עכו: הארמון שהיה והמלון שיהיה

שני גברים מזוקנים שסיקרנו את דמיוני גרמו לי לבקש מהגבר המזוקן השלישי להצפין אתי עד עכו. את הראשון, יגאל מורג, אני לא מכירה, אבל אנחנו מתכתבים, בעיקר משום שאני בין מקבלי המצגות המצוינות שלו. את השני, אורי ירמיאס, הכרתי בעבר בנסיבות קולינריות, כשבדרכי צפונה נהניתי לסעוד ממעשה ידיו במסעדה שלו "אורי בורי", והשלישי הוא אישי הנצחי.

המצגת שגירתה את דמיוני הייתה "בתי האפנדים". מהמצגת בלטו כמו יהלום "הארמון" ו"בית ויצ"ו", שנרכשו על ידי המסעדן ועוברים שיקום ושיפוץ יסודי.

אורי ירמיאס, לא איש דק גזרה - חוויה בפני עצמה לעקוב אחריו, אחר ההתלהבות שלו, כשהוא עובר מציור לציור, מחדר לחדר, מדבר בהתרגשות, בין אם על צבע של עלה או על החזון, כמו ילד שזכה בצעצוע חדש, ולא כבעליו של מקום שכבר שנים דואג לכל פרט, לומד ומקפיד ולא מאפשר לאיש לקבוע ללא מעורבותו.

שני מבנים עתיקים, בית שוקרי, או בכינויו "הארמון", ובית ויצ"ו, חוברו יחדיו בגשר כדי להפוך למלון בוטיק שאין דומה לו בארץ. נכון, לא יהיה אמבט ג'קוזי, אבל מחלק מחדרי האמבטיה הענקיים יראו את הים, וחוץ מזה יש חמאם.

דרישת שלום מהמאה ה-13

במרתף של בית שוקרי הייתה "מסבנה", שבה ייצרו סבון ושמן, ובבית ויצ"ו, שהרצפה שלו בנויה חתיכות חרס ואבקת חרס השומרת על איזון הלחות, היה מרתף יין. בחפירות שנעשו על ידי רשות העתיקות נמצא עץ שרוף שתיארכו אותו לשריפה הגדולה שהייתה בעת השלטון הממלוכי, ב-1291. שני הבתים, כמו בתים רבים בעכו, נבנו על שרידי מבנים צלבניים.

במאמר שחיברו האדריכלית פאינה מילשטיין ומנהלת המידע והמדיניות יעל פורמן-נעמן, ממינהל השימור ברשות העתיקות, הן אפיינו את בית שוקרי כשייך לקטגוריה "בית חלל מרכזי", שהתפתח בלבנון (ולכן נקרא גם בית לבנוני) והגיע לארץ בסוף המאה ה-19, עם התהוותה של שכבת ביניים חברתית-כלכלית. יש להניח שהסולטן העות'מאני עבדול מג'יד השני השקיע לא מעט בפיתוח בארץ, בעזרת מינהל ופקידות ערביים.

תקרה מעוטרת בעיטור המקורי וממתינה לשיקום (צילומים: שלמה צדקיהו)

"מבני המגורים בעכו העתיקה משקפים את אורחות החיים ומסורות הבנייה הערבית באזור... ומייצגים יותר מכול את התרבות שרווחה בה בין המחצית השנייה של המאה ה-19 למחצית המאה ה-20". על בית שוקרי הן כותבות שהוא "מבנה מגורים מפואר ויוצא דופן במידותיו".

יהלום בין החדרים המעוטרים

כשנכנסנו למבנה הלכנו בין הפיגומים ובין הפועלים הרבים והאומנים. המרתף, החדרים, האולמות, החמאם וכמובן עיטורי התקרות העשויות עץ הכניסו אותי לעולם דמיוני עשיר, שבו כמעט יכולתי לשמוע את הקולות ולהריח את הריחות.

הקירות הקמורים משווים למבנה אופי מהודר

יותר מכול הוקסמתי מהציורים. הצייר סליבא יוחנא עיטר בתי עשירים בצפון, ועל אחד מציוריו בנצרת מצויה חתימתו: "מעשה ידיו של סליבא יוחנא הצייר האורתודוקסי הירושלמי 1889". על פי הסגנון והמוטיבים המשותפים ניתן היה לקבוע שהוא עיטר את הארמון. מהמעט שידוע עליו, משוער שהיה צייר איקונות שעבר לעטר קירות ותקרות.

עקבות הצייר אבדו, אך נותרו ציוריו הצבעוניים והעשירים

חלק מהעיטורים כבר שוקמו ושוחזרו בידי מומחים וסטודנטים לרסטורציה מוונציה, את קישוטי העץ בחלונות משקמים עד כמה שניתן במקום. עבודות העץ נעשות מארז הלבנון, בדיוק כפי שהיו בעבר.

החברה לשימור עכו העתיקה הוציאה חוברת עבה - "שימור בית שוקרי", ועל פיה נעשית העבודה. הכול צולם ותועד לפני תחילת העבודות, ולדברי אורי אין קיצורי דרך, הוא מדקדק בכל תו ופסיק, יותר מהדרוש.

בין החדרים המעוטרים בולט כיהלום, בחדר המדרגות, ציור צבעוני ורב פרטים של העיר איסטנבול: מסגדים, צריחים ובתים, הבוספרוס, קרן הזהב, ספינות משייטות ושני גשרים המחברים בין העיר העתיקה לחדשה. ניכר שהצייר לא ביקר בבירת האימפריה העות'מנית, אלא צייר על פי מה שתיארו בפניו, בתוספת דברים שראה כנראה בעיני רוחו, והוא אפילו צייר רכבת.

הרכבת הראשונה שנראתה באיסטנבול הייתה רכבת פרוורים מ-1872, ויותר מעשור לאחר מכן הגיעה לשם האוריינט אקספרס המפוארת (1883). מכאן אפשר להסיק שהציור צויר לאחר מכן. הוא אמנם צייר היטב, אפילו פסי הרכבת נראים מלפנים, אך היכן הפסים מאחור? אין ספק, מישהו פישל בתיאור.

מהגג, שבעתיד יהיה מקום שיזוף לאורחי מלון הבוטיק המתוכנן, יש תצפית יפה על עכו, על מסגדים, צריחים וגגות, פה ושם מבנה משופץ, ומכל כיוון הים.

ואורי ירמיאס ממשיך ומספר בהתלהבות על האורחים שיגיעו וייהנו מהחדרים רחבי הידיים, על האווירה המיוחדת שאינה מצריכה ריהוט מנקר עיניים, ועל העבודה הרבה שעוד מצפה להם.

• הכתבה פורסמה בגיליון אוקטובר של הירחון "טבע הדברים"