אחריך, צביקה: טיול ברמת הגולן בעקבות לוחמים

חורף אמיתי קידם את פנינו על פסגתו של הר בנטל. רוח קרה סחפה ערימות של עננים, וערפל סמיך כיסה את העמק שהסתתר למרגלותינו. התמקמנו בקצה אחת השוחות, צופים מזרחה אל עבר סוריה, ואחרי כמה דקות של ישיבה קפואה, באווירה חורפית מושלמת, פתאום, כבמטה קסם, נגלה לעינינו העמק.

תחילה היו אלה פיסות זעירות של שדות ומטעים, שצצו מבעד לקרעי העננים. כעבור כמה דקות לא נותר זכר מאותו חורף רגעי, ושמש חמימה צבעה בעבורנו את העמק המרהיב בשלל גווני סתיו. מראה פסטורלי ורגוע, שהופרע רק בזכות צהלות הילדים שהתרוצצו בין השוחות, ושיחקו בעמדות הירי המדומות שניצבות בראש ההר. אפילו שרידיה של קוניטרה הנטושה לא הצליחו לרמוז על התופת שהתחוללה למרגלותינו, לפני 36 שנים.

ללטף צלקת שלא תגליד לעולם

על השאלה הכי מעצבנת בתקופה הנוכחית: "מה אתם עושים בחג?" עניתי בגאווה שאנחנו יוצאים לטיול ברמת הגולן ביחד עם צביקה גרינגולד. כן, ההוא מ"כוח צביקה".

מכיוון שהסיור שלנו נקבע ליום חג, שאלתי אם אני יכולה לצרף אלי את בני ובעלי. לתדהמתי, בנקודת המפגש בצומת מחניים גילינו עוד שלוש משפחות, שפשוט לא עמדו בפיתוי והצטרפו אלינו, על תקן של חבר-מביא-חבר. זה היה רק רמז קל לבאות. צביקה חייך במבוכה קלה, וכיאה למפקד, בירר את מספר המכוניות והסביר על מסלול הנסיעה לתחנה הראשונה - תצפית מגובה 1,171 מטר.

את יום הטיול עם צביקה אנחנו מתחילים ב"חורף" (צילומים: חגי אהרון)

10 דקות אחרי שהחבורה שלנו התיישבה במרומי הר בנטל והחלה לגמוע בשקיקה את דבריו של צביקה, כבר הצטופפו מאחורינו כ-50 איש. צביקה גרינגולד הוא ג'ינג'י גדול בעל קול עמוק, המלווה את דבריו בהנפות ידיים רחבות. יש באיש הזה משהו ממגנט ומרגיע. משהו בנוכחות שלו משרה עליך תחושה טובה, שלמרות הכל, יהיה בסדר.

הסיור עמו היה הזדמנות נדירה ומרגשת ללטף לרגע צלקת, שכנראה לא תגליד לעולם. סיפורו של "כוח צביקה", שבזכותו הוענק לו עיטור הגבורה - הציון לשבח הגבוה ביותר בצה"ל - הוא רק עדות אחת מתוך מאות סיפורים, על האנשים שקיפחו את חייהם באותו חורף, על אותה רמת בזלת חבולה.

מהתצפית המושלמת של הר בנטל מתחיל צביקה לתאר בעבורנו מה היה המצב במקום לפני 36 שנה. ילדים שיושבים מרותקים מנסים לתרגם את המספרים המבעיתים שהוא מציג לשיירות טנקים מעלות אבק המסתערות קדימה, אל עבר מוצבי צה"ל וקיבוץ מרום גולן, הנושק לאזור הקרבות. 1,500 טנקים סוריים, מגוּבּים ב-1,000 קני ארטילריה חדישים ומטוסי קרב סוריים, שמפציצים את כוחותינו ללא הפסקה.

ההסברים של צביקה ממגנטים מטיילים שמצטרפים אלינו

החרמון מתנשא במלוא הדרו משמאלנו, ומגדיר את הקו הצפוני של אזור הקרבות. מתחתיו הר חרמונית ומזרחית אליו רכס הבוסטר היורד עד לפאתי קוניטרה. שם, על פיסת האדמה הציורית הזאת, התחולל הקרב על עמק הבכא.

