חזק ואמץ: סיפורי אימוץ בין יבשתי
התינוק שהוסתר מתחת לכנף מעיל, הילדה שרקדה בבית היתומים והאם שנפרדה מהילד שגידלה ארבע שנים. עובדת סוציאלית שאומצה בילדותה ורופא ילדים, שליוו במשך שנים זוגות וילדים בתהליך אימוץ, תיעדו בספר את הסיפורים המרגשים ביותר
"תבדוק אותו," אמרה ספקית האימוץ והצביעה על החבילה שנחה בחיקה – תינוק בן חמישה ימים.
"ברכב? בחושך"? נדהם הרופא הישראלי, "איך אוכל לעשות לו בדיקת דם"?
זמן קצר לאחר מכן, חמש שעות לפני הטיסה לישראל, הם הגיעו לבית מלון סמוך לשדה התעופה. המתווכת המקומית החביאה את צ'בצ'נקו מתחת למעילה כדי לא לעורר את חשדם של פקידי הקבלה. התינוק שהושכב על המיטה נראה מיובש, ודיאמונד טען שאם לא יושקה בחלב, הוא לא יוכל למצוא בגופו וריד לבדיקת דם. מה הסיכוי למצוא בקבוק בבית מלון ליד שדה התעופה בקייב בשלוש לפנות בוקר? אשת הקשר אילתרה פתרון. היא התגנבה מהחדר וחזרה עם בקבוק חלב, שלתוכו שירבבה שרוך של בד, שיצרה מתחבושות היגייניות מכובסות.
גם אחרי שהתינוק הושקה, ד"ר דיאמונד התקשה למצוא וריד שממנו יפיק 12 מ"ל דם לצורך הבדיקות המופיעות במפרט שקבעה העמותה לתינוקות מאומצים. עם כל דקירה גברו צרחותיו של התינוק, שהחל להכחיל. אנשי הקשר פתחו את הרדיו וצלילי פולקה מילאו את החדר, כדי שהבכי לא יפריע לשכנים. כשכבר היה על סף ייאוש נראתה נקודה אדומה במזרק ובעקבותיה קלח דם ומילא את המבחנה. הרופא צילם את הפעוט, ארז את הבקבוקונים ומיהר למטוס.
"הבדיקות היו תקינות, התינוק אומץ והקשר עם המשפחה נותק," מסכם דיאמונד. "כעשר שנים לאחר מכן הוריו הביאו אותו אליי למרפאה, ילד גדול, בריא, ערני וחייכן. הוריו סיפרו שיש לו רק בעיה אחת – פחד מוות מבדיקות דם. כנראה טראומה מזיכרון מוקדם."
"תחזירו אותי אם לא יהיה לכם כסף?" צילום: index open
הורים לא מפונקים
את הסיפור האמיתי הזה, שחלק מפרטיו שונו כדי למנוע את זיהוי הגיבורים, כתב דיאמונד בפנקס הקטן שמלווה אותו בנסיעותיו בעולם. דיאמונד, ,56 נשוי ואב לשלושה ממרכז הארץ, נולד בניו-יורק לגינקולוג שהיה מחלוצי המחקר והטיפול בבעיות פוריות. בראשית שנות ה70- בא לישראל, למד פסיכולוגיה וספרות, המשיך לרפואה ועם אשתו הישראלית חזר לארצות-הברית והצטרף לצוות הראשון שעקב אחר תינוקות שנולדו חולים באיידס. לפני כעשר שנים החל לטוס לחו"ל כדי לבדוק ילדים המועמדים לאימוץ.
"כתבתי לעצמי ראשי פרקים כדי לא לשכוח," הוא כמעט מתנצל, "ואני לא יודע מה היה קורה אילולא גויסתי במלחמת המפרץ השנייה לחודש. רותקתי לבסיס בדיוק כשהייתי אמור לטוס לגיאורגיה לבדוק ילדים. סירבו לשחרר אותי, ואחרי שנמאס לי לראות בפעם האלף את 'גבעת חלפון' לקחתי מחברת של קופת חולים והתחלתי לתעד מקרים שנצרבו לי בזיכרון."
באותה תקופה דיאמונד לא הכיר את איוה ארבל, ,55 עובדת סוציאלית שהתמחתה בתחום האימוץ, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשניים. כמוהו, גם היא העלתה על הכתב סיפורים שבהם נתקלה בעבודתה.
שמה של איוה מסגיר את הקשר שלה לנושא. "הוריי אימצו אותי כשהייתי בת מספר ימים וקראו לי איוה מלשון לאוות – לרצות. תמיד ידעתי שאני מאומצת, כמו אחי שאומץ כשהייתי בת ,"6 מספרת ארבל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, העובדת בשירות הפסיכולוגי בשער הנגב ובקליניקות במרכז הארץ. "אין לי ספק שהרקע שלי סחף אותי לתחום הזה. עם הזמן הבנתי שיש בו יופי נוסף. אימוץ צומח מתוך אובדן, גם של הילד שאיבד את הוריו המולידים וגם של ההורים שלא יכולים להביא לעולם ילד ביולוגי, אבל כשהוא מתבצע בצורה הנכונה, עם ליווי מקצועי של כל המשפחה מגיל צעיר, הוא יכול להיות סיפור אופטימי."
ארבל ודיאמונד פירסמו, כל אחד בנפרד, מאמרים בעיתון "מדברים אימוץ" של עמותת פסיפס, המעניקה תמיכה למשפחות מאמצות, עד שלפני כארבע שנים התקשרה ארבל לדיאמונד. הם נפגשו בקליניקה שלו בבני-ברק והוא הציע לה להצטרף אליו לכתיבה.
"כשביקשתי לראות את הסיפורים שלה, איוה אמרה, 'קודם תראה את שלך,' ושלחתי לה שני פרקים באנגלית," מספר דיאמונד. התברר שכל אחד מהם מגיע לנושא מזווית שונה, המשלימה את זו של השני, והתוצאה היא ילד משותף: "אימוץ, מסע להורות חדשה" (הקיבוץ המאוחד,( ספר שדן בסוגיות אימוץ, תוך שילוב דוגמאות מהחיים. גם סיפורה האישי של ארבל מופיע בו, אבל את כללי הטשטוש שהחילה על מטופליה, לשמירת חסיונם, יישמה גם על עצמה. בספר היא מופיעה כאישה שפתחה את תיק האימוץ בגיל ,27 ו27- שנים לאחר מכן מגיעה כמעט עד לבית המשפט כדי לקבל מבני המשפחה של אמה הביולוגית את הכתובת של קברה.
הסיבה לכתיבת הספר היא "להוכיח שרוב האימוצים מוצלחים," אומרת ארבל ומביאה דוגמאות מקראיות: משה נמשה מהיאור בידי בת פרעה, והדסה, אסתר המלכה, אומצה על-ידי דודה, מרדכי היהודי. "סיפורי התנ"ך מבטאים את יכולתו של הילד המאומץ להפוך למנהיג למרות היותו מאומץ, או דווקא בגלל זה."
ישראלים רוצים ילדים מושלמים? צילום: ויז'ואל/פוטוס
סיפור של אומץ
דיאמונד לא נזקק להיסטוריה כדי לקבוע: "אימוץ הוא סיפור של אומץ. ילדים זקוקים להורים כדי לגדול ולהתפתח, מבוגרים זקוקים לילדים כדי להפוך להורים, ושניהם יכולים לשאוב עידוד מניסיונם של אחרים."
בעשור האחרון הוא בדק כ300- תינוקות בחו"ל, מגיל יום עד גיל ,5 בשליחות עמותות או לבקשת ההורים לעתיד, במטרה לאבחן את מצבם הבריאותי ואת סיכוייהם להתפתח באורח תקין. 15" אחוז מההורים הישראלים החליטו לא לאמץ תינוק בגלל ממצאים נוירולוגיים או הרקע הפסיכיאטרי של אמו," הוא אומר. "זו תופעה שמאפיינת מאמצים ישראלים. במדינות אחרות ההורים פחות בררנים ויותר ערוכים להתמודד עם מה שיש."
מאמצים ישראלים מחפשים ילד מושלם?
"לא. הרבה שאלות אתיות מתעוררות בסוגיית בחירת הילד, עד כדי פסילת אימוצו בגלל ספק לגבי התפתחותו, אבל ייאמר לזכותם של הורים ישראלים שהם לא מפונקים, רק דורשים מידע מוקדם כדי להיערך בהקדם."
