תמיד אותו סיוט

נובמבר, 1984. הצלילים הצורמים שבקעו מחריקת ציפורני ברזל על כל הנקרה בדרכן בישרו על בואו של מלך חדש לזירת סרטי האימה: פרד "פרדי" קרוגר יצא לאוויר העולם.

התקופה, יש לציין, לא היתה נהדרת עבור הז'אנר המצמרר, לפחות לא בפן היצירתי: כשש שנים חלפו מאז הפריצה הגדולה של סרטי הסלאשר עם "ליל המסכות" של ג'ון קרפנטר, וארבע שנים מאז שג'ייסון וורהיס ואמו הרצחנית הפציעו על המסך ב"יום שישי ה-13". גל של חיקויים, מוצלחים יותר או פחות, שטף את בתי הקולנוע בארצות הברית, אך אף לא אחד מהם הצליח להשתוות לשתי הקלאסיקות הללו. "סיוט ברחוב אלם" עמד לשנות את המצב.

הטריילר המקורי ל"סיוט ברחוב אלם". נעים להכיר, פרדי קרוגר

אבל הסיפור שלנו החל כמה שנים קודם לכן. הבמאי ווס קרייבן היה אז בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, עם שניים מסרטי האימה הבולטים של שנות ה-70 ברזומה ("הבית האחרון משמאל" ו"לגבעות יש עיניים"). הוא נתקל בכמה כתבות שפורסמו בלוס אנג'לס טיימס, על אנשים בדרום מזרח אסיה שמתו בשנתם לאחר שסבלו מסיוטים חוזרים ונשנים.

המקרה הקיצוני ביותר סיפר על בחור בן 21, שפשוט סירב להירדם במשך כמה ימים אחרי רצף של סיוטים והצליח לגבור אפילו על גלולות השינה שסופקו לו. "בסופו של דבר, הוא נרדם מול הטלוויזיה", נזכר קרייבן בראיון. "בני משפחתו נשמו לרווחה ונשאו אותו למיטתו. כולם הלכו לישון, כשהם משוכנעים שהסיוט המציאותי הזה הגיע לקיצו. אלא שבאמצע הלילה הם שמעו צרחות. כשהם הגיעו לבחור, הוא כבר לא היה בין החיים". הפחד הזה מהזוועות שעלולות להתרחש בזמן השינה עמד בבסיס התסריט של קרייבן.

מי יציל את הסרט שלי?

העיסוק במתח הזה בין שינה וערות, בין חלום למציאות, ללא ספק היה אחד הגורמים להצלחתו של הסרט ולאפקטיביות שלו. ואכן, הרעיון של קרייבן היה לא פחות ממבריק: נָבָל טיפוסי בז'אנר הסלאשרים (פנים מוסתרות, נשק חד וחיפוש אחר קורבנות צעירים), שבמקום לשחוט את קורבנותיו בעולם האמיתי, עושה זאת בעולם החלומות. אבל התסריט הזה, מבריק ככל שיהיה, התקשה למצוא מפיק שיפרוש עליו את חסותו.

עם פרדי באמבטיה. מה מפחיד בזה בכלל?

קרייבן הסתובב בהוליווד עם התסריט של "סיוט ברחוב אלם" במשך שלוש שנים, ונדחה על ידי כל מפיק אליו פנה. בעבר הוא אף השוויץ ב"מגירה עצומה שעמוסה במכתבי דחייה", כולל אחד מבוב ריימי, מנהל אולפני יוניברסל דאז, שטען כי הוא לא מצא שום דבר מפחיד בתסריט.

לתפקיד הראשי והמרושע, זה של פרדי קרוגר עצמו, לוהק השחקן רוברט אנגלנד, שרק שנה קודם לכן גילם את החייזר הידידותי ווילי במיני-סדרה "V". את העזר כנגדו, או ליתר דיוק - הנערה שעליה יוטל להביס אותו, גילמה הת'ר לנגנקאמפ הצעירה (במקרה או שלא במקרה, היא השתתפה רק בסרטי הסדרה בהם היה מעורב קרייבן עצמו). וגם בחור צעיר וחסר ניסיון הבליח על המסך - לפרקים בחולצת בטן מזעזעת - בתפקידו הקולנועי הראשון. קוראים לו ג'וני דפ.

"סיוט ברחוב אלם". כולם היו מרוצים, ואז הגיעו ההמשכונים

ההצלחה לא איחרה לבוא: הסרט, שעל פי דיווחים לא רשמיים הופק בתקציב מזערי של פחות משני מיליון דולר, הכניס יותר מ-25 מיליון בארצות הברית בלבד, הציל את "New Line Cinema" ממשבר כלכלי והפך את דפ, לנגנקאמפ ואנגלנד לכוכבים (על אף שהשניים האחרונים התקשו להשתחרר מהדמויות שגילמו בהמשך הקריירה שלהם). המבקרים, לפחות אלה מביניהם שלא בזו לז'אנר האימה הנחות-לכאורה, התמוגגו.

שבע שנים שחונות

אבל השנים הבאות אחרי צאת הסרט לא היו קלות עבור פרדי קשישא: האופוריה בעקבות ההצלחה הראשונית פינתה את מקומה לגסיסת המותג בייסורים ממושכים. לא פחות מחמישה סרטי המשך יצאו לאקרנים תוך שבע שנים, קצב היסטרי שכמעט משתווה לזה של סרטי "המסור" בעשור הנוכחי.

פרדי קרוגר החליף ידיים בין במאים בינוניים ברובם, ולמרות כמה הברקות - בעיקר הסרט השלישי, אותו כתב קרייבן בעצמו, והסרט הרביעי והחביב, בבימויו של רני הרלין - הסרטים התקשו לשמר את התעוזה והמקוריות של הסרט הראשון, והחזיקו מעמד בעיקר בזכות עיצוב המיתולוגיה סביב הנבל ורציחות אכזריות ומשוכללות יותר.

המיליונים המשיכו להצטבר בקופות, אבל הביקורות המהללות שליוו את הסרט הראשון הוחלפו במרמור וטינה מצד המבקרים. עם צאתו של "הסיוט האחרון", הסרט השישי, ולדעת רבים הגרוע ביותר בסדרה, נדמה היה שפרדי קרוגר סיים את תפקידו על המסך.

קרוגר. הוכיח בסרט האחרון שהוא לא פיקציה קולנועית

אבל כמו כל אב גאה, קרייבן לא התכוון לתת ליציר כפיו להיעלם. ב-1994, יצא לאקרנים "Wes Craven's New Nightmare", הסרט השביעי (למרות שרבים לא מחשיבים אותו כחלק מהמניין) של פרדי קרוגר והראשון מאז 1984 בבימויו של קרייבן עצמו. ובעוד "סיוט ברחוב אלם" המקורי היה סרט אימה אפקטיבי אבל סטנדרטי למדי, הרי ש"הסיוט החדש" הוא אחת היצירות המרתקות שנעשו בז'אנר.

את מקומו של עולם החלומות תפס עולם הקולנוע. כוכבי הסרט המקורי, רוברט אנגלנד והת'ר לנגנקאמפ, וכן קרייבן עצמו, גילמו הפעם את עצמם על המסך, כשהרעיון שבבסיס העלילה היה שסיום סדרת הסרטים שיחרר לעולם האמיתי את אותה ישות מרושעת שנתפסה עד אז כפיקציה קולנועית. "New Nightmare" הצליח להמשיך מבלי להישאב לעולם הפיקטיבי של הסרטים הקודמים ולמיתולוגיה שעוצבה ללא עזרתו של קרייבן, ולז'אנר האימה התאפשר סוף סוף לבחון את עצמו. העיסוק הרפלקסיבי הזה של סרטי אימה בז'אנר אליו הם משתייכים ימשיך להעסיק את קרייבן גם בטרילוגיית "צעקה" שלו.

אבל "New Nightmare" היה ככל הנראה מתוחכם מדי עבור הקהל האמריקני, ומכל הסרטים בכיכובו של פרדי קרוגר זכה להכנסות הנמוכות ביותר, למרות שהמבקרים זיהו את עדיפותו על פני סרטי הסדרה שקדמו לו. ואם נדמה היה שהחזרה של קרייבן לרחוב אלם תפיח חיים חדשים בסדרה, הרי שההיפך הוא הנכון: פרדי קרוגר לא פקד עוד את מסכי הקולנוע, למעט רגע השפל המיותר "Freddy Vs. Jason".

סיבוב אחרון?

כעת, 25 שנה אחרי שהופיע לראשונה על המסך, עומד פרדי קרוגר בפני המבחן האמיתי שלו: האם בכוחו לשרוד את החורבן שהמיטו עליו סרטי ההמשך המיותרים? האם דמותו המסויטת מסוגלת לטרוד את מנוחתם של נערי המאה ה-21? את התשובות לשאלות הללו נגלה, ככל הנראה, עם צאתו לאקרנים של הרימייק לסרט, באפריל 2010.

"סיוט ברחוב אלם", מודל 2010. פרדי קרוגר יקום לתחייה?

את מקומו של אנגלנד יתפוס ג'קי ארל היילי (רורשאך מ"השומרים" והפדופיל רוני מגורבי ב"ילדים קטנים"), את תפקידו של קרייבן, שסירב לקחת חלק בהפקה, יימלא סמואל באייר חסר הניסיון. הדיווחים

מסט הצילומים מספרים על פרדי קרוגר אפל יותר וציני פחות, בדומה לרימייקים של "המנסרים מטקסס" ו"יום שישי ה-13".

מובן שאפשר להחזיק אצבעות ולקוות לתרחיש האופטימי ביותר - הצלחה מסחרית וביקורתית, ותחייה מחודשת של סדרת "סיוט ברחוב אלם". עם זאת, אם לשפוט לפי החידושים שהציפו את תעשיית סרטי האימה בעשור האחרון, אין מקום לאופטימיות שכזו. אבל אסור לשכוח: את פרדי קרוגר הספידו לא מעט פעמים לאורך 25 שנותיו, וגם היום הוא נותר אייקון האימה הבולט ביותר בקולנוע האמריקני. אולי יש עוד תקווה לפרק חדש בחייו של קרוגר. ואולי, עם קצת מזל, הוא אפילו יחזור לידיו האמונות של ווס קרייבן ביום מן הימים.