בעזרת קו דמיוני, צביקה מחלק בעבורנו את הנוף הפסטורלי לשלוש גזרות של לחימה, שבהן כוחות סוריים תוקפים את מקצת חיילי צה"ל, שישבו על קו הגבול באותו יום כיפור, ב-6 באוקטובר 1973.

תצפית קוניטרה

אנחנו יורדים ממרומי הר בנטל אל עבר שמורת הר אביטל הסמוך, מתגלגלים בכביש הצר, הנושק לקו הגבול, עד למפגש עם כביש 98. שם, מרחק נגיעה מהעיר הסורית הנטושה, אנחנו עוצרים בתצפית קוניטרה.

סגן צביקה גרינגולד, בן קיבוץ לוחמי הגטאות, היה בסך הכל בן 22 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. קצין צעיר בחטיבת השיריון 188 (ברק), שעמד לצאת לקורס מפקדי פלוגות לאחר החג. "בשעות הצהריים שמענו מטוסים מעל לקיבוץ", משחזר צביקה בשיחה עם ynet. "מישהו פתח רדיו, והבנו שקורה משהו. נפרדתי מההורים וממיכל - שאז הייתה חברתי וכיום היא אשתי - והחלטתי לתפוס טרמפים חזרה לגדוד בנפח. שני כתבים של עיתון 'במחנה' שנסעו בפיאט 600 אספו אותי מהצומת".

במחנה נפח פגש צביקה את הסמח"ט דוד ישראלי. "בכניסה לבסיס היו שלושה טנקים שנפגעו, והסמח"ט ביקש ממני להכשיר אותם ולצאת לקרב. מצאתי חבורה של חיילים שכבר פגשו את התופת, שחברים שלהם שנהרגו עדיין שוכבים בתוך הטנקים הפגועים, ואני צריך לרתום אותם לצאת איתי שוב לקרב. זה היה רגע של מנהיגות וחזון, שבו אתה חייב לשכנע אנשים שצריך לצאת לעזור לחברים שעדיין בחזית".

"רגע של מנהיגות וחזון". צביקה לצד סמל חטיבה 188

בשעות הערב המוקדמות הוביל צביקה כוח של שני טנקים בציר הנפט, כשפניו מועדות למוצב 111, שם התבקש לארגן מחדש את כוח הבלימה עם טנקים נוספים שהיו אמורים להגיע. בדרך יצר צביקה קשר עם חוליות טכניות, שנמלטו ממחנה חושנייה, שהסורים כבר כבשו אותו. כוח צביקה ניסה להגיע אליהם, ואולם הם נפלו בשבי הסורי ומאוחר יותר נרצחו. עם החיילים האלה נמנה יואל שליט ז"ל, דודו של החייל השבוי גלעד שליט, אף הוא שיריונר בחטיבה 188.

מחוץ לגדר הבסיס

אנחנו ממשיכים דרומה, חולפים על פני שמורת הר שיפון ויער אורטל, ובצומת השיריון פונים למחנה נפח. עוקפים את הבסיס, ושם בשטח הפתוח נעצרת השיירה שלנו, שהכפילה עצמה ועכשיו כבר מונה שמונה מכוניות, עמוסות מטיילים, שהסיפור של צביקה גרם להם לשנות את המסלול ולהצטרף אלינו. גדר הבסיס ממש לידנו, ולפנינו נמתח ציר הנפט, היורד אל עבר שיפוליו הדרומיים של הגולן.

כוח צביקה יצא לדרכו ומיד נתקל בטנק סורי. "הספקנו לירות עליו והוא נדלק לנו מול הפרצוף, אבל גם אנחנו נפגענו", משחזר צביקה. "חגי, מפקד הטנק השני, החזיר את הטנק שלי לבסיס, ואני המשכתי לבד, עם טנק אחד. מורדי ארזי הטען, איציק ארנון התותחן, פיליפ ברקוביץ ז"ל הנהג, ואני - מפקד הטנק.

