רק שמור אותי מהשומרים

במשך חודש ימים הסתובבה בביתנו פצצה מתקתקת. לא מהסוג המגיע עם חוטי חשמל בכחול ואדום, גם לא עם שעון עצר. סתם ספרון על סבא זקן וחביב ונכדו שלוימל'ה שצץ בתיבת הדואר שלנו ביום בהיר אחד. מסווה מושלם לחומר נפץ אידיאולוגי עם ניקוד ותמונות.

כך, בסיומה של עוד שבת סוערת בבירה, בעוד אמו הורתו עסוקה במניין הנפגעים במלחמת האזרחים בירושלים, שאל בכורי: "אמא, זה נכון שהקיבוצניקים גזרו את הפאות לילדים?". ועוד לפני שהספקתי לענות, הוסיף: "אמא, זה נכון שהיהודים בארץ גנבו ילדים תימנים?". כאן כבר הפסקתי להתעמק בתמונות השטריימלים באוויר ופרסותיו המאיימות של הסוס המשטרתי: "איפה שמעת על זה?", פערתי את פי, "זה בחוברת של שלוימל'ה", ענה הזאטוט בלי להתבלבל. "כתוב שם הכול על הציונים הרשעים".

אין ספק. כשלתי כישלון חרוץ בשמירה על מה שקורא הילד. עיסוק מופרז במאבקי היהודים ביהודים אי שם בחניון קרתא, חיפה על הקרבות "בצייוֹנים" שמצאו דרכם הישר לחדר הילדים. סיפורי הסב ונכדו היו למעשה קיצור תולדות מאבקם של הפלגים החרדים הקיצוניים בציונות. וכל התורה הקנאית כולה הייתה מושתלת בצורה מעוררת הערצה בדיאלוג תמים לגיל הרך.

מעללי הצמד עלו לי בערב שלם של הסברים מגומגמים על עולמם הלא-מושלם של המבוגרים, לאחריהם חזרתי למחשב מפזמת את "בשלטון הכופרים", שירו של ר' עמרם בלוי, מנהיגם הבלתי מעורער של הפגנות השבת לדורותיהן.

מקרתא לקרתא

עד אותו מניפסט לצעירי הצאן, לא עלה על דעתי ההקשר האירוני והכול כך ברור בין נטורי קרתא (שומרי העיר בארמית), הפלג הירושלמי המחאתי, ובין חניון קרתא, נגדו מפגינים כעת פירותיה של אותה אידיאולוגיה. אלה האחרונים מציינים כמעט מאה שנים של מאבקים. דורות של ויכוח אלים וחסר פשרות בין כוחות המשטרה האמונים על שמירת העיר, לבין אלה הרואים עצמם כשומריה האמיתיים.

החבורה הזו, שעל ידה נראים האנרכיסטים מבלעין כמו קייטנה פעילה, חיה בכללי משחק אחרים לגמרי. לקבל מכות אַלה נמרצות משוטר נחשב אצלם מאז ומעולם לאות כבוד. ובעידן ראש העיר ירושלים המיתולוגי טדי קולק זה גם קרה הרבה. סיפורי קרתא, המאבק הנוכחי, מעלים מן הסתם בזקני העדה זיכרונות נוסטלגיים מימי ההפגנות העליזים נגד קולנוע אדיסון ואולי גם השוואת צלקות במקווה.

גם הטענות הקלאסיות המופנות כלפי החרדים פשוט לא תופסות פה. מוסדותיהם לא ממומנים על ידי הממשלה. ביטוח לאומי הם לא משלמים וגם לא לוקחים. רובם אינם נושאים תעודת זהות מתוך הצהרה אידיאולוגית כי אין הם חלק ממדינת ישראל. הפיתרון של מסירת ירושלים לידי הפלסטינים היא הגשמת חלומם בין 60 וקצת שנה - החרבת המוסד הציוני. הספרון שמחברו בחר להישאר בעילום שם לא עושה הנחות גם לחרדים. ובין היתר אף תוקף אותם על השתתפותם בכנסת ישראל. כנראה שהטפה אנונימית היא הדרך "לעשות נפשות" לקנאות בליבו של המיינסטרים החרדי. ומסתבר שתיבות דואר הן דרך מחוכמת להפליא להגדיל את מעגל התומכים בקרב ילדים בני שבע וחצי.

אידאולוגיה בועטת

המופע העולה מדי שבת בקרתא וסיפורי "הצייוינים" לילדים, הם אות ברור לכך שהאידאולוגיה חיה ובועטת נמרצות. היא סוחפת אחריה את הרחוב החרדי, דתיים

לאומיים במשבר זהות ושמאלנים קיצונים. כל מה שחשבנו שתם ונשלם, כל הפרשיות, החטיפות, ההטבעות וההסגרות של ימי קום המדינה, חיים ונושמים את אוויר מאה שערים בואכה קניון ממילא. נכון לעכשיו יותר ממאתיים רחובות בירושלים, בהם גם צירי תנועה ראשיים, סגורים בשבתות ובחגי ישראל - ולצערי הרב זה רק בזכות מאבקם העיקש והחסר פשרות של אותם "שומרים".

בכל מקרה, אני לקנאי הקטן שהם ארגנו לי בבית הודעתי שלא נוסעים לסבתא בחיפה כדי לצעוק שאבס על מכוניות. ועוד מילה אחת על תימנים חטופים, אני קוראת לשוטר ציוני שיבוא לעשות פה סדר.