יודעת שצריכה לשחרר. אבל איך לוותר על התקווה?
כשאני בלעדיו, חיה בחסרונו, אני אדם עצוב. אני נובלת. ואני רק מחפשת נחמה. בעבודה אני מתפקדת רגיל וגם בבית. אבל משהו בפנים שורף אותי. אוכל אותי, מכאיב לי. ואז אני נכנעת לרגע הזה שבו הוא מתקשר ונכנעת לרגש או לכאב ואז תמיד תמיד תמיד אחרי שבועות או חודשים של נתק, שוב חוזר הניגון
מעולם לא היתה לי מערכת יחסים רצינית בחיי הבוגרים. היתה אהבת הטיפשעשרה שנמשכה כשנה וחצי, אבל קשה לומר שהגדירה את מי שאני בזוגיות. עם השנים, זה לא שלא ניסיתי להיקשר במערכות יחסים. הכרתי בחורים, חלקם אפילו מצאו חן בעיניי מאוד, אבל מעולם לא הצלחתי לפתח איתם מערכת יחסים רצינית.
כן, את ההתחלות עם רובם אני יזמתי. בעיקר מפני שהגעתי למסקנה שגברים מפחדים להתחיל איתי, או שאולי אני עושה רושם של לא מזמינה/זמינה. רובם ככולם נענו ונהנו מהחיזור וזרמו עד גבול מסויים. עם אף אחד מהם לא הגעתי לשלב האינטימי מדי (יחסי מין היו). רובם כמעט מההתחלה הרגישו לי אטומים אלי, מין שחקני אדישות, או מה שאני מכנה חובבי "משחקי הכוחות". עם חלקם זה נמשך אפילו חודשים.
אתם בטח מכירים את המקרים האלה, שבהם הבחורה מאמינה שזה האחד, לא משנה כמה היא נפגעת, ונותנת הזדמנות אחר הזדמנות אחר הזדמנות, עד שמגיע רגע ההארה וקל להסתכל על הדברים, ובעיקר עליו, בעיניים אובייקטיביות. ותמיד תמיד כשגמלתי בלבי החלטה נחרצת שאני לא מעוניינת יותר לתת צ'אנס, או נניח אם הכרתי בחור אחר שעזר, אפילו רק בזכות רגש חדש שנבנה, לשכוח ולוותר על "האחד" בפוטנציה - הם חזרו והתחננו לניסיון נוסף, משילים מעצמם כל שכבת אגו שאחזו בה במשך כל ה"קשר", מציפים בהבטחות שיתנו לי את העולם, אם רק אבקש. ותמיד תמיד מאוחר מדי.
וכך קרה שהגעתי לסוף שנות ה-20 לחיי ללא התנסות בזוגיות אמיתית.
אני בחורה מרשימה, גבוהה ורזה. אני לא אומר שאני יפהפיה, כי יופי הוא עניין של טעם, אבל אני כן יכולה להעיד שאני בחורה מאוד מאוד מחוזרת, אפילו "מסובבת ראשים". אני עובדת במקום עבודה מסודר ומכובד, בתפקיד די בכיר. אני חיה לבד. מפרנסת את עצמי בכבוד. לא מחסירה מעצמי כלום. עושה חו"ל פעמיים בשנה. יוצאת בסופי השבוע עם חברים באופן קבוע. פשוט נהנית מהחיים. אני מאוד עצמאית, מאוד אינטליגנטית, לא שחצנית, לא גאוותנית, לא מתנשאת. כשאני מעוניינת במישהו, אני באופן מאוד לא רציונלי מגיעה לשלב שבו אני מבטלת משהו באופי שלי, ברוב הפעמים זו הגאווה, אבל תמיד הרגשתי שכל אותם הבחורים ההם, לא משנה כמה חיזוקים אנסה לתת להם וכמה אשתפך ואתאמץ לרצות, אולי מרגישים מאויימים מפניי, על אף שעל פניו, או לפחות מבחינת הרושם ההתחלתי, היה להם הרבה מה להציע.
חשוב לי לציין שאת כשלון הקשרים הקודמים אני לוקחת על עצמי, גם אם זה לא משתמע מכך. ברור לי שאני משדרת משהו שמאלץ אותם לנהוג בי "ביד חזקה". אבל אני לא יכולה בד בבד לבטל את עצמי טוטאלית.