גם ארבל מצדיקה את הגישה הישראלית. "אימוץ הוא לידה רגשית. בתרבויות נוצריות רואים יותר את האימוץ האלטרואיסטי בנוסח 'אקבל כל ילד ללא תנאי.' ישראלים עומדים על זכותם לקבל מידע מוקדם, כדי שהחלטתם תבוא מתוך קבלה שלמה. ליוויתי אישה, שאמרה שהיא מוכנה להתמודד עם ילד שיש לו מגבלות פיזיות ובעיות קשב וריכוז, אבל לא תוכל להתמודד עם רקע פסיכוטי במשפחה. האם זה מוסרי להסתיר ממנה את האמת"?
במצבים עדינים כאלה הילדה המאומצת שואגת מגרונה של ארבל. "הילדה המאומצת שבתוכי שאלה 'האם אני אשמה שירשתי מחלה'? חזרתי הביתה, חיפשתי תשובה באלף ואחד ספרים, ובסוף אמרתי לעצמי, עזבי את הספרות המקצועית. חשבי לא כמו ילדה מאומצת, אלא כמו עובדת סוציאלית. מי אני שאשפוט? באותה המידה אני לא ממליצה להורים מאמצים לספר לילד שהוא נבחר בשל עיניו הכחולות, כי אמירה כזאת עלולה לעורר בו ספקות – האם לא היו מאמצים אותו אילו היו לו עיניים חומות או רגליים עקומות?
"מצד שני, כבר שנים אני נושאת איתי דמות של אישה שהייתה אמא רק מספר שבועות. אחרי שהתינוק אומץ, התברר שהוא פגוע מוח והאחראים עליו החליטו להחזיר אותו לידיהם, אבל המאמצת לא הייתה מסוגלת להיפרד ממנו. היא שמרה איתו על קשר במשך 20 שנה, עד שנפטר."
תחזירו אותי לברזיל?
מאז שאושר חוק האימוץ הבין-ארצי, לפני 11 שנה, הובאו לישראל למעלה מ2,500- ילדים מארצות שונות, מרומניה ועד גוואטמלה. מדי שנה מאומצים בישראל 400-200 ילדים מתחת לגיל שנתיים וחצי, ויותר מ60%- מהם הם ממדינות זרות. האימוץ הפנים-ארצי, שבו נמסרים מדי שנה כ100- תינוקות מתחת לגיל שנה, נמצא באחריות השירות למען הילד במשרד הרווחה.
"ההיצע בארץ לא מספק את הביקוש," אומרת ארבל, "ונוצרת המתנה ממושכת, 7-6 שנים לילד עד גיל שנתיים, שמוגדר כתינוק. יותר קל לאמץ תינוק בן-יומו, אבל אין אימוץ יפה יותר מאימוץ ילד גדול למרות הבעיות, שאני מגדירה כאתגרים."
דיאמונד מבין לליבם של המאמצים. "אנשים רוצים לקבל תינוק צעיר ככל האפשר בגלל החשש מההשפעה הסביבתית המזיקה, במיוחד כשמדובר בילדים שגדלו במוסדות. אבל יש משפחות שמעדיפות ילדים כבני שנתיים, ובבדיקה שאני עורך להם בחו"ל אפשר לאסוף יותר מידע לגבי בריאותם וגם לגבי רמתם השכלית והתפקודית."
ילדה עם נוכחות בימתית
מרמת התפקוד הוא למד להתרשם בדרכים שונות. כשבא לבדוק את מגדלנה בבית יתומים ברומניה ראה ילדה בת 26 חודשים, "שפניה מכוסים כתמים אדומים, אבל עיניה הכחולות מאירות." במקום הצפוף לא נמצא חדר שבו אפשר לבצע בדיקת התפתחות, וכשהוציא ממזוודתו צעצועים עטו עליהם פעוטות רבים. בתוך ההמולה הוא ראה שמגדלנה טיפסה על כיסא, הניפה את זרועותיה וצעקה "שקט"! המטפלת מחאה לה כפיים וסיפרה שמגדלנה יודעת לשיר ולרקוד.
