לא בגדתי

לפני 31 שנה בדיוק אחרי 35 ימים בשבי הסורי, שזר אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, חבל קצר מכיסוי המזרון עליו ישן. בתנועות שקטות, קשוב לקולות רחוקים, הטמין בבגדיו תשעה פתקים מנוקבים, ותלה את עצמו.

מותש, מעונה, משוכנע שהוא האחרון שנותר, מבין חמישה אנשי מודיעין שנתפסו

יחד עימו, החליט שלא לקחת את הסיכון. "לא בגדתי" כתב, "התאבדתי".

ביום שהוחזרה גופתו, הפך מיתוס. עם הזמן, 38 ילדים נקראו על שמו. את מרביתם, המשפחה כלל לא הכירה לפני כןץ אנשים שלא הייתה להם כל נגיעה אישית לחייו ולמותו של אילן, בכו עליו.

רחל ינאית בן צבי, ששכלה את בנה, עלי אמרה לאמו, פייגה אילנית, גבורתו של בנך גדולה מגבורת בני.

31 שנה, והזמן אולי לא נוגע בו.

בגן שמואל, אורי אילן מתוייק בקופסת קרטון חומה. פס כחול משמאל, פתק מצהיב מהודק בשני אטבים מימין, מונח בארכיון של הקיבוץ, בבית שנבנה לפני קרוב ל-100 שנים.

העתקים מהחומר הארכיוני נמצאים גם בבית של פייגה ושלמה אילן, ההורים של אורי.

פייגה ושלמה אילן מחזיקים את החומר בארון קיר מעל למיטה שלהם. כדי להגיע לארון צריך לעלות על כסא.

כבר הרבה שנים שפייגה ושלמה לא מטפסים על הכסא. כששואלים אותם על חפץ, או מסמך מסויים, הם מתקשים לזכור היכן שמו אותו.

ביתם אינו חדש זיכרון. תמונה אחת על הקיר, של אורי במדים. רואה אותה מי שיושב על הספה. פייגה ושלמה יושבים על הכורסאות. ציור של ילד בצבעי שמן, שבמבט ראשון קשה לזהות בו את הבן.

לקראת הפגישה הם מניחים על השולחן את החוברת שיצאה לזכרו, במהדורה מחודשת, ועבודת גמר, י"ב, של שגיא בן אוחיון מבית השיטה.

זו הפעם הראשונה, אחרי הרבה שנים של שתיקה, שהם מוכנים להתראיין.

מודעים לעובדה, שהילד שלהם, הופקע מרשותם, הם עושים מאמץ, כמעט נואש, לבוע מה יכתב ומה יאמר עליו.

את השיחה הם מובילים לישראל 86'. אורי, משתקף במציאות אחרת.

"סליחה ומחילה אני מבקשת מאורי בני", אומרה פייגה אילנית. ואחר כך, היא קמה ומביטה בי. ומביטה באבא של אורי, ובחנה את אחותו. "שמת על הראש הקטן? בין החמישה שהיו איתו, שלושה היו חניכי השומר הצעיר, שניים היו בני-קיבוצים, מי יודע למה חינכתי אותו אז?"

* * *

ב-13 לינואר 55', מחזירים הסורים את גופתו של אורי אילן.

בשבע בערב, עוצר האמבולנס הסורי בצידו המזרחי של גשר בנות יעקב. שני חברים מקיבוץ גן שמואל, חוצים את הגשר, עולים לאמבולנס ומזהים את הגופה.

במשך קרוב לשעתיים, קודם לכן, מתנהלים מגעים מתוחים בין שני הצדדים. הסורים דורשים אישור חתום, של רופא ישראלי, שאורי אילן אמנם התאבד. הישראלים מסרבים. הפתקים שאורי כתב והצפין ימצאו רק שעתיים מאוחר יותר.

נציג האו"ם עובר את הגשר מספר פעמים, מחפש נוסחה מוסכמת. כשזו נמצאת, מוציאים ארבעה שוטרים צבאיים את גופתו של אילן ומעבירים אותה לקומנדקר ישראלי החונה בצידו המערבי של הגשר.

ליד בניין המשטרה של משמר הירדן, ממתינים בחוץ הרמטכ"ל, רב אלוף משה דיין, אלוף פיקוד הצפון, משה צדוק, וכן מספר קצינים בכירים וחברים מהקיבוץ.

הגופה מוכנסת פנימה. בדיקה שטחית במקום מגלה פס כחול על הצוואר. לא מאתרת פגיעות נוספות.

במהלך הבדיקות, מוצא צדוק פתק קטן על הריצפה, הוא מרים אותו, מנסה לפענח את הכתוב בו.

"כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין. אינני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ליד גבי. נקם. אורי אילן". ומתחת לשם, הערה, שקרוב לודאי נכתבה ברגע האחרון "יש ניירות בבגדים".

אורי מופשט מבגדיו. את הפתק הנוסף מעביר צדוק למשה דיין. דיין מסיט אותו אל מול האור, מתרגם את הנקבים הזעירים שעל הנייר: "לא בגדתי".

דיין יחזור לפתק הזה. ביום שיובא אורי אילן לקבורות, וכן ארבע שנים מאוחר יותר, כשיפשוט משה דיין את מדיו ויפרד מצה"ל. ביוני 73', מלחמת יום כיפור, עם שובם של השבויים מסוריה, שנתיים לאחר מכן, בטכס האזכרה, ואחר כך כשיגיש את התפטרותו מהממשלה, דיין יזכיר שני שמות. את אורי אילן ואת רועי מנחל עוז. אורי אילן נכנס לביוגרפיה של משה דיין.

ממשמר הירדן מועברת גופצו של אורי אילן לתל השומר. ולמחרת, ביום שישי ה-14.1.55, עוברת הידיעה את המדינה כולה. "חייל ישראלי נמצא מת", כותב עיתון "הבקר". ובכותרת המשנה: סוריה נתבעה להחזיר מיד 4 החיילים שנותרו בשבי.

כותרות העיתונים רואות אור ממש בצמוד למסע ההלוויה שיוצא מתל השומר בשעה 08:30 בבוקר, חוצה את רעננה, בית ליד, ידרה ומגיע לגן שמואל.

פחות משבוע לאחר מכן, מאיים שמו של אורי אילן, להוביל את הצמרת המדינית ל"עסק ביש" חדש. ב-17 בינואר, מגישה סיעת חרות בכנסת הצעת אי אמון בממשלה. במסדרונות הכנסת יש מי שמאשים את הממשלה בטיפול כושל, בהזנחת אנשי החולייה. יש מי שמערער על נחיצות הפעולה.

פנחס לבון, שר הביטחון, עדיין תחת רישומה הכבד של ה"פרשה" שהתפוצצה כמה חדשים קודם לכן, דורש מדיין הבהרות מיידיות.

(צילום רפרודוקציה: רוני שיצר) 

* * *

בתחילת 1945, מתגבשת בקרב הצמרת הביטחונית ההחלטה להתחבר לקווי הטלפון של הצבא הסורי ברמת הגולן, במטרה להבטיח מידע מוקדם במקרה של פעילות עוינת. במשך מספר חודשים, חודרת פנימה חוליית מודיעין שמאוחר יותר אורי אילן מצטרף אליה, אל שטח האוייב, במשימה להפעיל ולתחזק מתקן מיוחד שהולבש על אחד מעמודי הטלפון, שחיברו את המוצבים הסוריים לאורך הגבול.

לכאורה, מדובר היה במשימה פשוטה למדי. לאחר כוס קפה חם, בבונקר של קיבוץ רן, עושים חמשת חברי החולייה את דרכם בתוואי מוכר היטב. בסמוך לעיקול הכביש הסורי בין עין פית לזעורה, הם מאתרים את גישרון המים, שלידו עמוד הטלפון, ניגשים למתקן ההאזנה, מחליפים את הסוללות ובודקים את תקינותו.

בדיקת תקינותו של המתקן, מחייבת שימוש בקו. לשם כך, נכנסת, במקביל לחוליית המודיעין, חולייה נוספת. חוליית ההשכמה. אלו אמורים לביים הסתערות על אחד המוצבים הסמוכים לקו הגבול.

"המשכימים" פותחים באש מטורפת מכל כלי הנשק שברשותם, מטילים מספר רימונים ונסוגים במהירות חזרה לשטח ישראל.

התוצאה, הקו הסורי מתעורר לחיים, התדר המבצע נכנס לשימוש, חוליית המודיעין מוודאת שמכשיר ההאזנה אמנם פועל, ואת הדרך חזרה עושים אנשיה כאשר קו המוצבים הסורי דרוך כולו.

