רגע לפני התברגנות, ירח דבש בהודו
כשחזרנו מהודו לפני חמש שנים, כל אחד לחוד, לעדי היה שיער ארוך, לי היו ראסטות. גם עכשיו אנחנו משתדלים מידי פעם לנסוע לאיזו מסיבת טבע באיזה חור נידח בארץ ולפגוש שם בני 23 מתלהבים. אנחנו מתנדנדים בין שני קצוות, וככל שעובר הזמן, נדמה שהקצוות האלה כבר לא כל כך מרוחקים זה מזה
זה התחיל בדברים הקטנים: שנינו הסתפרנו (לעדי השיער הפריע בעבודה, לי היו כינים בראסטות), הבגדים מהודו נשחקו והוחלפו בבגדי קסטרו מן המניין, עדי עזב את הקיבוץ ועבר לגבעת עדה בגלל העבודה, אני עזבתי את כרם התימנים בתל-אביב ועברתי לגבעת עדה בגלל עדי. לפתע בעיות הגב של עדי החמירו, כבר היה פחות נוח לשבת על מזרונים והחלטנו לעבור לספות, אבל גם הסידור של ישיבה על הספות ואכילה על גבי שולחן נמוך כבר לא היטיב עימנו, אז החלטנו לרכוש סט של שולחן אוכל גבוה וארבעה כסאות (למקרה שיגיעו אורחים). ואם עד לפני קיץ אחד בלבד עוד נהנו לנסוע בפיאסטה מתפרקת בלי מזגן ("אנחנו לא אנשים של מזגן!", העידו על עצמם עדי וקרן של אז), הרי שבקיץ הנוכחי היינו עסוקים בלחפש טויוטה שנת 2000 עם מזגן טורבו, שתשמור על הערך שלה בשוק המכוניות.
דריסת רגל כלשהי גם ב"ארץ לעולם לא"
ובכל זאת, אנחנו מרגישים שעדיין יש לנו דריסת רגל כלשהי גם ב"ארץ לעולם לא": עדי אמנם עובד בעבודה קבועה, אבל ברפת, שזה רחוק מלהיות עבודה משרדית פלורסנטית. אני אמנם סיימתי תואר, אבל בספרות, מה שאומר שאני רחוקה מלמצוא איזושהי עבודה של "מבוגרים". נכון, עברנו לספות, אבל כאלו שמצאנו ברחוב, עם רגל שבורה וריפוד קרוע. אחת לכמה זמן אנחנו עושים מאמץ עילאי ומתעוררים בשתיים בלילה, שעה שפעם הייתי הולכת לישון בה, נוסעים לאיזו מסיבת טבע באיזה חור נידח בארץ ופוגשים אנשים בני 23, עם ראסטות ושיער ארוך, שצועקים "בולנט" (קריאת התלהבות נפוצה בשפה ההינדית) ומזכירים לנו את עצמנו בגיל שלהם.
אלו הם חיינו פחות או יותר, מתנדנדים בין שני קצוות, שככל שעובר הזמן, נדמה שהקצוות הללו כבר לא כל-כך מרוחקים זה מזה.
בנקודת ההתנדנדות הזו, התחלנו לתכנן את ירח הדבש שלנו. לשנינו היה ברור שניסע להודו עם כרטיס פתוח. הודו סימלה עבורנו בדיוק את מה שאנחנו לא רוצים לאבד – פשטות, ראשוניות, הסתפקות במועט, חופש מוחלט, התחושה שהכל שם אפשרי ונו טוב – גם זול שם!
"ומה תעשו עם עבודה ועם כסף?", שאלו הוריי בדאגה.
"יהיה לנו מספיק זמן לדאוג לזה אחר כך", ענינו. "זו אולי ההזדמנות האחרונה שלנו לטיול ארוך, לפני שיהיו ילדים בתמונה", הסביר עדי. "כל הכיף בהודו זה לטוס ולא לדעת מה יהיה אחר-כך, להרגיש שבאמת הכל אפשרי, סאב קוץ' מילגה!", אמרתי את המשפט היחיד שעוד זכרתי בהינדית. "כבר נמאס לי מרפת. אני רוצה למצוא כיוונים חדשים, אולי ללמוד טיפול אלטרנטיבי", הפליג עדי במחשבותיו. "ואנחנו בטח שלא רוצים לחזור לגבעת עדה, אין לנו מה לחפש שם!", קבעתי אני.
