מבחן ריסון

משה לייב לילנבלום היה איש רוח וסופר יהודי, מראשי תנועת חובבי ציון ברוסיה. הוא נחשב לאיש תנועת ההשכלה למרות שהיה שמרן בתחומים מסוימים. לקראת סוף המאה, כשהציונות התפצלה לשני זרמים אידיאולוגיים, לילנבלום העדיף את הציונות המדינית (הרצל) על פני הציונות הרוחנית (אחד העם). הרחוב התל אביבי הנושא את שמו חותך היום את הרצל ומקביל לאחד העם, במה שמייצר את אחד ממתחמי האוכל והשתייה הכי מסקרנים בארץ; תחושת הבטן שלי היא שלילנבלום, למרות השמרנות, היה מבסוט לראות את החזון שלו ושל חבריו מתגשם ברחובות העיר העברית הראשונה. פסענו שם בערב החג השני של ראש השנה, וכמו בכל פעם התקשינו להאמין למראה ההיצע. כמה מסעדות. כמה ברים. כמה אנשים. תנופה אזרחית מדהימה רוחשת ברחובות האלה.

"אסיף" קמה לפני כשנתיים בקצה הרחוב השקט יותר, שיושב ממש בפאתי נווה צדק. זה היה ביקורנו הראשון שם, וקשה להאמין שהוא יהיה האחרון. לא רק בגלל הצ'ופר החביב שמוענק עם החשבון לכל הסועדים, תלוש מתנה לכוס יין או לקינוח זוגי בביקור הבא: אסיף מצאה חן בעינינו בגלל האטיטיוד.

תראו, אחת התכונות הכי ראויות להערכה היא איפוק. ודאי עבור מי שמנהלים בית עסק שמתחרה בשוק פרוע ולא צפוי. מה שמאוד מקובל במסורת הגסטרונומית האירופית הוא עדיין די נדיר בנוף המקומי: פשוט לפתוח מסעדה איכותית אבל קטנה, אינטימית בהגדרה, עם מלצר אחד ומוזג אחד ומטבח רגוע ויעיל מאחורי הקלעים. באסיף יש ארבעה־חמישה שולחנות קטנים בפנים ועוד שלושה בחוץ. הכל מתנהל כאן בשלווה ובמקצוענות, בלי רוח וצלצולים. אחד הבעלים, בחור נחמד בשם גל, התפנה למשל לשחק עם התינוק שלנו במשך כרבע שעה סתם כי זה היה לו נחמד. הוא אפילו פינק אותו בלחמניית סלק (יש דבר כזה) שנאפית במקום. אחר כך שוחח איתנו בנעימות, ואז הסביר שהוא צריך לעזוב כי הגיעו חברים הביתה והוא צריך לבשל ארוחת חג סינית. הו, שפיות ברוכה. כאן לא תמצאו מארחת לחוצה בכניסה. חפשו אותה במעלה הרחוב.

בחוץ: 2,700 שקל בדו"חות חנייה (צילום: דניאל לילה)

אין ספק שהתאהבנו בגישה, אבל ברור שהיא לא היתה מספיקה אילולא היה כלול בדיל גם אוכל טוב, מהזן הביסטרואי. רוב מה שטעמנו היה מוצלח; מיד נפרט, אבל זה השלב שבו עולה השאלה כמה אתם מוכנים לשלם עבור אוכל טוב באווירה מושלמת. אני שואל את זה כי המנות באסיף אינן זולות. לא יקרות בטירוף, אבל בואו נאמר שמגרדות את הרף הסביר בעשירונים העליונים שלו. וכרגיל בארצנו, זה נוכח בעיקר באגף הראשונות: לאסיף יש תפריט טאפאסים שמתומחרים ב־25 שקל, ואני באופן אישי לא מסוגל ליהנות מטאפאס במחיר כזה. דגמנו רק אחד, חביב - שני עלי גפן מגולגלים עם נתחוני פילה דג.

ראשונה של פטה כבד היתה מקורית בטעמה. את הטוויסט נתן כאן ערבוב של קצת בשר לבן טחון. מנה חמודה, אבל שוב יקרה מדי: 46 שקל. "סלט אסיף העונה" (36 שקל) היה מוצלח; שלל ירקות שורש קשים ופציחים, ברוטב קליל ומרענן על בסיס לימוני.

שתי העיקריות שאכלנו היו מוצלחות מאוד. מהמיוחדים לקחנו אוסובוקו טלה על מצע ריזוטו. היינו צריכים חוויה מתקנת אחרי כמה נפילות עם טלה בשנה האחרונה, וקיבלנו אותה. מנה גדולה מאוד, עם רוטב עשיר ובשר שטופל בתבונה ולא הותש למוות (שאלנו ולכן ידענו מראש שהיא יקרה, 96 שקל). לצידה הגיעה המנה הטובה ביותר שעלתה על שולחננו בערב הזה: פילה מוסר. נתח עבה ויפה תואר של דג ים משובח, מוגש במחבת ברזל לוהטת על מצע של פרוסות תפוחי אדמה צלויים ועגבניות שרי מבושלות. נגיעת הטבח בבשרו העדין של המוסר הפגינה את כל האיכויות של אסיף: היא היתה מאופקת, אלגנטית ואינטליגנטית. מנה מנצחת, בהתאמה מושלמת לראש השנה (שנהיה לנתח פילה משובח ולא לזנב, או משהו כזה).

