גרמניה האחרת: תיירות געגועים למזרח
20 שנה לאחר נפילת חומת ברלין, ניכרים געגועים משונים לימים האפלים ההם של מזרח גרמניה. "אוסטלגיה", קוראים לזה באירוניה, והמתרפקים מוזמנים לסיבוב במכונית "טראבנט" וללון במלון בסגנון השטאזי. הקומוניזם מתדפק על הדלת האחורית
וכך, במסיבת עיתונאים מבולבלת שנערכה ב7- בערב, בסיומם של שני ימי דיונים לחוצים ביותר, הודיע דובר הממשלה המזרח גרמנית, מוקדם מהמתוכנן, על ההחלטה להיכנע ללחץ ההמונים ולאפשר לאזרחי מזרח גרמניה לחצות ללא אישור וביקורת את מעברי הגבול לאורך חומת ברלין הידועה לשמצה, שבמשך 28 שנה חצתה לשניים את בירת גרמניה והפכה לסמל חלוקתה הבין-גושית של אירופה.
חומת ברלין נפלה. גרמניה ואירופה כולה שינו באותו ערב את פניהן. דף חדש בהיסטוריה העולמית החל.
איפה מזרח גרמניה של פעם?(צילום: AFP)
20 שנה חלפו מאז. גדל דור שלם שלא ידע את לנין וסטלין, ועימו פורח גל נוסטלגיה עז לימי התום והפשטות של מזרח גרמניה. בגרמנית קוראים לתופעה "אוסטלגיה" - נוסטלגיה אל המזרח, שהולכת ומתחזקת ככל שמוראות הדיקטטורה המזרח גרמנית מתרחקים בזמן ודועכים בזיכרון.
לא רק גרמנים מתגעגעים לעתות "הפטיש והמגל," או ליתר דיוק לימי "הפטיש והמחוגה" (סמלה הרשמי של הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית.( גם תיירים מרחבי העולם מחפשים את עקבותיה ושרידיה של אותה תקופה היסטורית. וכך נולדו יוזמות קפיטליסטיות למהדרין שנועדו לשחזר את החוויה הקומוניסטית כאטרקציה תיירותית.
מעט מאוד ישראלים הצליחו בשעתו לחצות את מסך הברזל ולבקר במזרח גרמניה. הדיקטטורה הקומוניסטית נחשבה לאחד המשטרים העוינים ביותר לישראל בגוש המזרחי. המזרח גרמנים כמעט לא העניקו לישראלים אשרות כניסה לארצם, ובישראל חלו איסורים ביטחוניים על נסיעות לשם.
רק בשנתיים שקדמו לנפילת חומת ברלין התרופפו מעט האיסורים וההגבלות, ומזרח גרמניה החלה להיפתח בפני ישראלים, שגילו עולם רחוק - אם כי מוכר למדי. ההוויה הסוציאליסטית היומיומית של מזרח גרמניה לא הייתה מאוד שונה מזו שבה חיו ישראלים רבים בארבעת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. להוציא, כמובן, את קיומו של משטר דיקטטורי קומוניסטי.
לאלה מכם שלא חוו את מזרח ברלין לפני היעלמותה או נולדו לאחר נפילת החומה, ברלין - וליתר דיוק מזרחה של בירת גרמניה - מעניקה היום אפשרויות רבות למסע במנהרת הזמן בחזרה לימי הקומוניזם, אולי גם בהשראתם של הסרטים הגרמניים שזכו להצלחה רבה בארץ - "להתראות לנין" ו"חיים של אחרים."
סוויטת שטאזי
כדי להיכנס ישר לאווירה כדאי להזמין חדר במלון "אוסטל" (מלון המזרח,( לא הרחק מהאוסטבנהוף, תחנת המזרח, שהייתה תחנת הרכבת הראשית במזרח ברלין. גם לא הרחק מהאיסט סייד גלרי - גלריית הצד המזרחי, השריד הארוך ביותר שנותר מחומת ברלין, המשתרע בסמוך לגדת נהר השפרֶה על פני קילומטר שלם ומכוסה ביצירות של ציירים ואמני גרפיטי מכל העולם.
