שומר מסורת

מדי שנה, 50 ימים אחרי יום הכיפורים, היו יהודי אתיופיה עוזבים את בתיהם ועולים אל הר גבוה – למעמד של קבלה מחודשת של התורה וחידוש הברית עם אלוהים. כעת, לאחר יותר מ-2,500 שנות גלות באתיופיה, כשרבים מיהודיה עלו לישראל, מתקיים חג הסיגד בירושלים - והוא אף עוּגן על-פי חוק בלוח השנה הישראלי. "אימוץ החג על ידי הכנסת ומדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין", נכתב בדברי ההסבר לחוק - אבל למרות המהלך החשוב, עדיין נותרה עבודה רבה בשימור המסורת האתיופית.

אחד מהאנשים המרכזיים בפעילות למען שימור התפילות והניגונים האתיופים הוא משה בר יודא, שנשלח לפני יותר מ-50 לאתיופיה והיה בין הראשונים שהתוודעו למורשתם. בעשורים שחלפו מאז שליחותו לשם פועל בר יודא לשמר את התרבות האתיופית וכבר הקליט תפילות ומזמורים מפי קייסים רבים.

"אני עושה את זה משום ששום מוסד בארץ לא עשה את זה", הוא אומר. "הרגשתי שהכל הולך לאיבוד - אז פעלתי. היום יש לי את הכל מוקלט - 25 קייסים מכל המחנות בארץ שיתפו איתי פעולה, והגיעו לאולפנים. זה לא תמיד פשוט, כי כמו אצל הרבנים גם בקרב האתיופים יש זרמים שונים וכולם רבים עם כולם אבל לשמחתי, את בקשותיי הם לא השיבו ריקם.

"מדובר בתרבות עתיקה ומעניינת במיוחד. פגשתי קייסים זקנים וחכמים עם הלכות בעל פה, כאלה שלומדים כל תג גם במוזיקה וגם במילה, ושולטים בשפת הגעז. התרבות באפריקה היא תרבות שבעל פה, ולכן כל כך חשוב לשמר אותה. בקהילה האתיופית יש תהליך של שכחה של השירה והתרבות. לצעירים אין קשר עם הטקסטים, ועם כל קייס זקן שמת, חלק מהתרבות מת".

בר-יודא מציין בסיפוק כי בשנים האחרונות הקייסים חזרו קצת אל התפילות המקוריות, והוציאו אותן מבית התפילה. לדבריו, לאט-לאט מתחילות התפילות והיצירה האתיופית לעלות על הבמות במדינת ישראל, עם קצת הבדלים וקצת עיבודי ג'אז - מה שמסייע לשימורן. ביום רביעי יציינו בבית אבי חי בירושלים את חג הסיגד באירוע מיוחד, שיוקדש ליוצרים ואמנים צעירים בני העדה האתיופית.

אפריקה ישראל  

אז איך הכל התחיל? השנה היא 1957. פרופ' חיים גבריהו, מזכיר חוג התנ"ך שהתקיים בביתו של דוד בן גוריון ולימים מייסד חידון התנ"ך, מציע לקצין הדתי והצעיר בר יודא לנסוע לאתיופיה, שנקראה באותם ימים חבש.

"אחד משיגעונותיו של גבריהו, שהיה משוגע במובן הטוב של המילה, היה להשיב את נדחי ישראל, ובראש ובראשונה את הפלאשים", משחזר בר יודא, "הוא פנה אליי מפני שהייתי קצין הצנחנים הדתי הראשון בתולדות צה"ל. הוא אמר לי שכבוגר מרכז הרב אני ודאי מבין את הצד היהודי שלהם, ושכקצין צנחנים אני מסוגל לחיות בג'ונגל. אפריקה היתה רחוקה מאוד, שלא כמו היום".

בר יודא לא ידע מיהם הפלאשים. הוא עשה את דרכו אל שני רבנים, במטרה להיוועץ בהם - הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג והרב הספרדי הראשי.

הוא מספר: "הרב הרצוג אמר לי 'לו הייתי בריא כמוך, הייתי נוסע לאתיופיה'. זו העדה היהודית היחידה ששמרה על יהדותה במנותק מעם ישראל. אלפיים שנה שהעדה הזו לא יודעת מהם יהודים אחרים, אבל שומרת על יהדותה במנותק. יחד עם זאת, כמי שלמד בישיבה אתה גם מבין שהניתוק הוא בעיה גדולה מאוד. היהדות הנורמטיבית היא היהדות שהתפתחה באותן שנות ניתוק, כך שיש לנו בעיה גדולה מאוד איתם". מנגד, עמד הרב הספרדי. "הוא שמע את דבריי, קם באמצע וצעק: 'מי צריך השחורים האלה?'". 

בר יודא חשב בלבו מה לעשות. הוא ניגש אל ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה קוק. "הוא אמר לי 'אתה מקים בית דין, ואני אהיה הקול המכריע'. הרב הזכיר מכתב שכתב אביו בעניין יהודי אתיופיה ונפתח במילים 'אחינו הפלאשים', ואז אמר 'הרב כינה אותם אחינו, בוודאי שתיסע אליהם'".