ב-8 לדצמבר, חדרה החולייה הפעם האחרונה. ליד אחד המוצבים מישהו צעק "מין הדא". ממאיר יעקובי, בן קיבוץ בית אלפא, שהוביל את החולייה, נתן סימן לכרוע, וכעבור מספר דקות, כשהחל לסגת לאחור, נפתחה עליהם אש תופת. החולייה כותרה. אש הכדורים הנותבים הלכה וקרה אליהם. חייל סורי דרש מהם להיכנע, הבטיח שלא יאונה להם כל רע. יעקובי פנה לאנשים. "חברה, זהו זה, נקום ונרים ידיים". אחר כך הוסיף, "אצל הנבלות האלה זה יקח כבר הרבה זמן".

מאיר יעקובי, גד קסטלניץ, מרמת יחונן, ג'קי לינד מירושלים, אורי אילן, ומאיר מוזס, קצין, ילידה רומניה, פליט שהגיע לאחר השואה - נלקחו בשבי.

האפשרות הזו, לא נלקחה בחשבון. איש לא הכין אותם לחקירה צפויה, לא הדריך אותם. לא אמר מה מותר לומר ומה אסור. במשך מספר דקות, קודם שהופרדו זה מזה על ידי הסוריםף סיכמו ביניהם כי יעקובי הוא המפקד. הם חוליית חיילים שטעתה בדרכה. על המיתקן אין לדבר.

בחקירה הראשונה נדרשו למסור פרטים מזהים. העינויים החלו מאוחר יותר.

אורי אילן, התאבד לאחר כ-5 שבועות. מנותק מרעיו, מיוסר, קיבל את ההחלטה, מבלי לדעת, שכבר קודם לכן, מאיר יעקובי ומאיר מוזס הובילו את החוקרים הסוריים למתקן.

הידיעה על נפילתם בשבי לא עלתה לכותרות הראשיות. מדינת ישראל עסקה אז בפרשת תפיסתם של אנשי המחתרת היהודית במצרים, שהואשמו בריגול והועמדו למשפט צבאי במצרים.

וכן, בנסיונה של ספינת חיל הים, "בת גלים", לחצות את תעלת סואץ ונפילת אנשיה בשבי. וביירוטו של מטוס אזרחי, סורי, ארבעה ימים בלבד לאחר שביית החמישה.

משה שרת, ראש הממשלה ושר החוץ, מעביר את הטיפול בעניינם של החמישה לידיו של יוסף תקוע, נציג ישראל באו"ם.

חרדת המשפחות לא מגיעה לעיתונות. ואולי אף לא ללשכתו של ראש הממשלה. המונח "חיילים יקרים" יכנס ללכסיקון הלאומי 30 שנה אחר כך. תודעת התקשורת לפני 30 שנה היתה שונה ביותר. הציבור לא היה מיודע למהלכי ממשל פנימיים. קשה למדי לשחזר במילים אחדות, במסגרת כתבה זו, ולתאר את המנטאליות של קול ישראל, לדוגמה, של לפני 30 שנה. אולי להסתפק בתיאורו של קול ישראל בגוף תקשורת שהיה קשוב מאד לאינטרסים השלטוניים.

"פייגה אילנית היא אישה חזקה מאוד", אומר היום חיים מרגלית, חבר קיבוץ, "אבל היא זבוב לעומת מרים גרוף. מרים גרוף החליטה שהיא צריכה לשגע את המדינה. להוציא את הילד שלה. פייגה חשבה שהמדינה תעשה כל מה שאפשר. היא לא רצתה יותר מזה. ואני לא שופט, אני לא יודע מי צודקת יותר, כי אני לא יודע".

פייגה אילנית מתנסחת בזהירות. "זו בעיה מאוד סבוכה, אבל כל צה"ל עומד על עניין הערבות ההדדית. לא משאירים חייל בשדה הקרב".

אחר כך תאמר "אנחנו חיים בתקופה של דה-הירואיזציה. הורסים הכל. לא היו ביצות, לא היתה מלאריה, לא היתה הירואיקה. אלתרמן לא היה. כשרחל ינאית אמרה לי מה שאמרה, כעסתי. אנשי העליה השניה רצו להיות יותר מבני אדם. אני לא רוצה. אבל, אני גם לא רוצה שיקחו ממני את מה שהיה".

(צילום רפרודוקציה: רוני שיצר)

* * *

גן שמואל, שנות הארבעים. תפישת עולם ספרטנית. מיטות ברזל, קרש עץ, מזרון דק. שיהיה לילדים גב ישר. את הראש חופפים לילדים במים קרים. בלילות עוברת שומרת הלילה בבתי הילדים. ילד בוכה, הוא ילד מתפנק.

