קרמבו מוקה, פוך - ותירוץ טוב לא לצאת לדייטים

פעם נוספת שהחורף בא לי טוב היא כשאני נוגסת בקרמבו מוקה טרי. ההמצאה הגאונית הזו היא אחת ההנאות הקולינריות המשובחות ביותר שידעה האנושות. בהתחלה טפחתי לראש היהודי על השכם, כי הייתי בטוחה שזו המצאה ישראלית. אבל אז גיגלתי וגיליתי שהשלמוּת הזו מקורה בכלל בדנמרק מלפני 200 שנה. אין, לא סתם אומרים שהישראלים ממזרים. אני בטוחה שאפילו קשיש דֶני חושב שהקרמבו שייך לנו. שיווק זה הכל, שתדעו לכם.

אז חוץ מכמה הברקות, חורף בשבילי הוא לא משהו בכלל. אבל הפעם אני מוצאת אותו מקסים מתמיד. הפעם הוא נורא מסתדר לי עם האישיות הבלתי יעילה שהתלבשה עליי באחרונה. איך שאומרים בעגה המקצועית? "אישיות עצלה", או איך שאמא שלי אומרת - פרזיטית!

עכשיו, גבירותיי ורבותיי, יש לי את התירוץ המתקבל ביותר על הדעת: "אבל איך? יש גשם בחוץ!". אז נכון שחורף אצלנו מרגיש כאילו ההוא שם למעלה הביא עלינו נפיחה וכיסה עם שמיכה, אבל אני מצידי אתנהג כאילו מדובר בחורף שוויצרי ומפלסות שלג נעות במרץ מחוץ לחלוני.

בזמן האחרון יש לי תחושה שכולם עושים הרבה, בעוד שאני עושה נורא מעט, או ליתר דיוק - כלום. כולם כל הזמן הולכים לפגישות יוצאים מפגישות, הולכים לדייטים, פוגשים אנשים, יוצאים לברים, בתי קפה וכו'. אני, ברוב הזמן, נורא רוצה לנוח. וזה בעיקר קורה בסופ"ש, מפני שלצערי בימי חול יש לחיים מין יכולת כזאת להפעיל אותי . קוראים לזה כוח האינרציה, וזה מוציא ממני כל אנרגיה.

אז בסופ"ש אני אוהבת להיות על OFF. לקחת את הזמן באיזי, בצ'יל, ברגוע, בפנאן. להתעורר מתי שבא לי, למרוח את היום כמה שבא לי, לספוג את האווירה ולהתייחד עם הרגע. ויש הרבה רגעים, רגעי הנאה צרופה, קוראים להם במאה ה-21 רגעי HOT VOD (וגם רגעי מקס, או מג'יק – הערת העורכת). רגעים שמלאים ב"רמזור", "מונית הכסף", "רביעיית רן" ו"מחוברות". יש גם רגעים של גלישה בלתי ניתנת לריסון באינטרנט, בהם הטוסיק שלי מאבד תחושת קיום.

גם אנשים שיוצאים לדייטים נון-סטופ מעצבנים אותי

באופן כללי, אנשים עם מוטיבציה מאוד מעצבנים אותי, מפני שהם רק מחדדים לי את העובדה שאני רוב הזמן לא עושה כלום. אלה שמדברים בטלפון עם הבעה רצינית של רפי גינת, ואלה שכל הזמן הולכים נורא מהר במסדרון. אם תשאלו אותי, בטח סתם יש להם שלפוחית רגיזה. גם אנשים שיוצאים לדייטים נון-סטופ מעצבנים אותי - הם מזכירים לי כמה התעייפתי מהעולם הזה. והכי, אבל הכי, מעצבנים אותי הם אלה שאומרים ש"לישון זה בזבוז זמן". אלה אנשים שיש להוקיע מהחברה במיידי. מדובר בעדת פסיכים, שגם ביום שבת קמים בשש בבוקר ויוצאים לצפות בג'מוסים בעמק החולה עם אמגזית וקופסאות טאפרוור מלאות בבישולים שעשו יום קודם. באמאש'כם תנו לישון! בעולם הדייטים יש עדת פסיכים מקבילה, קוראים להם דייטיסטים סידרתיים. אלה לא נחים לרגע. הם במרתון טור דה-טראנס, דופקים שניים-שלושה דייטים בשבוע, ואפילו שהם לא רואים את קו הסיום הם לא מתייאשים, לוקחים עוד בקבוק מים וממשיכים לישורת הבאה. האמת, אני מצדיעה להם (בלי ציניות).

לפעמים אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו רק כדי להגיד שאני עושה משהו שמקדם אותי לאנשהו. ואני לא מדברת רק על עבודה. לעבוד לצערי אני חייבת, אבל תאמינו לי שאם היתה לי אפשרות הייתי עובדת רק ארבע שעות ביום. בלחץ. אני מדברת על סתם בילויים שכאילו נראים מגניבים, אבל בשבילי הם כבר מזמן לא מהנים. כמו דייטים מעפנים שלא שווים גילוח, או לשבת בבּר עם חברה ולעשן עוד סיגריה כשנשבעתי שהקודמת היתה האחרונה.

פוצחת בהתעפצות חסרת תכלית עד גועל

לפעמים פשוט בא לי להיות בבית ולא לעשות כלום. ממש כלום אחד ג-ד-ו-ל, חמים ומפנק. אבל אז מנקרת בי תחושת אשמה שהחיים חולפים לידי ולא בתוכי, ואני מסכימה לצאת לאיזה דייט בבר עאלק מגניב ולשמוע ברקע את ברי. בסופו של אותו ערב אני מרגישה קצת פחות אשמה, לא הכי מרוצה (אלא אם כן הדייט היה ממש הברקה) ורצה בקפיצת ראש למיטה, מתחפרת בפוך הרך, לופתת את השלט ופוצחת בהתעפצות חסרת תכלית עד גועל.

בעודי מזמינה את פרק 42 של "מחוברות" אמרתי לה שזה ממש בלתי אפשרי, כי הרי יורד מבול בחוץ. היא אמרה לי שאני שקרנית ושלא יורד שום גשם ושאתלבש מיד, כי הוא עוד מעט מתקשר. אמרתי לה שאולי איפה שהיא נמצאת לא יורד, אבל פה יש גשם זלעפות, רעמים וברקים, ואני ממש חוששת לחיי. היא ענתה שהיא בבית והזכירה לי שאנחנו גרות באותו רחוב. גמגמתי לרגע ואחר כך עניתי בכעס: "תפסיקי עם השטויות שלך, טוב? אז זה כנראה ענן גשם ממש ממש גדול וממש מעל הבניין שלי, וחוץ מזה למה שאת לא תצאי איתו?"

"כי אני נשואה אולי?" ענתה.

"אמרו לך פעם שאת קטנונית? יאללה, נדבר מחר, ביי!"

ניתקתי את השיחה, העברתי ל"שקט", טפחתי על הכרית ומיקמתי אותה סבבה כזה מתחת לראשי, נגסתי בקרמבו מוקה טרי ושחררתי את הפאוז...

בוא'נה, חורף זה פצצה!