הספר הלבן, גרסת נתניהו

הספר הלבן שפורסם בתקופת המנדט הבריטי, אסר על העלייה וההתישבות היהודית בארץ ישראל. תגובת היישוב העברי למעשה הבגידה בציונות ובהתחייבות הבינלאומית של הבריטים להקמת בית יהודי, הייתה בוז מחד וקריאת תיגר מאידך. בן גוריון כינה אותו "ספר המעל" וקירות תל אביב וירושלים כוסו בכתובות בגנותו.

בעקבות פרסומו הוציאה ממשלת המנדט רשימת תקנות, הדומות ל"צו הלבן" שעליו חתם שר הביטחון היהודי אהוד ברק אך השבוע. אז, כפר היישוב העברי בלגיטימיות ההחלטה להקפיא את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, וניסה בכל כוח לפרוץ את גזירות הספר הלבן.

יהיו שיאמרו: כיצד ניתן להשוות החלטה של ממשלת ישראל להחלטה של המנדט הבריטי? ואכן ההשוואה אינה קלה. איני מציע לכפור בריבונותה של מדינת ישראל, אך אי אפשר להימלט מההשוואה בבסיסה, משום ש"הצו הלבן", בדיוק כמו "הספר הלבן", פוגע בציונות פגיעה אנושה.

שרי הימין מתרצים את הצבעתם על אישור התקנות בכך שבפועל הבנייה תימשך, 2,500 יחידות דיור אושרו להמשך בנייה, והבתים שבנייתם כבר החלה ימשיכו להיבנות בשומרון ויהודה.

אכן, כמו בגזירות קודמות שנגזרו על העם היהודי, התוצאה תהיה "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". אני מקווה שהשנה הקרובה תהיה שנה של גידול חסר תקדים בבנייה ביו"ש, משום שכאשר המאכלת מונחת על הצוואר, הראש הרבה יותר יצירתי ומתוחכם. אנו, תושבי השומרון ויהודה נעשה ככל יכולתנו במסגרת החוק לסכל את הצו הבזוי הזה. נחנוך שכונות חדשות ונניח אבני פינה לבתים חדשים. אין ספק שנתגבר על המכשול. אך האם גם הממשלה תתגבר?

המחשבה הנואלת של שרים שאני בדרך כלל מאוד מכבד את שיקול דעתם, שההחלטה על "הצו הלבן" תחזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל - כל כך שגויה, עד שלא נותר אלא לחזור על דברי הנביא ישעיהו: "ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר".  

אנו חשים בוז ושאט נפש ל'צו הלבן". קריאת התיגר של המתיישבים ותומכיהם הרבים נגדו אינה באה רק בשל ההקפאה בפועל, אלא קודם כל נגד האמירה המוסרית והבינלאומית של ממשלת ישראל: בהקפאה זו מכריזה ממשלת "הימין" שבכוונתה לנטוש את חבלי המולדת.

האם לא ברור לשרי הממשלה שהעולם ימחא כפיים לכל רמז לנסיגה עתידית של ישראל מיהודה ושומרון, אבל יוסיף מייד וישאל: ומה עם ירושלים? הפירוש המוסרי היחיד שייתנו מדינות העולם להקפאה זו, הוא ששטחים אלו הם שטחים כבושים, הם אינם שלנו והם מוחזקים בידינו כקלפי מיקוח עד שיהיה הסכם שלום במתווה של מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים.  

גם אם היו אומרים שהכרזת ההקפאה נועדה לסייע בסיכול תוכנית הגרעין האיראנית, הרי זו  טעות יסודית. כמו הסיפור על רבי אמנון ממגנצא, מחבר תפילת "נתנה תוקף", שהסכים לחתוך את לשונו על שאמר: "תנו לי שלושת ימים" כשדרשו ממנו להמיר את דתו, סיפור שאותו סיפר מנחם בגין לנשיא קרטר, שדרש ממנו לוותר על יהודה ושומרון. ניתן אולי היה לתרץ בכך את הצעד הזה כ"פיקוח נפש" של מדינת ישראל. אבל שרי הקבינט טוענים בתוקף שאין קשר בין שני הנושאים.

כמעט כל חברי הכנסת והשרים של הליכוד, ישראל ביתנו והבית היהודי שומעים את קולות הרהב העולים מהפירורים שנותרו ממפלגת העבודה, זו שהפכה להיות הזנב האנטי ציוני שמכשכש בכלב. הם מבינים שהם המובילים את הקו התבוסתני של הממשלה, ומתביישים בכך. על הח"כים והשרים להתעורר, לשים לב לנזק שכבר נגרם, להתחזק נגד הממשל "הנוראי" ולהפנות את עגלת הממשלה למסילה העולה לציון.  

עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע