החברה המודרנית הרסה את הרומנטיקה של פעם
מה רע בחיזור של לפני המאה ה-20, נגיד המאה ה-19? נפגשים, הזכר מביא פרח, טיול לאור הירח, יושבים על ספסל ומדברים על המצאת הטורבינה, ואם יש קליק - נפגשים מחרתיים לטיול כרכרה רומנטי. הדרך הלא רצינית אל הקשר הרציני
תמיד אומרים שאין היגיון בצבא. בשלוש השנים שלי שם, לגמרי הזדהיתי עם האמרה, ושיננתי אותה בזמן ביצוע משימות חסרות תכלית ומשמעות. אבל אם יש עוד מקום שאין בו הגיון בכלל - זה כל הקטע הזה של להתחיל קשרים רומנטיים, של לרקום את זה. אני לא מדבר על הקשר אחרי שהוא מתבסס, אלא על ההתחלה.
החברה המודרנית המתקדמת יצרה איזושהי חוקיות לא כתובה בכל העניין. זה לא אומר שהיא מוכתבת בכל קשר בין זכר לנקבה שנרקם אי-שם בפינה חשוכה של העולם, אבל זה כן משהו שהוא די גלובלי.
תהיה ככה, אל תהיה ככה. לא ליצור קשר עיניים. לא להתלהב. לא להביע עניין. לא להתקשר יום אחרי הדייט ולהגיד שהיה לך ממש כיף. להסיק שאם לא שילמת (בגלל שלא היית בטוח אם זה דייט או לא), אז זה לא היה דייט. ואם היא דיברה איתך על מערכות יחסים ואיך צריך להתחיל עם בחורות, אתה נכנס ל"פרדנס-זון". ואם היא בהתה בנקודה בקיר בזמן שחפרת, אתה נכנס ל"גודביי-זון".
יש פה איזושהי חוקיות מעצבנת, ספק אבסולוטית-ספק לא, שנובעת מכל כך הרבה דברים. סרטים הוליוודיים, רומנים מודרניים, מוסיקה, סדרות טלוויזיה קיצ`יות, ספרי "הוא והיא" וקורסים מוזרים, שאמורים לעזור לגברים להצליח עם נשים.
ואני באמת מנסה להבין – מה, לעזאזל, כל כך רע בלעשות דברים כמו פעם? כן, קדמה זה מגניב. אבל אנחנו סך הכל ברי-חלוף. האבולוציה, החביבה עליי מאוד, הכתיבה לנו חוקים מאוד פשוטים: לשרוד ולהתרבות.
לא אוהב מין מזדמן, אבל מכיר בנחיצותו עבור רבים
לא, אני לא דואב על כך שאנחנו לא נוקטים בשיטת ה"היי בובה, נעליים יפות", נבוט לראש ולמערה, על אף שיש לא מעט בני אנוש שנוקטים בשיטה הזו, רק בשיטות פחות אלימות ובמקומות יותר נוחים, מוצג כמשהו מודרני ש"כולם עושים". ואני לא אוהב מין מזדמן, אבל מכיר בנחיצות שלו עבור רבים, שכן הבסיס הפרימיטיבי שממנו הוא נובע מוצדק מאוד.
אני אומר, מה רע בחיזור של לפני המאה ה-20, נגיד המאה ה-19? נפגשים, הזכר מביא פרח, טיול לאור הירח, עם האפשרות של להחזיק ידיים יושבים על ספסל ומדברים על המצאת הטורבינה.
והיום, זה אחד מהשניים: או מהר מידי, או לאט עד בלתי זז. מהר מידי זה הבחורה שתפסול אותך בגלל שלא פתחת לה את הדלת כיאה כשיצאתם מהמסבאה, או שתתבאס עד כדי השמדת קשר בגלל שלא התגלחת לפני הפגישה, או בגלל שאתה לא אוהב מלפפונים בחומץ.
זה לגיטימי, הכל לגיטימי כשאין משיכה, כשאין את צליל הנקישה המתוק הזה. אבל לפעמים, על פרטים קטנים נופלים דברים גדולים. ולא רק בתחום הפרפרים בבטן, אימוץ שרירי הלשון וההתפשרות על מרחב-מחייה על המיטה.
ולמה, לעזאזל, מכנים את זה משחק?
האפשרות השנייה היא האיטית מידי. זו המסורבלת. שנמשכת המון זמן, ואתה לא יודע מה היא רוצה. ידידות? קשר? שותף לשחזורי קרבות היסטוריים מימי הביניים? זה מגיע למצב שבו אתה מוכרח ללמוד את התשובה רק באמצעים דרסטיים מאוד, למשל: וידוי כואב ומהורהר או ניסיון נשיקה. יּובשתָ? וואחד באסה. הצלחת? שאפו. אולי תעלה גם לחלב, עוגיות שוקוצ`יפס, משחק פלייסטיישן ואולי אפילו החלפת נוזלים אם קוּפידון במצב רוח ממש טוב.
אבל נניח שזולגת איזושהי הפגנת חיבה מוחצנת. האם על זה אמור ליפול קשר? בגלל שלא שיחקת את המשחק נכון? אנחנו בני אדם ורגשות מעורבים בכל ה"גשעפט" הזה שנקרא "יחסי בנים בנות".
ולמה, לעזאזל, מכנים את זה משחק? משחקים יש בספורט, במחשב, משחקי קופסא, שחמט עם הזקנים בפארק, וגם הפוקר הבזוי שמשום מה כל תושבי הארץ משחקים ללא הפסקה לאחרונה, כאילו זה המתכון לפאקינג חיי נצח או משהו כזה.
כנראה שאני רומנטיקן מהסוג הישן
מבחינתי זה נורא פשוט. שני אנשים נפגשים, רוצים זה את זה ויאללה, מה הבעיה? תעשו מזה משהו. פוטנציאל מבוזבז זה הדבר הכי עצוב בעולם. צריך קצת תעוזה. כמו שאתה לא ממש בטוח אם נשאר מספיק ממרח שוקולד בצנצנת, אבל אתה עדיין מתחיל במלאכת המריחה המקודשת, מבקש חסדי שמים שהכמות תתאים בדיוק לסנדוויץ` המדומיין.
לא יודע, כנראה שאני רומנטיקן מהסוג הישן. זה מצחיק שאני מדבר על עצמי ככה, רומנטיקן. כן, אני יודע. בהתחשב בעובדה שאף פעם לא היה לי קשר רציני, ואת הבחורות שהיה לי "קטע" איתן, אפשר לספור על יד אחת.
"דייט" איכותי מבחינתי יכול להיות גם לגימת טרופית על ספסל ברחוב צדדי עם שם של סופר ציוני משנות החמישים שאף אחד לא זוכר. אבל עדיין, לפעמים כל העניין הזה וההירתמות לחוקים ולמשחקים של משהו, שאמור להיות טבעי ומובן מאליו, מעייפים אותי עד תשישות עוד לפני שהתחלתי.