"עלינו לעמדה שממנה צפינו אל עבר בקעת חושנייה, וראינו לפנינו את כל הצבא הסורי. התחלנו לירות, ובקשר דיווחנו למח"ט מה קורה, אבל מהר מאוד הבנתי שהם בכלל לא מבינים עד כמה המצב קשה. הקפדתי רק על שני כללים: לא לומר בקשר שאני טנק בודד - כי היו מחסלים אותנו ברגע - ולא להישאר באותה עמדה.

"נענו על הציר, ובכל פעם ירינו ממקום אחר. כך הם קיבלו את התחושה שמדובר בכוח גדול. בפועל, בשלב הזה כוח צביקה כלל טנק פגוע אחד".

רק לקראת חצות הגיע התגבור המיוחל, וצביקה יצא להילחם, הפעם בגיבוי של טנקים נוספים. "תוך כמה דקות הטנק שלי נפגע. פיליפ הנהג שלנו נהרג, ושאר אנשי הצוות הצליחו להיחלץ. רצנו לעבר הטנקים שהיו מאחור".

כשהוא פצוע וסובל מכוויות, צביקה עבר לפקד על הטנק השלישי שלו באותו לילה. המח"ט אירגן את שאריות הכוחות שנותרו בשטח, וביחד הם יצאו לבלום את חדירת הסורים למרכז הרמה. כך, עד לצהרי יום ראשון. ואז הגיעה הפקודה לשוב לנפח ולנסות להגן על המחנה מפני הטנקים הסוריים, שהספיקו להגיע עד לגדר המקיפה אותו. בקרב הבלימה הקשה הזה נהרגו המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם של החטיבה. הטנק הבודד של צביקה הצליח להיכנס לבסיס ולבלום את כיבושו על ידי הסורים.

"בשלב מסוים הם פשוט נסוגו" מתאר צביקה, "לפנות ערב קיבלנו פקודה לרדת בכיוון דרום, וכאשר נסענו על הכביש ראיתי את כוחות צה"ל נסוגים דרומה. הייתי משוכנע שהפסדנו במלחמה. יצאתי מהטנק, ראיתי את הקמ"ן, אמרתי שאני לא יכול יותר - ופשוט התעלפתי".

צביקה פונה במצב קשה לבית חולים, שם טופלו הכוויות שלו. ואולם כעבור שבוע בלבד הוא שב לפקד על טנקים בשדה הקרב, ועזר לשקם מחדש את חטיבה 188.

"הכל היה תלוי על בלימה" הוא מודה. "המהפך בין כשלון להצלחה שברירי מאוד. אחרי שחזרתי מבית החולים התחילה המלחמה האמיתית, הארוכה והמתישה. זה היה חורף קר עם שלג, טנקים ששוקעים בבוץ וכוננויות אינסופיות, ואתה כבר יודע כמה חברים שלך נהרגו וצריך למצוא את הכוח להמשיך ולהיות במקום גם הרבה אחרי שהפסקת האש נחתמה, ולכאורה המלחמה הסתיימה".

אז איך בכל זאת הפכנו מצב בלתי אפשרי לניצחון צבאי?

"הטעות היחידה של הסורים הייתה שהם לא העריכו נכון את הנחישות של החייל הישראלי - החייל הבודד", טוען צביקה. "ניצחנו רק כשחקני נשמה. זה היה הנשק הסודי שלנו, הנשק היחיד שלנו. עליו צריך לשמור, כי הוא הדבר היחיד שיש לנו. וזה מה שאני מנסה לעשות - לחנך לציונות, כדי שנוכל לשמר את היכולות המדהימות שלנו".

"הסורים לא העריכו נכון את הנחישות של החייל הישראלי"

כשאני מנסה להבין מה המלחמה ההיא עשתה לו כאדם, כבחור צעיר בן 22 שנמצא בתחילת החיים, הוא מודה שזה לא היה פשוט. "אני קורא לזה היחלצות לפנים" הוא מסביר. "התחתנתי, הולדתי ילדים, עבדתי, לקחתי אחריות בכל המישורים ולא שקעתי ברחמים עצמיים - וזה מה שהציל אותי. גייסתי סוג של אטימות והדחקה, שמאפשרים לי להמשיך לקיים חיים נורמליים.