אין לי ולא היו לי קריטריונים גבוהים מדי
אני גאה בחיי ואוהבת אותם. וכשאני מכירה מישהו, אני כנה ואמיתית. אני משתפת ונותנת לו תמיד הצצה לחיים שלי, שיידע מי אני, מה יש לי להציע ולאן הוא נכנס. אין לי ולא היו לי אף פעם שאיפות או קריטריונים גבוהים מדי. והרזומה שלי בכל הנוגע לגברים בחיי, יכול רק להעיד על כך. כל מה שרציתי באמת באמת היה למצוא אהבה. להרגיש מה זאת אהבה.
ובסוף מצאתי. מהכיוון הכי מפתיע שאפשר.
אני לא בחורה שיש לה חסך אב. יש לי אבא מדהים שתמיד שם בשבילי. אני לא בחורה שרודפת אחרי חומריות. אושר הרבה הרבה הרבה יותר חשוב לי מהעושר. תמיד היה. את הקשר איתו התחלתי בעיקר כי הרגשתי משועממת. מוכנה לריגוש אמיתי.
הוא היה בנוף שלי יותר משנה וחצי. תמיד שם, עושה לי משהו. מעביר בי צמרמורת וחשק ופחד בו זמנית. לבסוף אזרתי אומץ וכהרגלי, יזמתי אני ופצחתי בשיחת פלרטוט קלה. למרבה הפתעתי והנאתי, הוא נענה לה. לפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר מצאתי את עצמי איתו.
הוא דאג לי ונתן לי תשומת לב שקודמיו לא היו מסוגלים לתת
בפגישה הראשונה נדהמתי לגלות את גילו (הייתי בטוחה שהוא צעיר לפחות בשמונה שנים) ודאגתי להבהיר לו שאין לי ציפיות. שהוא מצא חן בעיניי וזהו. בלי לבנות הרים וגבעות. הוא, מצידו, נהג בי אחרת מכל אלה שהיו לי. הוא דאג לי ונתן לי תשומת לב שקודמיו לא היו מסוגלים לתת לי. הוא התקשר אלי יום יום לדרוש בשלומי. הוא זה שיזם שיחות ומפגשים.
בחודשים הראשונים כמעט ולא הרמתי לו טלפון. ולמרות שאני הבעתי הסתייגות מהנסיונות שלו להתקרב, הוא לא נפגע ולא חש מאויים. הוא פשוט הניח את האגו בצד. פעל בעקביות, תוך כדי דאגה ותשומת הלב המופלאה ההיא. ברור לי שהייתי בשבילו התגשמות של פנטזיה וכל רצונו היה לוודא שאשאר בסביבה. אבל מהרגע הראשון היה בינינו משהו שהיה קצת, מעט, יותר עמוק.
המגע, הדאגה נטולת האגו לאט לאט חדרו אלי. ניסיתי להילחם ברגשות שהתפתחו אט אט. ידעתי כל העת שאין לנו עתיד משותף. שאני לא רוצה עתיד משותף איתו. אבל יום אחד פשוט הבנתי שלא משנה כמה קשה, ושלא משנה כמה אתכחש לזה, אני מאוהבת בו. וכשהצלחתי להשלים ולהודות בעובדה הזו, עם הזמן פתאום גם מצאתי את עצמי מפנטזת על חיים בחיקו.
שנתיים עברו. שנתיים של בלבול עצום, של חרדות. של ויכוחים ומריבות שהחלו, לדעתי, מהרגע שהוא הבין שיש לי רגשות אליו. פתאום הטלפון שלי הפסיק לצלצל. פתאום הוא פחות מתעניין. פתאום תחושת הדז'ה-וו חוזרת אלי כמו בומרנג. מה גם שאני גם לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שהוא מעניש אותי בגלל משהו. חשוב לי לציין שלא נתתי לו סיבה. לא הייתי עם אחר, תמיד כשהתקשר עניתי. אני יוצאת מגדרי לרצות אותו, לספק לו תחושת ביטחון שאותו אני אוהבת.
המצב הזה, שתיסכל אותי מאוד, כמובן הוביל לריבים נוספים. כי איך ייתכן שהגבר הבוגר והמבוגר הזה משחק את אותו המשחק, באותו המגרש כמו קודמיו, לאחר שהבדיל עצמו מהם מהרגע הראשון?
ואיך אני יכולה בכלל להתחיל ולהתמודד עם משחק הכוחות הכל כך שנוא עלי מבעבר, עם גבר שאני אוהבת כמו שלא הצלחתי לאהוב אף פעם?
אנחנו נפגשים בערך פעם בשבוע. וכשאנחנו ביחד אין אף אחד אחר שקיים. הוא הכי זמין אלי כשהוא איתי. הוא הכי דואג והכי מפרגן והכי מלטף. אבל הקרירות מתחילה ברגע שהוא יוצא מפתח הדלת.
