מי שמכם לאסור בניית צריחי מסגדים?

להחלטה לאסור בניית צריחי מסגדים שהתקבלה במשאל עם בשוויץ, תהיה השפעה לא רק על הנוף הגיאוגרפי-ארכיטקטוני השוויצרי, אלא באופן מעמיק גם על היחסים החברתיים בין אנשים בעלי אמונות, דעות וזהויות שונות המתגוררים במרחב העירוני. ההחלטה קשורה קשר הדוק לתהליכי נסיגה כלל אירופית מהמדיניות הרב תרבותית שהייתה נהוגה שנים רבות.

גיאוגרפים, ארכיטקטים ומתכנני ערים ונוף מודעים לעובדה שהנוף הגלוי לעין, בעיקר העירוני אך במידה מסוימת גם הכפרי - הוא יצירה אנושית שבונים בני אדם שחיים בסביבה, דרך המאפיינים התרבותיים, אתניים, לאומיים, דתיים והמגדריים שלהם.

אך האם להחלטת הרוב מקרב תושבי סביבה מסוימת, מוקנית הזכות לעצב את הנוף כך שיתאים לאמונה הדתית השלטת, כפי שנעשה במשאל העם השוויצרי, באופן הדומה לזה שחוקי תכנון ובנייה מכוננים? 

לטעמי, בניגוד לחוקים אלו, החלטת הרוב במשאל העם השוויצרי שגויה. היא משקפת ראייה תרבותית וחברתית מצומצמת ואנטי דמוקרטית שלא ראויה למדינה מערבית המתגאה בדמוקרטיה ליברלית.

מה בעצם ההבדל בין חוק מדינתי או עירוני האוסר בנייה מעל גובה מסוים או באזור מסוים, לבין חוק האוסר בניית צריחי מסגדים? מדוע האחד לגיטימי והשני מריח משנאת זרים?

לאחרונה נדמה שאירופה המערבית, ערש הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח עוברת רגרסיה רצינית – החל מצרפת בה מוגבל על פי חוק לבושן של נשים (סוגיית כיסוי הראש בבתי הספר ובמוסדות ציבור), דרך הדיון המחודש במדיניות המעודדת רב תרבותיות בהולנד והתפרצויות של שנאה כלפי האוכלוסייה המוסלמית שם, והמדיניות האלימה והאגרסיבית כלפי מהגרי עבודה ופליטים צפון אפריקאים באיטליה.

המדיניות האירופאית משקפת חרדה עמוקה משינוי דמוגרפי ומזהויות חדשות שמקבלות ביטוי הולך וגובר בנוף ובסביבה העירונית, זהויות המערערות את ההגמוניה הנוצרית.

אירופה שפתחה שעריה מרצון או מכורח לאוכלוסיה הולכת וגדלה של מוסלמים, אינה מוכנה להכיר בעובדה כי קיומה של אוכלוסיית מהגרים זו פירושה גם מתן שירותים אזרחיים, תרבותיים ודתיים כגון בתי תפילה, בתי ספר ומרכזים קהילתיים, וכי לאלו ישנם מאפיינים ארכיטקטוניים שונים בהתאם לתרבות ולמסורת שלהם. עובדה זו , בנוסף ללבוש ולביטויי הגוף והזהות החיצוניים (כיסוי ראש למשל) משפיעים על המרחב והסביבה העירונית.

כל עוד קהילות המהגרים - על הנוף האנושי, החברתי והגיאוגרפי שיצרו נשארו בשוליים, בפרברים או בשכונות מסוגרות, היה זה נסבל מבחינת הסביבה האירופית הנוצרית. אך ברגע שהשפעתן חרגה משוליים "בלתי נראים" אלה, כמו למשל במהומות בפרברי פריז או לאחר רצח תאו ון גוך בהולנד, חל שינוי שעיקרו - דרישה לבטל את הרב תרבותיות והסובלנות כלפיהם ולכפות עליהם התנהגות, ביטוי גופני ולבוש וקוד שהולם את תפיסת העולם של חברת הרוב ההגמונית, דהיינו הנוצרית.

ברור כי חוק האוסר בניית צריחי מסגדים, בשונה מחוק תכנון ובנייה "רגיל" הבא להסדיר את אופי הנוף העירוני, אינו קביל ואינו דמוקרטי. הוא בא להגביל ולצמצם את ביטויי הזהות והמורשת של קהילה מסוימת בחברה, תוך שימוש ברטוריקה "דמוקרטית" של החלטת הרוב ומשאל עם.

כמו החוקים הצרפתיים נגד ביטויי לבוש שמסמלים זהות דתית ולאומית, גם החוק השוויצרי מתעלם מזכותם הבסיסית של אנשים בחברה ובערים המודרניות לבטא את זהותם השונה, ביטוי בעל השפעה רבה גם על הנוף העירוני, אותו נוף שבו שלל הקהילות והזהויות השונות אמורות לבוא לידי ביטוי. למדינה דמוקרטית וליברלית אין זכות מוסרית למנוע זאת.