האם ילד משותק ראוי לכסא גלגלים ממונע?

בספרו של גבריאל גרסיה מארקס "מאה שנים של בדידות", מתואר מרד דרום אמריקני עקוב מדם, שהסתיים לכאורה בהצלחה: המדינה הכירה בזכויות המורדים והם הניחו את נשקם. אלא שאז הסתבר כי המדינה התלה בהם. מי שבא לממש את זכויותיו חויב לעבור דרך בית משפט. זה בדק לפני ולפנים, בדקדקנות יתר, את תיקו. בפועל לא נותר דבר מהזכויות.

מצב זה שורר למרבה הצער, גם בתחום תאונות הדרכים בישראל. החוק מעניק זכויות לנפגעי התאונות, אפילו מעבר לסל הבריאות. אולם בפועל, חברות הביטוח השכילו להפוך את מערכת בתי המשפט לגוף מסלק תביעות, הבודק, כדרכו של בית משפט, בדקדקנות שאין למעלה ממנה, כל צורך של הנפגע. בסופו של דבר, זכויותיו של הנפגע, וזכויות רבים אחרים שאין להם כוחות להלחם עם חברות הביטוח, נרמסות.

יעיד על כך המקרה הבא: לפני כשש שנים נפצע ילד, אז בן 4, בצורה קשה ביותר בתאונת דרכים. הרופאים המטפלים אבחנו שיתוק מוחין ופגיעה בעמוד השדרה, בדרגות החמורות ביותר.

כעבור ארבע שנים, הילד שוחרר מבית החולים. הוא נותר עם שיתוק בארבע הגפיים (טטרפלגיה) ובגב, מונשם כל העת, במצב הכרה וגטטיבי (צמח), מוזן דרך זונדה ולא שולט בסוגריו. מאז הוא מטופל בביתו.

במכתב השחרור הסיעודי של מחלקת שיקום ילדים במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר, נכתב כי הילד הוא "חולה סיעודי מורכב, הזקוק לטיפול סיעודי מלא 24 שעות ביממה".

הוריו של הילד פנו לחברת הביטוח כלל, אשר אחראית לנזקי התאונה כמבטחת הרכב בביטוח חובה, וביקשו מימון לשלושה אביזרים: כסא גלגלים ממונע בעלות של קרוב ל-60,000 שקל, מערכת אל פסק (להגנה מפני הפרעות באספקת החשמל) בעלות של כ-36,000 שקל ומושב רחצה לאמבטיה בעלות של 4,900 שקל.

אין גבול לעזות המצח של הורים אלה, הרהרו נציגי כלל בינם לבין עצמם. מה הם מעלים בדעתם, שחברת ביטוח היא מוסד פילנתרופי, שילדם המשותק ינוע לו בנוחות, על חשבוננו, בתוך כסא גלגלים ממונע, שילדם לא יסבול כמונו מהפסקות חשמל, שהוא ישב לו בנוחות על מושב רחצה נוח באמבטיה כשאנו ניאלץ לעמוד? לא יקום ולא יהיה, קבעו נציגי כלל ודחו את הורי הילד מכל וכל.

השופטת מדקדקת

לשם מה דרוש לו לילד שלכם דווקא כסא ממונע ודווקא מערכת אל פסק ודווקא מושב רחצה, הקשתה השופטת תמר שרון נתנאל, מבית המשפט המחוזי בחיפה.

כסא הגלגלים הממונע דרוש, כך השיבו ההורים, קודם כל לשאת את הילד. הוא דרוש גם כדי להסיע בצמוד אליו את ציוד ההנשמה וערכת השאיבה. מערכת אל-פסק דרושה לילדנו במקרה של הפסקת חשמל, כדי להבטיח פעילות רציפה של המנשם, של השמיכה החשמלית שמחממת אותו, של מחולל החמצן ומערכת השאיבה. לגבי מושב הרחצה אין צורך להכביר במילים.