האוסטל, השוכן בבניין שיכון מגורים מזרח גרמני טיפוסי, ביער של שיכונים דומים, נחנך לפני שנתיים ביום סמלי למדי עבור מעמד הפועלים 1 - במאי. מקימיו הם שני חברי קרקס לשעבר, שגדלו במזרח גרמניה ומאמינים שלא הכל היה רע תחת הקומוניסטים. אחת הראיות לכך, הם טוענים, היא איכותם הטובה של הרהיטים שיוצרו אז על ידי התעשייה המזרח גרמנית - בין היתר גם עבור איקאה.
מנהלי האוסטל חרשו את שוקי הפשפשים ואת חנויות העתיקות בכל רחבי מזרח גרמניה לשעבר והצליחו לאגור כמות מרשימה ביותר של רהיטים למיניהם, המעניקים לכל האולמות והחדרים במלונם צביון מזרח גרמני מקורי. כבר באולם הכניסה ממתינים לבאים ארבעה שעונים המציגים את הזמן הנכון ב"בירות הסוציאליזם" - מוסקבה, בייג'ינג, הוואנה וברלין. על הבאים משקיף גם דיוקן של אגון צימרמן, יו"ר הפרלמנט לשעבר של מזרח גרמניה.
על קירות האולם הצנוע תלויות שתי נברשות מקוריות מ"ארמון הרפובליקה" - בניין הפרלמנט המזרח גרמני. בניין זה נבנה בתחילת שנות ה50- על חורבותיו של ארמון בית המלוכה הפרוסי, שנפגע קשות מהפצצות במלחמת העולם השנייה. מאחר שארמון הרפובליקה המודרני היה לאחר נפילת החומה בעיני רבים סמל לדיקטטורה הקומוניסטית, הוחלט להרוס אותו עד היסוד ולבנות במקומו מחדש את הארמון הפרוסי, שישמש בעתיד מרכז תרבות.
כל פריט באוסטל לקוח מימי המזרח: הטפטים, מיטות העץ הפשוטות, הכיסאות והספות חסרי ההידור ומכשירי הטלוויזיה והרדיו המיושנים. האוסטל מציע לאורחיו חדרים מסוגים שונים: החל ב"חדר חלוצים" קולקטיבי, שבו ניתן לחלוק חדר עם אנשים אחרים כמו באכסניית נוער, ועד לדירת נופש, שבה יכולה לשהות משפחה שלמה, ונקראת כך על שם מושבת הווילות של בכירי המשטר הקומוניסטי מצפון לברלין. אחת הדירות הללו כונתה בעבר "סוויטת שטאזי," כשמה של המשטרה החשאית המזרח גרמנית הזכורה לשמצה. בעקבות גל מחאה של נרדפי המשטר הקומוניסטי הוחלט לוותר על הכינוי.
מתנגדי הקומוניזם, אגב, בכלל לא מרוצים מקיומו של האוסטל וטוענים כי מדובר בניסיון לשכתב את ההיסטוריה ולהעניק לגיטימציה למשטר עריצות. על תמונותיהם של בכירי המשטר הקומוניסטי, המפוזרות בחדרים, אומרים המתנגדים כי "זה כמו לתלות במלון תמונות של היטלר ושל גבלס."
מחירי החדרים באוסטל אמנם גבוהים יחסית למשכורת הממוצעת ששולמה במזרח גרמניה, אולם הם סבירים ביותר במונחים של היום: מיטה ב"חדר חלוצים" עולה 9 יורו, חדר ליחיד - מ33- יורו, חדר כפול - מ54- יורו. מחיר "דירת נופש" הוא מ120- יורו. ארוחת בוקר עולה 3.50 יורו, ושימוש באינטרנט, חנייה, שיכון חיות מחמד ושימוש באופניים מתוצרת מזרח גרמניה ניתנים בחינם.
מי שמעוניין לפנק את עצמו באמת יכול להזמין לחדר את "כיפה אדומה" - השמפניה הקומוניסטית של מזרח גרמניה, שבייצורה הוחל אמנם כבר ב,1894- אך לאחר המלחמה היא הפכה לאחד מסמליה של גרמניה הסוציאליסטית.