בפעם הראשונה ששכבנו היינו אצלו. הוא לקח אותי לביתו, בישל עבורי ארוחת ערב והיה נהדר. אבל זו גם היתה הפעם האחרונה שהייתי אצלו. כל המפגשים בינינו בשנתיים האחרונות התקיימו בביתי.
שנינו עובדים באזור המרכז. אני מתגוררת במרכז, ואילו הוא רחוק יותר. נכון שיותר הגיוני להעביר את הערב אצלי, וזה גם מה שהוא אמר כמה פעמים, אבל איך אני יכולה שלא לחשוב שיש סיבה אחרת בגו שבגינה לא הוזמנתי לביתו?
הוא גרוש בהחלט, למען הסר ספק. אבל כן, יכול להיות שיש לו בת זוג "מתאימה" יותר לגילו. חשבתי על זה לא פעם, גם לא פעמיים, אבל שום דבר מאורח חייו לא מסגיר שיש לו מישהי אחרת.
הוא פתח בפניי דלת קסמים לעולם של אורגזמות
הסקס בינינו הוא עד היום אופוריה. הוא עוצמתי ומטריף ומספק בכל מובן ומובן. אנחנו כל כך מתאימים מבחינה מינית, והכימיה בינינו אף פעם לא דועכת. אולי רק מתעצמת. אני פשוט הייתי חסרת ניסיון לפניו. אין לי איך להגדיר זאת אחרת. והוא פתח בפניי דלת קסמים לעולם של אורגזמות ושיכרון חושים. תשומת הלב שלו לפרטים הקטנים והדאגה והפינוק מפתיעים אותי כל פעם מחדש.
אנחנו יכולים להיות ככה חודש-חודשיים, למרות שהתחושה שלי שאני כל כך זקוקה ממנו ליותר לא נעלמת. היא רק מתבשלת על אש קטנה. עד שקורה משהו שמצית ומלהיט הכל. ואז אנחנו חוזרים לאם כל השיחות, זו שבסופה אנחנו תמיד מכריזים על ניסיון נוסף לסיים את הקשר, כי זה לא ריאלי, כי אין לו מה להציע לי, כי הוא כבר עבר כברת דרך ולא מתכוון לעבור אותה שוב. כי אני צעירה והעולם פתוח בפניי. והנה, עוד פרידה.
כשאני בלעדיו, חיה בחסרונו, אני אדם עצוב. אני נובלת. ואני רק מחפשת נחמה. בעבודה אני מתפקדת רגיל וגם בבית. אבל משהו בפנים שורף אותי. אוכל אותי, מכאיב לי. ואז אני נכנעת לרגע הזה שבו הוא מתקשר ונכנעת לרגש או לכאב ואז תמיד תמיד תמיד אחרי שבועות או חודשים של נתק, שוב חוזר הניגון.
אני יודעת שהוא לא טוב לי. אני יודעת שאני צריכה לשחרר. אבל איך משחררים את התקווה? איך קמים בלעדיה בבוקר?
מה, להמשיך את הקשר איתו ובו בזמן להתחיל להתראות עם אחרים, בתקווה שאחד מהם יגנוב לו את הלב שלי?
להגיד "די", "מספיק" לא עובד. כי תמיד זה מפסיק ומתחלף ב"נו, עוד הזדמנות אחת. אולי לא הראתי לו מספיק שאני אוהבת. אולי הפעם זה יצליח".
אני אובדת עצות בסיפור הכואב הזה. לא יודעת איך לעזור לעצמי. לא מצליחה להבין למה זה קרה לי? למה האהבה הראשונה שלי היתה צריכה להיות כזאת דפוקה? למה אני מסתפקת בכל כך מועט ומתרפסת בגלל גבר שלא רוצה לתת לי כלום? מאיפה אני מגייסת את הכוחות להגיד לו "המטוס שלי המריא בייבי. שלום עליך!"?
להגיד "די", "מספיק" לא עובד. כי תמיד זה מפסיק ומתחלף ב"נו, עוד הזדמנות אחת. אולי לא הראתי לו מספיק שאני אוהבת. אולי הפעם זה יצליח".
אני אובדת עצות בסיפור הכואב הזה. לא יודעת איך לעזור לעצמי. לא מצליחה להבין למה זה קרה לי? למה האהבה הראשונה שלי היתה צריכה להיות כזאת דפוקה? למה אני מסתפקת בכל כך מועט ומתרפסת בגלל גבר שלא רוצה לתת לי כלום? מאיפה אני מגייסת את הכוחות להגיד לו "המטוס שלי המריא בייבי. שלום עליך!"?
לפנייה לכתב/ת 
