האדם שבטנק ינצח

זכייתו אמש (שבת) של "לבנון", סרטו המרשים והמטלטל של שמוליק מעוז, בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה, היא ציון דרך בתולדות הקולנוע הישראלי. מדובר ביצירה שנחקקת בזיכרון, מפתיעה במיומנות שבה היא מבוימת (זהו סרטו העלילתי הארוך הראשון של מעוז, והוא מבוסס על חוויותיו מיומה הראשון של מלחמת לבנון), בדימוייה העזים (תתפלאו איזה אפקט יש לשמן מכונות שמתערבב בשקדי מרק המותזים על הדופן הפנימי של טנק), באינטנסיביות שלה וברמת המשחק הנדירה (במיוחד אושרי כהן, מיכאל מושונוב ויואב דונט האלמוני).

"לבנון". רמת משחק נדירה  

משהו מרתק קורה כאן, כשבמסגרת מה שאפשר לכנותו גל "סרטי לבנון", מופיע מדי שנה סרט שהופך לתופעה בקנה מידה מקומי, זוכה בשלל פרסים בינלאומיים, ומעורר תגובות סותרות בקיצוניותן שנעות מגינויו כ"אנטי ישראלי" להכפשתו כלוקה בתסמונת "יורים ובוכים". וזה עוד מבלי להידרש לסוגיית שירותם הצבאי של שחקניו הצעירים, שהופכת את זכייתו בפרס בעיני הטוקבקיסט הממוצע לאירוע מקומם.

סביר שלכשייצא פה בבתי הקולנוע בעוד כחודש, גורלו של "לבנון" לא יהיה שונה. "איפה היית בצבא, מושונוב?” ו"אושרי כהן, יא משתמט" ימצו את רמת הדיון שיתנהל מתחת לרשימות הביקורת של הסרט. אך אם להידרש לסוגיות מהותיות בהרבה, “לבנון" בעייתי בדיוק כמו צמד קודמיו, “בופור" ו"ואלס עם באשיר". אבל אלה בדיוק הבעיות שגם הופכות אותו לסרט מעניין ביותר, ומשקפות משהו עמוק שנטוע בחברה הישראלית ברגע הזה.

"לבנון" משקיף על המציאות של המלחמה ההיא – הפרק הראשון שלה, הכוונה – מבעד לכוונת טנק. בתוך מרכבת הפלדה רועדים להם מפחד כמה חיילים ישראלים. רועדים – ויורים. למשל, באיכר לבנוני מסכן, שבסך הכל מוביל את עופותיו. רועדים – אך מרחמים על שבוי סורי רוטט הנמצא יחד איתם, לאחר שפעיל פלנגות שאמור לקבל אותו לידיו מבטיח לו בערבית כיצד יתלוש את אבריו. החייל שבטנק מתייסר ונחנק. המציאות הופכת למטפורה. בני אדם, בעיקר אם הם לבנונים, נראים מבעד לכוונת כמו יצירי משחק מחשב. והסוף? הסוף הוא גאולה. שהרי לא מדינה היא לבנון, אלא גיהינום שאליו צריך לרדת כדי לחזור ממנו טובים יותר, מזוככים יותר. ממש כשם שטבח סברה ושתילה לא נועד אלא כדי להפוך את ארי פולמן לאדם מוסרי יותר.

מי כאן הקורבן?

אין זה מפתיע אולי ש"סרטי לבנון" מגיחים שנה-אחר-שנה דווקא כשתשומת הלב העולמית מתמקדת בישראל, ולא בנסיבות חיוביות. ההאשמות על פשעי מלחמה לכאורה שביצעה ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" בעזה, הדיונים בעניינה בבית הדין הבינלאומי בהאג, והדו"חות החריפים שמפרסמים ארגוני זכויות אדם (ונניח, אגב כך, לדיווחים על אוספיו המשונים של פעיל מרכזי בהם), כל אלה כמו נענים בדימוי הפוך לחלוטין של הלוחם הישראלי שמרצד באותם "סרטי לבנון”.

"ואלס עם באשיר". מוסרי יותר? (איור: דוד פולונסקי) 

הלוחם ב"בופור", “ואלס עם באשיר" ועתה "לבנון", הוא-הוא הקורבן. הוא זה שממרק את עצמו אגב הסרת כל אחריות למה שמתרחש סביבו. הסרט תובע את ההזדהות של הצופה עם חיילי צה"ל תוך שהוא נדרש למניפולציה שמעקרת כמעט כל ביקורת – האווירה הדחוסה והקלאוסטרופובית בטנק, הפנים המיוזעות והמזוהמות, המבטים המפוחדים שמשכיחים לגמרי את העובדה שזהו הצבא הפולש, לא הג'וק הנמעך.

ב-1981 ביים הגרמני וולפגנג פיטרסן את סרטו המעולה "הצוללת", שהביא את

סיפורה של צוללת גרמנית במלחמת העולם השנייה. הלחץ, תחושת הכליאות, פחד המוות, הדינמיקה הטעונה בין החיילים, כמו גם השעמום והמונוטוניות – מזכירים את המתרחש בסרטו של מעוז, שגם הוא, כמו הנ"ל, קורה ברובו בתוככי כלי המלחמה. ניתן יהיה להרחיב על הדמיון בין שני הסרטים, כשתגיע שעתו של "לבנון" לעלות על האקרנים, אך נציין רק שזה של פיטרסן זכה אז להישג מרשים – שש מועמדויות לאוסקר.

"לבנון" – הנה, עתה הפכה ישראל באופן רשמי את שכנתה מצפון ממקום קונקרטי לטראומה – ראוי לדיון מעמיק ויעורר עוד חילוקי דעות וויכוחים. גם על הישגיו האסתטיים שמגביהים את הרף בעבור סרטי מלחמה – לא רק ישראליים – ראוי יהיה להרחיב בבוא העת. אך על דבר אחד אין מחלוקת: זכייתו ב"אריה הזהב" היא ההישג הגדול ביותר של סרט ישראלי עד כה.