"מה שאתה זוכר מהמלחמה זה לא בהכרח מה שקרה - זה פשוט מה שאתה זוכר. 36 שנים לא מאפשרים לזכור את הכל, אלא רק רצף של חוויות שנחרטו בזיכרון. ויש סוג של הדחקה מכוונת, כי מדובר בחוויה שאם היא תישאר איתך כל הזמן, אין סיכוי להישאר שפוי".

ומה היחס שלך לרמת הגולן כיום?

"קשה לי לראות במקום אתר של בילוי, כי בעבורי רמת הגולן היא מערכת של תעלות נ"ט, ואני מתקשה לראות בה משהו אחר. מדי שנה לקראת חגי תשרי האירועים תמיד צפים ועולים שוב, ואז זה קשה במיוחד. אבל אני מגיע לכאן עם הילדים והנכדים וחברים, כי זה חלק ממני. מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה של טנקיסטים. 1,300 צוותים נשאו על גבם את עומס הלחימה ההיא".

"מדי שנה לקראת חגי תשרי האירועים צפים ועולים שוב, וזה קשה במיוחד" 

כשאני שואלת מתי הגיע שלב הבכי, עונה מיכל, אשתו של צביקה שעד לאותו רגע השתתפה על תקן של מאזינה בלבד, שזה קרה הרבה מאוד שנים אחרי שהמלחמה תמה.

לאחר המלחמה צביקה מקבל את אות הגבורה - מתוך מוסף "עיטורי צה"ל", "ידיעות אחרונות", 8 במאי 1975

צביקה גרינגולד השתחרר משירות מילואים ב-2000 בדרגת אלוף משנה. למיכל ולו שלושה ילדים ושלושה נכדים, והם מתגוררים ביישוב קורנית שבגוש שגב. כיום משמש צביקה יושב ראש הוועדה הקרואה באופקים.

בדרך הביתה

זה היה מפגש אחר עם רמת הגולן. אותו מקום נפלא, שאנחנו רגילים לחשוב עליו במושגים של צימרים, שלג, טרקטורונים וטיולי נחלים, חשף בפנינו בבהירות מצמררת את אחורי הקלעים המאובקים והקשים של אותה אדמת בזלת.

וזו גם הייתה סגירת מעגל פרטית. רגע אינטימי, השייך להיסטוריה האישית שלי. הייתי ילדה בת 10 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. אני זוכרת כל רגע מאותה שבת, כשהתרוצצתי ברחוב הרצל ברחובות עם חבריי מכיתה ה' 2 והבנתי שמשהו קרה. אני זוכרת מה לבשתי. אני זוכרת מי היה הבן שהייתי מאוהבת בו, על מה חשבתי, ואני זוכרת את אבא שלי יוצא מהבית בסרבל טיסה הרבה לפני תום הצום, וחוזר רק אחרי שלושה שבועות.

קשה לדמיין את התופת בנופים היפים שאנו רגילים לטייל בהם  

אני זוכרת את ביקורי הפצועים שאושפזו בבית החולים "קפלן", ואת המכתבים שכתבתי "לחייל שלי". את שירי המלחמה שילדים חיברו ופורסמו ב"הארץ שלנו" ואת סיסמאות הגיוס, שבקעו מהטרנזיסטור שהתקבצנו סביבו. אני זוכרת את מלחמת יום הכיפורים, את הפצע הלאומי שלנו, מבעד לעיניים של ילדה בת 10, מאחורי ערפל כבד של זיכרונות בני 36 שנים.

כשהתגלגלנו לאטנו בפקק הכבד, בחזרה למרכז הארץ, מנסים לעכל את סיפורו המדהים של כוח צביקה, אחזתי את כף ידו הקטנה של בני, איתי, וניסיתי להסביר לו למה הסיור היום כל כך ריגש אותי. "אתה מבין, הייתי בדיוק בגילך כשזה קרה".

איתי באמת ניסה להיות קשוב להתרגשות הפנימית שלי, עד כמה שילד בן 10 מסוגל. אחרי יום עמוס בזיכרונות הפרטיים של צביקה, קיוויתי בכל לבי שמשהו מזה יצליח לחלחל גם לזיכרון שלו.