ויש לכם אסמכתא רפואית לכך שהילד זקוק לאביזרים אלה? בוודאי, השיבו ההורים. הם הציגו בפני השופטת אישור של ד"ר ברזנר, מבית החולים שיבא, לפיו הילד זקוק לכסא גלגלים. כמו כן הביאו מכתב מפיזיותרפיסט מורשה מטעם משרד הבריאות, בו נכתב, שהילד זקוק לכסא גלגלים ממונע.

זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה. בכגון אלה צריך לדקדק, קבעה השופטת תמר שרון נתנאל. השופטת קראה בעיון את חוות דעתו של פרופ' גרוסוסר, שמונה על ידה כמומחה בתחום השיקום, ואת חוות דעתה של פרופסור בנטור, שמונתה על ידה כמומחית בתחום הנשימה.

שני המומחים הנכבדים הסכימו כי ילד משותק בארבעת גפיו זקוק לכסא גלגלים. "הילד זקוק לכסא גלגלים תוך שינוע מערכת הנשימה", קבע פרופסור גרוסוסר. אולם איש מהם, מבחינה השופטת, לא רשם בחוות דעתו ברחל בתך הקטנה כי "הוא זכאי לכסא גלגלים ממונע, דווקא".

השופטת נתפסה לכך, שהמומחית לנשימה לא נשאלה בחקירתה בבית המשפט אם כוונתה לכסא גלגלים ממונע, או שדי בכסא גלגלים ללא מנוע. לאור האמור, קובעת השופטת, "אני מאשרת לילד מימון לכסא גלגלים ללא מנוע בסכום, על פי הערכה של 30,000 שקל".

הוא הדין ביחס לאל פסק. אכן שני המומחים קבעו כי הילד זקוק למערכת גיבוי למקרה של הפסקת חשמל, אבל הם מדברים על גנראטור חירום וסוללות גיבוי. החיסכון הוא צו עליון. לא חייבים מערכת אל פסק כל כך יקרה, פסקה השופטת, ואישרה לילד "על פי הערכה", סכום של 5,000 שקל בלבד.

ולגבי מושב רחצה, עינה החדה של השופטת הבחינה בכך שפרופסור גרוסוסר לא מאשר לילד מושב רחצה, אלא רק "עגלת רחצה". אולם, כאן נתפסה השופטת במחדלי חברת כלל שלא טרחה להביא כל עדות לכך שעגלת רחצה זולה ממושב רחצה. על כן, במושב הרחצה, השופטת הולכת לקראת הילד ואישרה לו מושב רחצה בעלות של 4,900 שקל.

איפה החמלה?

חברת כלל זכתה אם כן בחסכון, אולם אני סבור, והדברים נאמרים מתוך עמדה של "את אשר יאהב יוכיח", כי מערכת המשפט, המשקפת לדעת כל היסטוריון את פני החברה, איבדה כאן את כבודנו כחברה.

האם בכלל יש צורך בחוות דעת של פרופסורים נכבדים כדי להגיע למסקנה שילד המשותק בארבעת גפיו זקוק לכסא גלגלים? האם יש צורך בהתדיינות משפטית, כדי לקבוע שילד כזה זקוק, יותר מכולנו, למערכת גיבוי חשמלית למקרה של הפסקת חשמל?

האם באמת ראוי שחבורה כל כך מכובדת, שופטת מחוזית ועורכי דין עוטי גלימה ושני פרופסורים מומחים, יתעסקו בשאלה שכזו? האם לא היה זה מן הראוי לגלות קצת יותר חמלה ואמון כלפי הילד והוריו ולאשר להם כסא גלגלים ממונע ומערכת אל פסק?

משהו לא טוב קורה ביחסן של חברות הביטוח אלינו המבוטחים ומערכת השפיטה שלנו נותנת לכך גושפנקא. חבל.

הכותב הוא עורך-דין המתמחה בדיני ביטוח ונזיקין