ד"ר מיכה שמיר, "אנחנו הולכים להביא גופה בארגז."
פעם נוספת דפקתי את התחזיות של כל הרופאים. הפעם אפילו את זו של "סיינט ריבקינד," השם שהדבקתי לו אחרי שקמתי לתחייה. אדם נוטה להיות קצת סנטימנטלי אחרי אירוע כזה, במיוחד לגבי האנשים שבלעדיהם הוא לא היה צולח את המשבר הגדול של חייו. סנטימנטלי או לא - ככה אני מקפיד לקרוא לו עד היום.
ריבקינד אומר שעד עכשיו הוא לא מצליח להבין איך שרדתי את מאורעות היום ההוא בין גורי לטביליסי - ונשמה באפי. כשנחת סוף-סוף באחת בלילה בשדה החשוך, הראו לו הרופאים הגיאורגים את כמויות מייצבי לחץ הדם שנתנו לי. "אבל זה פי שלושה מהכמות המקסימלית," אמר בתדהמה. לפי הספר, אם חולה לא מגיב לכמות איקס, אין טעם לתת יותר. לרופאים בגיאורגיה דווקא היו
הסברים לפלא הרפואי שנשלח אליהם מהכיכר; אף אחד מהם לא פורסם בספר רפואה. "זה מהשמיים," מתעקש ד"ר זאזא כל פעם מחדש, ומצביע למעלה.
במהלך ניתוח החירום הלילי לא מצאו את מקור הדימום החדש, אבל בלי התרעה מוקדמת טיפס לחץ הדם שלי והתייצב. הפעם דווקא ריבקינד, בניגוד להרגלו, התנחל על תפקיד המודאג. אמנם יצאתי מניתוח החירום בחיים, אבל דעתו לא נחה ממה שראה. הצוות היה נפלא, אבל התנאים והציוד נראו לו מיושנים בהשוואה למה שהוא מכיר מהבית. לזוועתו הוא גילה שכיסו אותי בקרח. בהזדמנות הראשונה דאג לסלקו.
"הטמפרטורה שלך הייתה כבר 32.9 מעלות. לא משהו שחיים איתו יותר מדי. ההמוגלובין היה ברצפה. ולמרות הכמויות שנתנו לך, היית צריך עוד דם. כבר ראיתי את הסיבוכים מעבר לפינה."
הוא קרא לד"ר שמיר. "צריך להעיף אותו מכאן כמה שיותר מהר." שמיר הסכים אבל היה מעט מודאג. "אבי, אם הוא ידמם בגובה 30 אלף רגל, אין לנו דרך לעזור לו." אבל ריבקינד בשלו. "הוא לא ידמם." הם פתחו במבצע שריבקינד קורא לו "דיפלומטיה שקטה וכיבוש זוחל של החולה." לא היה נעים לבקש מהגיאורגים עוד דם? אז העניקו להם את כל כמות הדם האדירה שהביאו מהארץ. כשהבין שאין בידם ערכת בדיקה מתקדמת, ביקש בנימוס שירשו לו להשתמש בזו שהביא איתו. "הבאנו גם לכם." ייתכן שהייתה בכך נימה של פטרונות, אבל הזמן הלך ואזל. חברת הביטוח אישרה לטייסים להמתין בשדה החשוך שלוש שעות בלבד. מכסת הזמן הסתיימה בדיוק כשהגיאורגים נתנו סוף-סוף את האישור לקחת אותי למטוס. אגב, כמה חודשים מאוחר יותר נחתה בחדרי בתל-השומר בלונדינית נאה והעניקה לי בחיוך את כרטיס הביקור שלה. כך התוודעתי לד“ר ורד אהרונסון, מרצה לפיזיקה, מכורה לאירובוטיקה אווירית וטייסת אמבולנסים מעופפים. כן, היא הייתה הטייסת שלי.
לא דיממתי ב30- אלף רגל. בדיוק כפי שריבקינד חזה.
"אתה גדול," החמאתי לו פעם. "אבל איך ידעת שאעבור את הטיסה הזו בשלום? איך ידעת שלא תנחת בארץ עם גופה"?
"לא היה לי מושג," ענה. "אבל ידעתי שאם תישאר שם, בטוח שזו תהיה התוצאה."
שלושה שבועות מאוחר יותר. ספטמבר .2008 טיפול נמרץ. הדסה.
"תנשום! אתה שומע??? תנשום, אני אומר לך! תנשום לבד"!
אין לי מושג מי זה הגוער בי כך. אני רק יודע שהוא מאוד מרוגז ומאוד נחוש. "אתה הולך לנשום לבד! שמעת אותי?? אתה תנשום לבד. שום דבר לא יעזור לך."
אני לא יודע מה הוא רוצה ממני. מה זאת אומרת "לנשום?" מה אני עושה פה?
אני מנסה לפתוח את עיניי. שכבת ערפל מטשטשת את ראייתי. אני מצליח לראות דמות הרוכנת אליי.
"תנשום"! הוא נובח שוב. "אני אומר לכם," הוא אומר לפתע ואני מבין שיש עוד אנשים סביבי, "הוא הולך לנשום לבד. אני אכריח אותו."
מי זה לעזאזל, אני שואל את עצמי. רק את עצמי. יכולת הדיבור אבדה לי. ולמה כל כך כואב לי? והיכן אני? איך הגעתי לכאן? למה אני לא מצליח לזכור שום דבר? עוד אלף שאלות ממתינות עכשיו בתור, ואין לי תשובה לאף אחת מהן.
רק תמונה אחת קונה אחיזה במוחי עכשיו. זהו עצם שחור. אינני מצליח לפענח את החידה. מה זה?
"אספלט," הולמת המילה במוחי שוב ושוב. "אספלט."
- רוצים לכתוב לצדוק יחזקאלי? לחצו לתיבת המייל הפרטית שלו