השבוע ראיתי בגן שמואל שלוש מטפלות יוצאות עם שבעה ילדים לתפוס רגע של שמש באמצע הגשם. תשגיחו כשאתם חוצים את הכביש הן צועקות לילדים.

לפני ארבעים שנה, לא רק תפיסת העולם היתה אחרת, גם הזמן היה קצוב.

חיים מרגלית: "הגעתי לקיבוץ ב-43'. אורי היה אז בן שמונה. בפעם הראשונה שנפגשנו, ראיתי ילד מלוכלך, חבול, מתרוצץ בחצר שלפני המוסך, איפה שהדשא הגדול של גן שמואל, יורה דרך המקל. הוא היה משוכנע שאני טרוריסט מאצ"ל ושקוראים לי מנחם. הוא המשיך לקרוא לי מנחם גם כשכבר היינו חברים טובים.

"היום היו שולחים אותו לכיתה מתקנת, ומקלקלים אותו. אז הוא פשוט התרוצץ בחצר ועשה מה שרצה. ומצד שני, היה אנציקלופדיה מהלכת על שתיים. ילד שבלע ספרים, שזכר את מה שקרא. צר לי הלב, צר לי כל כך שהוא לא חי".

בגן שמואל היום, יהיה מי שיאמר זה לא מקרה. זה לא מקרה שדווקא אורי התאבד. ההיסטוריה היהודית לא היתה בשבילו אלא צרוץ שליחים חוצה דורות. ובמושגים שלו, זה היה התור שלו לקבל את המקל, להעביר אותו הלאה.

"גבורה זה מושג נזיל. אנשים לא נולדו להיות גיבורים". אומר עמוס עמיר, בן קבוצתו, חבר טוב. "יש גיבורים בכרח, ההיסטוריה שלנו מלאה בהם. תפרקי כל סיפור לגורמים אנושיים, תמצאי גבורה. מה שאני כן יכול לומר על אורי זה שהוא הכין את עצמו להיות גיבור. הדחף להיות בסדר, להשתוות לכל מה ששמע כילד, מה שראה סביבו, היה מאוד חזק אצלו.

"כמה ילדים היינו אז בסך הכל? שבעה או שמונה. התרוצצנו בחצר. בפרדסים, הסתובבו החברה של הפלמ"ח, התאמנו, ארגנו מחסני נשק. סליקים. במשק דיברו על המלחמה, על מרד הגטאות, על המאבק בבריטים. כולנו שמענו משהו. אורי שמע הכל. הוא שמע הכל כי רצה לדעת הכל.

"כששמעתי שנפל בשבי, פחדתי. אני לא יכול לומר שחזיתי את מה שקרה, ובכלל, חששות כאלה קיימים לגבי כל אחד שנופל בשבי, אבל אורי היה איש בלי פשרות. אחר יישבר קצת, ידבר קצת, ישאר בחיים. לא אורי".

"לאורי היה קוד של כבוד", אומר חיים מרגלית. "קוד של אורי. קוד מאוד חיילי. הייתי שואל אותו איך הטירונות, היה אומר לי בסדר גמור. ולא קשה לך? מה פתאום. מה פתאום שהטירונות תהיה קשה לו. בשבילו להיות חייל היה להיות מינימום ווינגייט.

"הוא לא יכול היה להשלים עם הנפילה בשבי. עינו אותם שם, עינויי תופת. היום אנחנו כבר יודעים. אבל לא העינויים שברו אותו. שברה אותו העובדה שהוא, אורי אילן, נפל בשבי. שיכול להיות וכוחו הפיזי לא יעמוד לו והוא יבגוד.

"זו היתה פעולה פרטצ'ית ולא מאורגנת. אבל, אני משוכנע שלרגע לא על דעתו שמישהו משולחיו היה אשם".

* * *

דן פרנק מלווה אותנו לבית הקברות של גן שמואל. חמש אחר הצהריים. פרנק מהדק את שולי המעיל. עומד בצד ורואה רחוק.

בצוואתו כותב אורי אילן, תקברו אותי ליד גבי. עכשיו הם מונחים זה ליד זה וענפי הבוהיניה מצילים עליהם.

גבריאל ולד, היה יליד חוץ. הגיע לקיבוץ במסגרת עליית הנוער, יתום, ללא קרובים. בפברואר 54', נרצח על ידי בדואים בבית ג'וברין. על בית ג'וברין, באותם ימים, דיברו כמו על המערב הפרוע. מי שלא היה מוכרח להגיע לשם, עקף אותה. לא רחוק מהם, קבור דניאל פקטורי, מוזיקאי מוכשר, איש צעיר שנרצח בגן מאיר בתל אביב.