"מחיאות הכפיים המריצו את מגדלנה, היא הרימה רגל באוויר, הושיטה ידיים לעבר הילדים והאיצה בהם לקום ולרקוד לצלילי המוזיקה שבקעו מהטייפ. הרגשתי חובה להנציח במצלמת הווידאו שלי את הסיטואציה. ההופעה התיאטרלית הספונטנית נראתה לי יותר חשובה מכל בדיקה סטנדרטית. בדו"ח שלי כתבתי שמגדלנה סובלת מזיהום נגיפי של העור, שקיים בכל בתי היתומים, שהיא קטנה מעט לגילה, אבל ערנית ובעלת נוכחות בימתית של ממש.
"אחרי שנפרדתי ממנה המשכתי לחשוב על הצורך התמים של ילדה קטנה בתשומת לב ובהערצה," הוא מספר. "כעבור שלוש שנים, בארץ, קיבלתי טלפון מאמה המאמצת ששאלה אותי, 'נחש מי נבחר להצגת סוף השנה בגן'? מתברר שהיא צפתה בקלטת שצילמתי בבית היתומים והייתה מודעת לפוטנציאל הדרמטי של בתה. אחרי שמגדלנה הצליחה למצוא מסילות לליבם של ילדי בית היתומים העלוב ברומניה – גן ילדים בצפון תל-אביב היה עבורה משחק ילדים."
בשלוש השנים האחרונות, לדברי דיאמונד, קטן היקף האימוץ מחו"ל בגלל תמורות פוליטיות דמוגרפיות, וגיל המינימום עלה לשנה וחצי עד שנתיים. גם בישראל המצב לא פשוט. "כאן לא חוצים את הקווים הדתיים, לא היהודיים ולא המוסלמיים," מסבירה ארבל" .זו הסיבה שבדואים לא הורשו לאמץ על-פי האיסלאם. ליוויתי בדואית שלא הצליחה להרות וקיבלה ילד בדואי כמשפחת אומנה. היא טיפחה אותו ארבע שנים עד שהוכר כבר-אימוץ, ולמרות כל תחנוניה לא אישרו לה לאמץ אותו. זו הייתה קריעה קשה."
ארבל משווה את האימוץ לזוגיות. "גבר ואישה מתאהבים, מתחתנים ולאחר מכן עובדים על הזוגיות כדי שתמשיך. כשיש לזוג רמת ערכים דומה, הסיכויים לקשר מוצלח גדלים. כשהתינוק מתחבר לקודים הערכיים והתרבותיים של המשפחה, האימוץ טוב. רוב המשפחות המאמצות מאושרות."
ומה קורה כשהן לא?
"רק פעם אחת הייתי מעורבת בכתיבת דו"ח להוצאת ילד מאומץ מהמשפחה. נקרעתי, אבל המלצתי מפני שהתרשמתי שאין שם דבק. רשמית ההורים אימצו את הילד, אבל רגשית היו מנותקים ממנו, והילד, שחש בנתק, שמר על עצמו מרוחק מהם. אין ספק שלהתגרש מילד זה הרבה יותר קשה מאשר להתגרש מבן זוג. ההורים סובלים מנקיפות מצפון והילד חווה, בפעם השנייה בחייו, דחייה ונטישה."
פחד מנטישה יכול להופיע גם כשאין לו שום ביסוס. איוה מספרת בספר על שרון, בן ,9 שבגיל חודשיים אומץ מברזיל, גדל במשפחה אוהבת והפך לחולה כדורגל שחדרו מלא בתמונות של שחקן ברזילאי מפורסם. יום אחד, בשל אילוצים כספיים, ההורים סירבו לקנות לו משהו שרצה, והוא תהה: "אם תהיו עניים תחזירו אותי לברזיל? סיפרתם לי שהאמא שילדה אותי הייתה ענייה ולא יכלה לגדל אותי," הסביר לאביו ההמום, "אז אני רוצה לדעת אם תחזירו אותי כשלא יהיה לכם כסף."
שקלתם לאמץ בעצמכם?
דיאמונד: "פעם אמרתי לילדים שלי, 'אמא ואני הולכים לאמץ' רק כדי לראות את השמחה והבהלה. אני לא דוחה את זה על הסף."
ארבל: "קיוויתי שלא תשאלי. בעבר הייתי משוכנעת שאני לא מתאימה לנתינה כל-כך טוטאלית. כיום אני חושבת שאני יכולה להצליח בכך. בשני הכובעים שלי, כילדה מאומצת וכעובדת סוציאלית, זה לא מובן מאליו".
הכתבה באדיבות מוסף "זמנים מודרניים".