ביקשנו גם פסטה שתתאים לילדה. באסיף יכלו בקלות לשחוט אותנו עם משהו מהתפריט הרגיל, אבל הוציאו מנה ענקית של אטריות רחבות ברוטב עגבניות איכותי, במחיר 35 שקל בלבד. איך אנחנו יודעים שהוא היה איכותי? כי המבוגרים ניקו את הצלחת הזאת בלי למצמץ. נהנינו גם משני צ'ייסרים של עראק בתשעה שקלים.

קצת פחות נהנינו מהתנסות עם "מלכה", בירת בוטיק ביתית שמיוצרת ומבוקבקת בקדיתא (27 שקלים); עניין של טעם בלבד. המלכה מחקה את האיילים הבלגיים ועושה את זה לא רע, עם שישה אחוזי אלכוהול וארומה פירותית מתקתקה. הבעיה היא שאנחנו לא בקטע הבלגי הזה, ואף פעם לא היינו. המלצר (המצוין) אמנם הבטיח שהיא יבשה יחסית, אבל כנראה שגם בלגית יבשה היא יותר מדי מתקתקה לחיך הפרטי שלנו. בכל מקרה, שיהיה ברור: הקטע המתפתח של בירות הבוטיק הישראליות הוא לחלוטין מבורך. מאידך, היעדרה של בירה מהחבית הסב לנו אכזבה קשה. אין סיבה שבמקום כל כך מוקפד לא יהיה אפשר לשתות דראפט של לאגר אירופי מרווה.

אכלנו שני קינוחים, קראמבל טוב מתפוחים ומאגסים (32 שקל) וטירמיסו בינוני (30 שקל). כנראה שלעולם אמשיך לציין לעצמי שהימנעות מאחרונות במקומות האלה יכולה לשפר מאוד את העלות הסופית; כמו הראשונות, גם הן יקרות מדי בארץ. כך או כך, שורה תחתונה כבר שטחתי בפניכם: לא היה מזיק לנו ללמוד קצת מאסיף איפוק מהו.

• אסיף, לילנבלום 18 תל אביב, 5165198־03
  

אורגינל לומינלט

מבקרנו התבאס מ"שווארמה סקורי המקורית" מבית שמש. מוזר, הרי בדרך כלל אפשר לסמוך בעיניים עצומות על מקומות ששמם מסתיים ב"המקורית" 

יום אחד תצטרך לקום כאן ועדת חקירה ממלכתית שתבחן לעומק את כישלון השווארמה הישראלית. על השולחן תונח השאלה הבאה: איך לעזאזל יכול להיות שהסופלאקי של היוונים והדונר־קבאב של הטורקים הם מופת של קולינריה מהירה, ואצלנו אתה נופל פעם אחר פעם? ולא, ההסבר לא יכול להסתכם ברוטב היוגורט העילאי שנעדר למרבה הצער מהרפרטואר המקומי.

נכנסתי לסניף המקורי של "שווארמה סקורי" בבית שמש. מקום שעובד יותר מ־20 שנה, ומתגאה במסורת של שווארמה כל כך בת זונה שהבעלים אפילו פתחו לפני כמה שנים סניף מהודר יותר בקניון ביג שבכניסה לעיר. נו - רומנטיקן של אוכל, אפילו אוכל מהיר בפיתה, לאן ילך? ברור שלסניף המקורי. אתם יודעים, הזיות על

 אותנטיקה במרכז המסחרי המאובק; פנטזיות של גילוי מאורה מקומית שיודעת לעשות הכי טוב בעולם את המנה הקטנה שלה וכל הבולשיט הזה.

נפלתי על מנה עייפה בפיתה (24 שקל). הבעיה המרכזית היא כמובן בבשר: תראו, אני מכיר את כל הבדיחות על מקור השיפוד של השווארמה. אני לא מצפה למצוא שם אנטרקוט עגל חלב מושחל בין עיטורי כמהין. אבל יש גבול לכמה שאפשר להוריד את הרף. אני מחיל את זה לא רק על סקורי, אלא על רוב השווארמיות בארץ: עד שלא יעזבו כאן את ההודו והפרגית (שכזכור אינה באמת פרגית), לא תהיה לנו גאולה. רק כבש ובקר בצלייה סיבובית איטית ייתנו את מה שמנת שווארמה טובה אמורה לתת.

בסקורי נאלצתי להטביע את המנה בסלטים ובצ'יפס שמנוני, אבל אלה רק הוסיפו לתוגה הכללית. אפילו השירות מעבר לדלפק היה משועמם. בדיעבד נראה לי ששווה ללכת על הסניף בקניון. הוא לפחות קרוב ליציאה לכביש המהיר.

• שווארמה סקורי המקורית, המרכז המסחרי הישן בית שמש