פקטורי גידל דור של מוזיקאים בגן שמואל. עד היום מספרים על המחזורים שעברו תחת ידיו שהם מסוגלים לזהות זיוף של טון אחד ביצירה שלמה.

אורי העדיף את החצר על פני שעורי המוזיקה של פקטורי. כל מי שסיפר עליו אמר הוא היה ילד שידע הכל, הכל, חוץ ממוזיקה.

ודן פרנק אמר, "ואני אומר לך שאפילו מוזיקה הוא ידע".

ועוד שוכבים שם, יצחק גרינבויים ובנימין בנו. שבקיבוץ קראו לו ביניו. ואחרי הרבה שנים אמרו עליו שהוא האחראי לדור השמאלנים שגדל בגן שמואל.

ביניו היה המחנך של אורי אילן. ומלבד זאת אהב אותו אהבה גדולה.

כשאנחנו יוצאים מבית הקברות, אנחנו עוברים את המוסד החינוכי. ובאים לבית של חיים מרגלית שיאמר לנו בקול גדול, שחאר כך ישבר לבכי "איזה מיתוס? באוטובוס הייתי רץ ושואל אנשים אתה יודע מי זה אורי אילן, אתה יודע מי זה אורי אילן, מי בכלל יודע? מי זוכר אותו? פייגה ושלמה זוכרים אותו ודן ומיכל, שחבל מאד שלא הלכת אליה. וחיים מרגלית. אז איזה מן מיתוס זה?"

החיים עושים את שלהם, יאמר עמוס עמיר. רק ההורים לעולם לא ירפאו.

לעמוס עמיר בן שקוראים לו אורי. כשהילד הלך לצבא, משהו בתוכו בכה. פעמים אחדות בשבוע הוא עובר ליד גן העם של גן שמואל, שקוראים לו בית אורי. לפעמים נכנס. וכשהוא נכנס, הוא רואה את תמונתו של אורי אילן וחושבת לו, אלוהים אדירים. אנחנו כבר בנים 50. לו אורי היה חי, היה יכול בקלות רבה להיות כבר סבא. ועל הקיר תמונה של בחור צעיר, כמעט ילד.

"ראית את הבלורית שלו? אוהו, התסרוקת זה סיפור. היינו מסתפרים ככה קצר קצר בצדעיים ומשאירים בלורית גדולה מקדימה. "צופרינה" קראו לזה. היית צריך לדעת להשתמש נכון במסרק כדי שהצופרינה תראה כמו שצריך. וזה הלך טוב מאד עם מכנסיים קרועים, סנדלים שמהסוליה נשאר רק רמז". אבל כשהלך לצבא, אפשר היה להתגלח על הקמט שהיה לו במכנסיים.

ב-29.3.56, 41 חודשים לאחר מותו של אורי אילן, חזרו ארבעת השבויים הביתה. הם הוחלפו תמורת 40 שבויים סוריים, שנתפסו במהלך פעולת גמול וחטיפה, עליה פיקד מאיר הר ציון. מאיר הר ציון שהיה מפקדם הישיר של שלושה מתוך הארבעה.

שניים מהם הועמדו למשפט. מאיר יעקובי קיבל נזיפה. מסגן מאיר מוזס נשללו דרגותיו.

מאיר יעקוני נהרג זמן קצר אחר כך במבצע קדש. לא היתה לו שום סיבה לרוץ למלחמה הזו, אומרים היום בגן שמואל, חוץ מהעובדה שרצה למות.

מוזס ויעקובי טוהרו ב-69. מסמכים שנתפסו לאחר המלחמה הוכיחו כי השניים, לאחר שחשפו את המתקן, ניסו להפעיל את המוקש שהוטמן בתחתית העמוד, במטרה למנוע את גילוי שיטת התפעול של המכשיר. הפעלת המוקש היתה מביאה למותם.

המוקד, כך הסתבר, לא פעל בשל הרטיבות. את הדרגות החזיר משה דיין, אז שר הביטחון למאיר מוזס.

מוזס, שעד אז הספיק להחליף את שמו, לעזוב את הקיבוץ ולנסות לבנות חיים חדשים, נאות להתראיין פעם אחת בלבד. ביולי 68'.