האוסטל אטרקטיבי לא רק בגלל אופיו המשוחזר, אלא גם בזכות קרבתו לכמה מאתרי הבילוי הידועים ביותר של חיי הלילה הברלינאיים, ביניהם המועדונים ברגהיין, טרזור, קיט-קאט, וכן אצטדיון הספורט וההופעות החדיש או.2- חדרים באוסטל צריך להזמין זמן מה מראש, שכן התפוסה - בעיקר בסופי שבוע - בדרך כלל מלאה.
כמו סוסיתא
מי שמעדיף לנוע ברחבי ברלין מהר יותר מאשר על אופניים מתוצרת מזרח גרמניה, יכול לשכור לעצמו "טראבאנד," או בשמה העממי "טראבי" - המכונית האגדית שהייתה פאר תעשיית הרכב המזרח גרמנית, ויוצאה למרבית מדינות הגוש המזרחי.
את הטראבי החלו לייצר ב,1957- ועד לסיפוחה של מזרח גרמניה למערב יוצרו יותר משלושה מיליון כלי רכב שנשאו את השם הזה בדגמי עיצוב שונים. הטראבי הייתה שונה מאוד מכלי הרכב שיוצרו באותה עת במערב גרמניה. היא נועדה להיות מכונית למעמד הפועלים, ולכן הייתה פשוטה, צנועה ביותר ומאוד לא ידידותית לסביבה. בדיעבד, מרבית הפועלים לא יכלו ליהנות משירותיה, שכן קצב הייצור האיטי ומחסור בחומרי גלם חייבו כל מזמין להמתין לפחות 12 שנה לקבלת רכב חדש. בעלי פרוטקציה ומקורבי המשטר חיכו, כמובן, הרבה פחות.
היום עדיין נוסעות על כבישי גרמניה כ50- אלף מכוניות טראבי, רבות מהן בשירות חברות השכרה שמציעות לתיירים בברלין - אך גם בערים אחרות - את האפשרות לגלות את הנופים וההיסטוריה בנהיגה ברכב הקומוניסטי. המחיר נע בין 17 ל35- יורו לשעה.
השימוש העיקרי כיום בשרידי חומת ברלין (צילום: זיו ריינשטיין)
כדי להשלים את המסע בזמן רצוי מאוד לבקר במוזיאון מזרח גרמניה ,(Museum DDR) הממוקם בלב ברלין, על גדת נהר השפרה, מול קתדרלת הדום בקצה שדרת אונטר דן לינדן. המוזיאון, שנחנך לפני שלוש שנים, עוצב בשיטה אינטראקטיבית, המאפשרת למבקרים להרגיש מחדש את החוויה הסוציאליסטית היומיומית על פניה השונים באמצעות שחזורן של דירות מגורים טיפוסיות, חדרי האזנה של סוכני השטאזי, שידורי טלוויזיה ועוד 25 אלף מוצרים ומוצגים שרבים מהם נתרמו על ידי אנשים פרטיים. לאלה החוששים מנהיגה בכבישים בדגמים המיושנים של הטראבי, ממתין במוזיאון דגם של מכונית המזרח שבו ניתן לבצע נסיעה וירטואלית.
בין המוצגים הידועים ביותר של המוזיאון: מקרן סרטים מבניין מועצת המדינה, הממשלה המזרח גרמנית, ומדפס ששימש את אחת מתנועות האופוזיציה המחתרתיות להדפסת כרוזי התנגדות. בחנות המוזיאון ניתן לרכוש מזכרות רבות בטעם הימים ההם.
בנוסף קיים מוזיאון צ'ק פוינט צ'רלי, השוכן בסמוך למעבר הגבול הנודע בפרידריכשטראסה, בליבה של ברלין העסקית. מוזיאון זה מוקדש ברובו לסיפורה של תנועת ההתנגדות למשטר המזרח גרמני, לניסיונות ההימלטות הרבים לצד המערבי של חומת ברלין, וכן לעשרות הקורבנות ששילמו בחייהם על רצונם לברוח מהמזרח לחופש.
צחוק הגורל הוא שהיום - כששרידי החומה בקושי ניתנים לזיהוי - רבים מחפשים אחר ימיו הבטוחים והרגועים של המשטר הסוציאליסטי, הרחק מאימת הקפיטליזם.
לפנייה לכתב/ת 