הוריי הנהנו בראשם, למרות שלא השתכנעו לרגע מהנאום חוצב הלהבות שלנו.
בלילות הבאים התקשיתי להירדם, מוחי היה טרוד מדאגות לגבי העתיד. אחרי הכל, עדי ואני כבר נושקים לגיל 30, נשואים, חושבים להקים משפחה בקרוב, אין לנו חסכונות ולי אין מקצוע, ועכשיו אנחנו הולכים להוציא את המעט שיש לנו על עוד נסיעה להודו. לא שיתפתי את עדי במחשבותיי. הוא נראה כל-כך שמח ובטוח שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ולא רציתי להיות הורסת השמחות, עם החשיבה הבוגרת, הרציונאלית והבורגנית שלפתע השתלטה עלי.
אבל כעבור שבוע, עדי שב הביתה מבויש וחפוי ראש וסיפר לי שהבוס שלו הציע לו קידום, והוא אפילו מוכן לחכות לו שלושה חודשים, שייסע לירח דבש ויחזור לתפקיד החדש. עדי הגניב אלי מבט, לראות אם אני כועסת או מאוכזבת. חיוך גדול נסוך על פני, "איזה יופי!", קראתי, ועדי הרשה לעצמו לשמוח מכך שקיבל קידום בעבודה.
"אחרי הכל אנחנו כבר לא בני 23", הסברנו להורים של עדי. "בקרוב נרצה ילדים ומה אז? ממה נחייה?", נאם עדי. "שלושה חודשים בהודו זה די והותר, מי צריך יותר מזה?", גרסתי אני. "ככה אנחנו מרוויחים מכל העולמות - גם נוסעים וגם חוזרים בראש שקט, בידיעה שלפחות לאחד מאיתנו יש עבודה", אמר עדי. "אומרים שלהיות מנהל רפת זה מקצוע העתיד", נופפתי בידיי בהתלהבות, "אסור לי לפספס את ההזדמנות הזו, זה מה שתמיד חלמתי עליו!", קרא עדי והלם בידיו אל השולחן.
הוריו של עדי חייכו זה אל זה בתחושת ניצחון קטנה, החינוך שלהם הצליח אחרי הכל... "ומה עם גבעת עדה?", שאלו.
"את גבעת עדה נעזוב בכל מקרה, שלא נשלם סתם שכר דירה על הזמן שאנחנו לא שם", הסברתי. "גם אין לנו מה לחפש שם, נורא משעמם בגבעת עדה, אנחנו רוצים לגור בפרדס חנה", אמר עדי בהחלטיות.
ננסה למצוא אנשים שיחליפו אותנו לשלושה חודשים
אבל כעבור שבוע, ישבנו ואכלנו ארוחת ערב על שולחן האוכל החדש והגבוה שלנו. "יש לנו פה המון ציוד להעביר", אמר עדי בהיסוס את מה שחשבתי אני בשקט. "זה מרגיש קצת אידיוטי לפנות הכל ואז לחזור מהודו ולחפש בית אחר באזור", אמרתי אני. "גבעת עדה, בנימינה, פרדס חנה – מה זה כבר משנה, הכל קרוב", עדי נהיה נחוש יותר בדבריו. "ובמקום לחזור למקום משלנו אחרי הודו, נצטרך להתחיל לחפש בית בטירוף, זה סתם יבאס לנו את הטיול", המשכתי אותו אני. "זה גם בית נוח. מה חסר לנו פה? ספות, שולחן, ארון, גינת תבלינים, הכל יש!", אמר עדי והורה בידיו על כל השפע שאגרנו בשנתיים האחרונות. "ומה נעשה עם שכר הדירה?", היססתי אני. "ננסה למצוא אנשים שיחליפו אותנו רק לשלושה חודשים", ענה עדי. "אתה צודק, זו לא תהיה בעיה למצוא אנשים שיחליפו אותנו! גבעת עדה זה מקום נפלא, כך-כך שקט ופסטורלי", שמחתי אני, "וקרוב לרכבת!", השלים אותי עדי באושר.