ג'קי לינד, עזב את הארץ. לפני שנתיים הגיע לביקור. בא לביתם של פייגה ושלמה, ישב ובכה ולא אמר מילה. אחר כך קם ונסע.

בנימין ג'יבלי, היה באותם ימים ראש אמ"ן. ג'יבלי סירב להתראיין לכתבה זו.

מאיר הר ציון, אז מפקד סיירת צנחנים, אמר עזבי, עזבי, למה לך. ואפשר שהיה זה המרחק, או השיבושים בקו, ואפשר שרעד קולוץ

"זו היתה תקופה אחרת, ואנשים אחרים. פייגה אילנית לא היתה עומדת בחדרו של שר הביטחון ובועה שיחזירו את בנה. מישהו כבר עשה את החשבון כמה אנשים נהרגו מהיום שבוא שוחררו 1180 המחבלים? "אבל עזבי למה לך? למה נו? זהו, היה".

* * *

השבוע, פייגה ושלמה מספרים לי על בית הספר דנציגר, בקרית שמונה, ועל בית ספר מנ"ס באשקלון. יוזמות מקומיות שהולידו יום בשנה המוקדם לזכרו של אורי אילן.

שלמה: "הם מבקשים שנבוא ואני לא רוצה. אני לא יכול. אני לא רוצה שידבר בי שמץ של חשד שמא אני חושב שיש למעלה מקדושת חיים. אני מפחד מההזדהות שלהם, מהלהט של הילדים האלו שכותבו לנו. אני נרתע מלשאוף לגחלת הזו".

"יצחק", אומרת פייגה, "לא היה בודד. אברהם אבינו אחז בידו. אורי שלנו היה לבד. מה היה לו? כל הרעיון הזה של הפתקים. כאילו על כתפיו מוטלת המשימה לעשות לא רק מה שעשה אך גם לדווח לצבא מי היה המענה שלו. לדבר בשמם של המתים. 67 שעות לבד בחדר הנורא ההוא"

ועוד היא אומרת, "אני לא מקבלת מאף אחד שלא היו גיבורים. אני זוכרת אישה אחת, אינני יודעת את שמה, שהפילה עצמה על בת אחותה, בשדה התעופה לוד בהתקפה הרצחנית היא מתה והילדה ניצלה. העם כולו גדול יותר ממה שהוא באמת".

עמוס: "אני לא מבין גדול בציונות. אני משתדל לקיים אותה. אם הרמטכ"ל אומר שיש בעיה של ראש קטן, אני נוטה להאמין לו. יש בעיה אמיתית. איפה אני כאבא, אני לא יכול לומר לך. אז לא היה ראש קטן". 

* * *

לאחר 13 שנים, מלחמת ששת הימים ושיח לוחמים. שמו של אורי אילן אינו מוזכר בו גם פעם אחת. ויש שם ניסוחים אחרים לגבורה ועם אחר לכאב. ויריב בן אהרן כותב בהקדמה: "ימצא פה קורטוב של זעם, שמקורו בסירוב לאותן ציפיות המבקשות לראות בהיותנו 'חיילים טובים' - שירותינו המובהק לחברה".

ואחר כך, מלחמת יום כיפור. ומשה דיין, שקרובי של אילן אומרים עליו "היו לו הרבה פנים לאיש הזה. אנחנו זכינו בפן הטוב". נושא של דברים ביום השנה העשרים למותו של אורי, זהו משה דיין של אחרי המחדל, וועדת אגרנט והפגנות הורים שכולים. והוא אז איש מר וקשה. ועל הקבר הוא אומר: פעולת "צרצר", שם צופן, הייתה הכרחית, היא לא היתה אמורה לבוא לאישורי אך לו באה, הייתי מאשרה.

ועוד הוא אומר "רוב ההרוגים נופלים מפני ש...בגלל ש... אבל יש בודדים שנפולים בשביל ש... כדי ש... כמו אורי אילן".

וכאמור, הוא חוזר לשם אורי אילן ביום בו הוא פורש ממשלת בגין.

ובבית של אורי אילן, פייגה שאומרת סליחה ומחילה אני מבקשת ממך בני, אומרת, תקראי את אלתרמן, לא היה מי שכתב נכון כמוהו. והיא לוקחת את החוברת ליד, ובקול מונוטוני מקריאה לי את השורות האחרונות:

"העם הזה חייב לזכור כי הוא את ההולכים שולח / ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם / הרבה שירי מוסר השכל ישים הוא לאבק פורח / אך יש פתקי נייר קמוטים שעל ליבו יהיו חותם"