פרקי אבות

אבות ישורון הוא משורר נפלא, בעל מקום מיוחד בהיסטוריה של השירה העברית. בין בני דורו נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי היה ישורון הצעיר משורר נידח. אבל הוא פרח והשתבח כאשר הזדקן, ומשוררים צעירים ממנו כמו נתן זך ומאיר ויזלטיר  נשאו אותו על כפיים והושפעו ממנו עמוקות.

ישורון הוא משורר שביטא בעוצמה את הסערות בהיסטוריה של היהודים והישראלים במאה ה-20 - עלייה, שואה, מלחמות, מדינה ותל-אביב - וגם ביטא את ההפיכה הלא קלה של העברית לשפה מדוברת. כל זה כבר נכתב ונאמר. מי שזקוק לסיכום מצוין של התכנים ימצא אותם במאמר המסיים של הספר "מלבדאתה". 

בראיון שנתנה בתו הלית ישורון היא אמרה, בצדק, שאביה עצמו כנראה לא היה מוציא מבחר משיריו. הוא יכול היה לעשות את זה, בוודאי בשנות הזיקנה והפריחה שלו, אבל הוא לא עשה את זה, ולא במקרה. חשוב היה לו שנקרא את שיריו בתוך ההקשר והאופי שהוא העניק לכל אחד מן הספרים שלו.

בתו כיבדה את ההנחיה כאשר הוציאה בין 1995 ל-2001 ארבעה כרכים של כל שיריו. שם היא הביאה את כל השירים בתוך מסגרות הספרים שקבע להם המשורר, וגם על פי הסדר המדויק שקבע המשורר לכל שיר בתוך הספר. ובכל זאת, טוב שהעורכות עשו מה שעשו במבחר הנוכחי.

יש סיבה טובה להקל על הקורא את הגישה אל השירים, ולרכז את הטובים שבהם בכרך אחד. לכן אנסה גם אני להקדיש את הרשימה הזאת למטרה העיקרית של המבחר החדש: לשבור את הדימוי של אבות ישורון כמשורר קשה, כמשורר-למשוררים בלבד, ואנסה להציע לקוראים רבים, וגם כאלה שלא נוהגים לקרוא שירה, דרך לגשת אל השירים בעלי היופי הנדיר.

כתב מוזר

אבות ישורון כתב מוזר. כל קורא של השפה העברית, וגם קורא טוב של שירה עברית, מרגיש מיד שישורון כתב מוזר. אפשר להירתע מן המוזרות הזאת ואפשר להיפתח אליה. אבל כדי להיפתח צריך לשנות משהו שמושרש עמוק בדרך הקריאה של רוב בני האדם. ישורון עצמו תיאר את השינוי הזה לא כרכישה של משהו חדש, אלא כחזרה אל משהו שרובנו נהגנו לעשות בילדותנו המוקדמת.

"לשון לסופר כצעצוע לילד. (...) הוא לא מרגיש בה עד שלא שובר אותה", כתב ישורון. יש בנו נוהג מושרש לקרוא מילים כמו בנאי שבונה בית: מילה ועוד מילה בונות משפט. משפט ועוד משפט בונים פיסקה, וכך הלאה עד לבית השלם של המשמעות השלמה. אם נקרא כך את אבות ישורון הוא ישמע לנו לא מובן.

לכן הוא מציע לנו לקרוא אותו אחרת, לחזור אל הילד שמקבל צעצוע, ואנחנו מתפלאים למה הוא שובר אותו. אבל הוא שובר אותו כדי להרגיש אותו: גלגל מחובר למכונית מעורר בילד את היצר להרגיש את הגלגל לחוד ואת ההגה לחוד, ואת השילדה לחוד. משהו בשלמות נראה לו שלם מדי. משהו בחלקים קורא לו להרכיב אותם מחדש, ולא לקבל את השלמות מן המוכן.

נסו לקרוא כך את הבית הזה שמספר על בנאי תורכי, עובד זר מן הסתם, שעבד בכיכר דיזנגוף בתל-אביב בשנות ה-70, כאשר עשו שטות והגביהו אותה:

איש תורכי

מאררט

מנסר הכיכר

בשוויסאפאראט.

רסקו את הצעצוע: "איש תורכי" לחוד, "מאררט" לחוד, "מנסר הכיכר" לחוד,  ב"שוויסאפאראט" לחוד. אם תקראו כך תטעמו את טעם השקד הטוב אחרי ששברתם את הקליפה שלו. האיש התורכי גורם לישורון לדלג מכיכר דיזנגוף בתל-אביב של 1976 אל "אררט", אותו הר בטורקיה שעליו מסופר בספר בראשית, כי בו נחתה תיבת נוח אחרי המבול.

הפועל העסוק בעבודה עניינית ופיזית יקבל משהו קמאי, מיתולוגי, משהו מן האיש הישר והתם נוח שהציל את העולם בתיבה אחת, ואתר בניה פשוט בתל-אביב ייראה כמו אחרי המבול. ואז המילה "מנסר". גם אותה צריך לשבור ולבודד. אנחנו לא מנסרים רחובות וכיכרות, אנחנו מנסרים עץ. לכן, כשאבות ישורון משתמש דווקא במילה "מנסר", התוצאה היא בטון או אספלט שקל מדי לחתוך אותם, כאילו היו עץ.

ואז המילה "בסווישאפאראט". אפשר להציץ בהסבר שהוסיפו העורכות בסוף הספר ולדעת שזה שמה של המקדחה המרעישה עולמות שבה משתמשים פועלי כבישים. אבל ישורון בחר לקרוא למקדחה ביידיש ולא בעברית. הוא רצה שנזכור שהוא זוכר יידיש גם כשהוא מדבר עברית. הוא רצה שמשהו מן היידיש ישאר בעיר העברית כל כך, וגם במבול המקראי.

שיר הוא שעשוע אציל

ישורון רצה שפועל בניין תורכי בשנות ה-70 ופועל בניין יהודי-פולני בשנות ה-30 יגעו זה בזה. חוץ מזה - הוא גם רצה חרוז. והמילה "אררט" נחרזת עם המילה "שויסאפאראט" בדרך מצחיקה. ישורון לא שכח אף פעם ששיר הוא גם שעשוע אציל. הוא לא שכח את חדוות הפירוק וההרכבה מחדש של הילד. הוא גם לא שכח את החוכמה העתיקה שטרגדיות הגירה והריסה זקוקות לנגיעה של הומור כדי לשמור על כבודן, זאת כדי שלא להפוך לבכיינות.

בכל מקרה,מבלי לייגע, ראוי גם לנסות לקרוא בדרך "הילד השובר את הצעצוע" גם שיר כזה - ספק שיר

על גדם-עץ בתל-אביב המאובקת, ספק שיר על האלוהים שברא את הצומח:

ראיתי מלמעלה הבולץ התמלא עפר, הרגע

התמלא עפר, והאלוהים התמלא עפר,

והאלוהים אמר "תדשא", וראיתי מלמטה

מישהו שופך זפת על הבולץ, ואומר "לא תדשא".

לסיכום רק אומר: אהבתי את אבות ישורון המשורר והאיש. למדתי ממנו על השבור ועל החצי-מחובר שבתוך השלם. קראתי אותו ומאז אני קורא אחרת שירה, אבל לא רק שירה.

"מלבדאתה" - מבחר 1934-1991, אבות ישורון, הספרייה החדשה לשירה/ ספרי סימן קריאה/ הקיבוץ המאוחד. עורכות: הלית ישורון, לילך לחמן. 416 עמ'