משוגעים, רדו מהגג

"קו הקוקייה", ספרו של קן קיזי שהופיע ב-1962 והשפיע עמוקות על תודעת השחרור והאנטי-מימסדיות של דור שנות ה-60, מזכיר במשהו את "מילכוד 22" של ג'וזף הלר, עם הסצנות האבסורדיות וההומור השחור.

הוא מזכיר גם קצת גם את "1984" של ג'ורג' אורוול, עם הדיכוי השלטוני של "האח הגדול" – ההוא שלפני ימי ארז טל - כשכאן זו "האחות הגדולה" במחלקה פסיכיאטרית (הנוסח העברי של Big nurse קולע במיוחד). אבל כמו כל ספר גדול, "קן הקוקייה" דומה בעיקר לעצמו.

האיורים של קן קיזי לקוחים מתוך הספר 

זהו, כזכור, סיפור הדו-קרב בין נציגת הממסד, האחות האכזרית ראצ'ד, חולת סדר ושליטה ברמה מפלצתית, המאמללת בתחכום כמו-דמוקרטי את חיי המטופלים במחלקתה - לבין האיש הצבעוני, העליז, שופע החיוניות והמתוחכם לא פחות, מקמרפי, גיבור מלחמה לשעבר וחובב הימורים שאישפז את עצמו כדי להימלט מחוות מעצר כלשהי.

התרחשות נפשית פנימית שקשה לתסרט 

זה מול זה ניצבים הטירוף הממסדי האטום הנחשב לנורמלי, והשפיות האנושית הנחשבת לשיגעון – הלא היא שפיותו העמוקה של אותו מקמרפי, הנאבק בגבורה למען בריאותם הנפשית של חבריו למחלקה, גם מתוך נדיבותו הטבעית וגם משום שהמשך השפיות שלו תלוי בחזרתם שלהם לשפיות.

העין הטריפית של המספר

הרגישות החזותית יוצאת הדופן של קן קיזי להבעות האנשים קשורה גם להתנסויות בסמי הזיה שהוא עבר בשנות ה-60, כשהשתחרר מהצבא וצורף לחצי שנה של ניסויים בבית חולים גדול (לאותו מוסד הוא יחזור כאיש צוות, וישובץ במקרה לאותה מחלקה שבה שהה, כעוזר של אותה אחות-אחראית - שהיא כנראה הדגם ל"אחות הגדולה").

מי הנורמלי ומי השפוי 

קיזי מספר במבוא לספר איך בהשפעת סמי ההזיה (אל.אס.די היה בוודאי חלק מהתפריט) נראו לו פניהם של האנשים במחלקה כמו "וידויים מטילי אימה". אותה עין טריפית (ממחישה ומפענחת) ניכרת גם אצל הגיבור-המספר, אינדיאני ענק המתחזה לחולה כרוני וחירש והנתון חלק מהזמן להזיות.

כך למשל הוא מתאר את תגובתו של אחד המטופלים להופעתם החרישית והמאיימת של עוזרי האחות: "כפור מתחיל להצטבר לו על הלחי". וככה מצטיירת בעיניו אותה אחות, אלופת השליטה העצמית, כאשר החיוך הקר בפני הבובה שלה מתפוגג ברגע של חימה שעורר בה מקמרפי: "היא חגה ונעצה בו מבט, והחיוך נזל לה על הסנטר".

רוחו של מקמרפי

ג'ק ניקולסון היה רק הפרומו 

ואיך אפשר להעביר לסרט את תמונת ידיו של מטופל אחר, משכיל ומודחק: "יש לו ידיים כל כך ארוכות ולבנות ועדינות עד שנדמה לי שהן גילפו זו את זו מסבון". ואולי בעצם אפשר. ודווקא בסרט. כך או כך, ראוי לשבח את התרגום המצוין של יריב ספיר, שמאפשר לעוצמה של הספר לעבור.

בסוף, כזכור, האחות מובסת, וכוחה המבהיל מסולק ממנה בכמה צורות. נדמה לי שלא הראו בסרט את האקט

שבו קורע מקמרפי את בגדיה מעליה, בפעולה שאינה בדיוק מינית, אלא נועדה להפשיט אותה מהמדים ולחשוף אותה בעירומה האנושי.

אבל גם מקמרפי מובס, כזכור, באותו באותו צעד נקמה זוועתי אחרון של האחות, המסתיים במותו, אבל זוהי תבוסה של גיבור שהשליך את נפשו למען חבריו, ואכן קבוצת המטופלים מנצחת ומשתחררת מהדיכוי, וההשתחררות שלה מציאותית ומגוונת יותר מאותה פעולת בריחה המונית מן המחלקה, שבה הסתיים הסרט.

"קן הקוקיה" מאת קן קיזי, מאנגלית: יריב ספיר, הוצאת זמורה ביתן, 350 עמ'