התחלנו בחיפושים אחר מחליפים לדירה, ואכן מצאנו זוג צעיר, שתמיד חשבו לנסות לעזוב את העיר הגדולה ולגור תקופה בכפר. שלושה חודשים היה בדיוק הזמן שהתאים להם בהתנסות הכפרית, והבית שלנו מאוד מצא חן בעיניהם. הכל הסתדר מצוין: בספטמבר נטוס להודו לשלושה חודשים, שבסופם נשוב לאותו בית ועדי לאותה עבודה, ואפילו לא נצטרך לשלם שכר דירה בזמן הזה.
כעבור מספר ימים התקשרה אלי לפתע חברה שעובדת כמורה והציעה לי ללמד ספרות בתיכון שנה הבאה. על אף שלא היה דבר שקסם לי פחות, המוח שלי הוצף במחשבות פרקטיות: מה כבר יש לעשות עם תואר בספרות חוץ מלהיות מורה, לפחות זה בית ספר תיכון ולא יסודי, אמנם השכר נמוך, אבל מקבלים משכורת גם בחופשים ואז אולי נוכל לנסוע להודו גם בקיץ הבא, ובכלל, מורה זה שעות נוחות ואם נרצה ילדים יום אחד...
כשעדי שב הביתה, הייתי מעט נבוכה לספר לו על ההצעה שקיבלתי, אבל להפתעתי, הוא מאוד שמח: "אני דאגתי שלא תהיה לך עבודה כשנחזור. זה ממש מרגיש משמיים - אפילו לא חיפשת ופתאום נפלה לידיים שלך עבודה. זו התחלה טובה בשבילך, ככה תוכלי לבנות את עצמך".
"אבל מה עם הודו?", שאלתי.
"מספיקים חודשיים. מה נעשה שם כל-כך הרבה זמן?", ביטל עדי את החשש שלי.
"יותר חשוב שנתמקד באחר-כך, הודו היא רק תקופה, אבל החיים שלנו זה כל החיים!", אמרתי ולא הייתי בטוחה מה אני אומרת, אבל עדי נראה משוכנע.
הזוג שהסכים להחליף אותנו בדירה לא רצה לעבור רק לחודשיים, ולי גם נודע שכדי להיות מורה עלי לעבור השתלמויות במהלך אוגוסט, מה שהותיר לנו רק חודש להיות בהודו. "מה נעשה בהודו כל-כך מעט זמן?", שאלתי את עדי.
"עד שננחת ונסתגל כבר נצטרך לחזור לארץ", הוא אמר.
"אם חלילה אחד מאיתנו יחטוף איזה קלקול קיבה או אמבות, כבר חצי מהזמן שלנו יתבזבז", הפלגתי אני במחשבות מפחידות.
"למה אנחנו בכלל צריכים לנסוע למדינת עולם שלישי, שסביר להניח שנחלה בה?", תהה עדי.
"והנסיעות שם הן סיוט מתמשך – 16 שעות באוטובוס מתפתל על צוק והבטן מתהפכת", נזכרתי אני.
"יש דיל מצוין לטורקיה, הכל כלול"
"שנינו כבר היינו שם, מה יש לנו לחפש שם שוב?!", נראה היה שעדי ממש כועס על הודו. "עם כל הישראלים המעצבנים שרק השתחררו מהצבא ובאו לחפש את עצמם", התלהמתי אני.
"יש דיל מצוין לטורקיה, הכל כלול", הראיתי לעדי את תוצאות החיפוש שלי אחר ירח דבש באינטרנט.
"נשמע טוב", אמר עדי, "שבוע סטלבט במרמריס, מי צריך יותר מזה?", הוא מלמל לעצמו. שנינו הבטנו על מסך המחשב ושתקנו.
כעבור יומיים, הבוס של עדי התקשר ואמר לו שהוא ממש מצטער, אבל נפלה טעות והסתבר שאין תקציב שיאפשר לעדי את הקידום. כעבור עוד יום נודע לי שללא תעודת הוראה לא אוכל ללמד בתיכון שנה הבאה, גם הם כמובן, נורא הצטערו.
"זה משמיים", אמר עדי.
"אני לא באמת רוצה להיות מורה".
"אני לא באמת רוצה רפת".
"אני רוצה לנסוע להודו".
"לזמן לא מוגבל".
"זו אולי ההזדמנות האחרונה שלנו לטיול כזה".
"אנחנו עוד צעירים, מה יש לנו להפסיד?".
לפנייה לכתב/ת 