אתרי הנצחה ברמת הגולן

• אנדרטת סיירת אגוז
  

אתר הנצחה ל-31 חללי הסיירת למרגלות החרמון. נוסעים על כביש 989, ק"מ אחד אחרי מבצר נמרוד. במקום תצפית ושולחנות פיקניק.

• אנדרטת עוז 77
  

בשמורת הר החרמונית (בפנייה בצומת אל-רום מזרחה לכביש הפנימי), יש אנדרטה של גדוד השיריון 77, לזכרם של הלוחמים שנפלו בקרב בעמק הבכא. ליד האנדרטה מצפה עוז, הקרוי על שם הגדוד שלחם במקום.

• אנדרטת פלס"ר 7
  

אנדרטה של נגמ"ש פגוע, לזכר 24 הלוחמים שנהרגו במקום ב-9 באוקטובר 1973. על כביש 98 בכניסה לבוקעתא. במקום עמדות שמע ושולחנות פיקניק.

• חניון עין זיוון
  

אתר הנצחה לחיילים בחטיבת השיריון 179 שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. על כביש 91 מול הכניסה לקיבוץ עין זיוון. במקום חורשה עם שולחנות פיקניק.

• תצפית בנטל
  

במרומי הר בנטל יש שחזור של עמדות צה"ל עם בונקר ושוחות, משקפות ותצפיות על כל העמק - מהחרמון ועד תל פארס. במקום פועל בית הקפה "קופי ענן", שבו מגישים גם ארוחות.

• חניון יער הלוחמים
  

היער ניטע מערבית להר שיפון, לזכר 74 חיילי שיריון שנפלו במלחמה. במרכז 74 אלונים שניטעו לזכר הנופלים וסביבם יער. במקום תצפית מרהיבה ושולחנות פיקניק. נוסעים על כביש 91, הכניסה דרומית לקיבוץ אורטל.

• תצפית קוניטרה
  

על כביש 98, מאחורי שמורת אביטל. במקום עמדות האזנה, שבהן מתוארים הקרבות שהתחוללו במקום.

• אנדרטה למפקדי חטיבה 188
  

בין גדרות ציר הנפט, מאחורי מחנה נפח, יש שתי אנדרטאות לזכרם של מפקדי החטיבה שנהרגו במקום ב-7 באוקטובר 1973. אבני בזלת עם שמותיהם של המח"ט, אלוף-משנה איציק בן-שהם ז"ל, וקצין האג"ם, רב-סרן בנימין קצין ז"ל, שנהרגו במקום. דרומית להם נטעו עץ ברוש בודד, במקום שבו נהרג הסמח"ט, סגן-אלוף דוד ישראלי ז"ל.

• אתר חטיבת ברק
  

אנדרטה נוספת לזכר לוחמי השיריון, בכביש 91, כביש גשר בנות יעקב-עין זיוון. במקום שולחנות פיקניק.

• חניון חטיבה 7
  

ליד קצרין (צומת קצביה) תמצאו תצוגה של טנקים שיצאו משימוש. במקום אזור מוצל ושולחנות פיקניק.

• תל סאקי
  

על כביש 98 (בדרום רמת הגולן, 3 ק"מ צפונית ליישוב רמת מגשימים) נמצאת אנדרטה לזכרם של 8 חללי גדוד 181 שנהרגו במקום. יש תצפית מרהיבה על כל האזור, והסבר על הקרב שהתחולל במקום.

סיור מיוחד: בשבת הקרובה, 3 באוקטובר, יקיימו בתיירות מרום גולן סיור מודרך, ללא תשלום, שיחל בקופי ענן שבהר בנטל ב11:00 בבוקר. את הסיור תדריך עדנה מיינהרט, ממקימות הקיבוץ. מרום גולן היה הקיבוץ הראשון שהוקם ברמה לאחר מלחמת ששת הימים. הקיבוץ הופגז קשות במלחמת יום הכיפורים, וחבריו פונו מבתיהם במשך הקרבות, אחרי שהצבא הסורי הגיע עד לגדרותיו.

טלפון לפרטים: 04-6960267.