החיילת פשטה מדיה

לעין קצת קשה להתרגל. בבנק התמונות במוחו של צופה הטלוויזיה שנדרש מדי פעם לחדשות ב-CNN כדי לתפוס פרספקטיבה ולהתרחק מעגמומיות הסכסוכים המקומיים, אמאנפור צרובה ביחד עם הדי פגזים ורק מחווה קלה של רתיעה בעודה ממשיכה לדווח.

אמאנפור. הזכרונות ממנה לא כוללים אולפן וכורסה (צילום: Getty Images)

היא נמצאת שם, בזיכרון, עם אפוד מגן או צילומי נותבים בתאורת לילה ירוקה-זרחנית. מאוחסנת בדברי ימי המהפכות וההפיכות כשראשה עטוי צעיף-צניעות איסלמי לצורך ראיון עם מנהיג איראן, למשל, אבל בכל מקרה, יהיה הזכרון אשר יהיה, הוא לא כולל אולפן, ובטח שלא ישיבה בכורסה.

מבשרת המלחמות

אמאנפור פרצה לתודעת הצופים במלחמת המפרץ הראשונה, לא רק בגלל שהיתה שם, אלא גם בשל העובדה ש-CNN היתה התחנה היחידה שהמשיכה לשדר בעת שהאחרים לא הצליחו, משום שנסמכו על חסדי אולפנים מקומיים ומזוודה מופלאה של גאדג'טים שחיברו את אמאנפור ללוויין תקשורת.

אמאנפור בשטח. כך הורגלנו לראות אותה

במשך ימים ארוכים, פניה וקולה הם שביארו לעולם כיצד נראית בגדד המופגזת. לצדה היו גם כתבים אחרים: האקזוטיות הקלה במראה שלה, המבטא הבריטי הצונן וכושר העבודה המופלא ייחדו אותה - וכן, היתה גם העובדה הפשוטה שגם הצופים במערב הנאור לא היו מורגלים לראות אישה מדווחת להם בתנאים שכאלה.

האקזוטיות היא פרי לנישואים בין אירני משכיל ואמיד לעלמה בריטית. אמאנפור נולדה באנגליה, בילתה את ילדותה בטהרן, חזרה ללמוד בפנימיות אנגליות משובחות עוד בתקופת השאה, ומשפחתה נמלטה בזמן מן השלטון החדש.

היא ייעדה לעצמה קריירה עיתונאית מגיל צעיר, ולמדה תקשורת באוניברסיטת רוד איילנד - שם גם חלקה דירה עם ג'ון ג'ון קנדי, בנו של הנשיא המנוח. עוד בתקופת לימודיה התקבלה לעבודה בתחנת טלוויזיה מקומית, ומשם עשתה את דרכה בביטחון גובר והולך לדסק החדשות של היצור החדש הזה, רשת חדשות בינלאומית - בימים ש-CNN היתה הימור נועז וכלל לא בטוח.

מסרברניצה ועד הצונאמי

כוכבה לא דרך בין לילה. נדרשו כשבע שנים עד למלחמת המפרץ כדי ששמה יהיה שגור בפיהם של הצופים, ומאז ועד ספטמבר האחרון, ספק אם מישהו עוד יכול להתחקות אחר מסעותיה בעולם.

אמאנפור מבקרת בשכונה שלנו. האובייקטיביות היא במתן זכות הדיבור

אלה, הניבו בדרך כלל כתבות שקולות ומאוזנות על אירועים שיצאו מכלל איזון, אבל לא פעם היתה צריכה לעמוד מול חיצי ביקורת וטענות על משוא פנים כלפי צד זה או אחר. לא אחת הבהירה כי בטלויזיה יש סיפורים שאין להם בעצם שני צדדים.

הטבח בסרברניצה, למשל. שם הרשתה לעצמה להפגין את מלוא הזעזוע בשם המערב הנאור. "יש מצבים שבהם עיתונאי אינו יכול להישאר ניטראלי", אמרה, "כשניטראלי הופך למשתף פעולה". אובייקטיביות, על פי השקפתה, אינה יחס שווה לצדדים ניצים בסכסוך - אלא מתן זכות דיבור לכל צד.

צונאמי במזרח והוריקן קתרינה, צרות בשכונה שלנו ורצח עם בדארפור, טרור בלונדון וטרור במדריד, ראיון ראשון עם מחמוד אחמדי-ניג'אד וראיון ראשון עם המלך עבדאללה מירדן - כל אלה ואחרים הובאו לעולם בתיווכו של מבטא בריטי וריחוק אלגנטי, כמתחייב ממעמד המדווחת והמראיינת. המעמד הלך והתחזק, וזכה לגיבוי בכל פרס עיתונות שאפשר להעלות על הדעת.

אובדן המיידיות

בשנים האחרונות החלה אמאנפור לייצר סיפורים ארוכים יותר. דוקו-טרור, בודהיסטים טיבטיים, עוד אחת על יתומי האיידס באפריקה ואחת שניסתה לחפש את בין לאדן. כולן זכו לשבחים כמעט אוטומטיים, אלא שבקוים כלללים הן נופלות מן הדיווחים מן השטח: אין להן אותה מיידיות ודחיפות שלמדנו לזהות עם שמה ודמותה.

השטח היה הבית הטבעי שלה

וגם המעבר לאולפן, שסיים את דרכה של אמאנפור בשטח, רחוק מהציפיות שתלה בה הצופה הנאמן.

הנס בליקס וטוני בלייר, סאעב עריקאת ומוחמד קרזאי, רוברט מוגאבה והשופט גולדסטון, ערב ערב עוברים באולפן שלה גברים בעניבות ובלבוש אתני ומסבירים מדוע הם עושים את הם שהם עושים, ולקינוח, אחרי העייפות הצפויה מראשיהם המדברים, מקבלים כתבה מושקעת מה"שטח", פרי שיתוף פעולה של הכוחות העולים ב-CNN.

הצרה היא שהתמהיל לא עובד, וגם הקונספט רחוק מלהשביע רצון. אמאנפור איננה מראיינת גדולה, ובוודאי לא כזו שיכולה להפוך את 20 הדקות במחיצת עושי החדשות לדרמה שלא תמצאו במקום אחר.

לצופים שהם במקרה גם צוערים במשרד החוץ, "אמאנפור" היא צפיית חובה יומיומית. לאחרים נותר רק להתגעגע  למדי הקרב, לנונשלנטיות תחת אש, ואולי - לא נעים להודות - לאדרנלין של המלחמות.