"זה נורמלי להתחתן ולאבד את האהבה?"
"מה המטרה של כל זה בכלל? רוב חברותיי הרווקות רק רוצות למצוא ה-אחד, ורוב חברותיי הנשואות מבינות שהוא לא באמת קיים. על הילד הראשון אוכל להגיד שהוא נוצר באהבה, על השני, שנוצר בתשוקה, אך מה יהא על השלישי? נוצר מתוך הרגל?". האם שעמום בזוגיות הוא הכרח המציאות? הפסיכולוגית משיבה
אני תוהה אם זה נורמלי, להשתעמם ככה. אם זה נורמלי להיות בהריון שני, מגבר שאת לא בטוחה שאת אוהבת.
את יודעת שהיה איזה זמן בו הוא היה הכל עבורך, אבל איכשהו, את לא מצליחה להיזכר איך בדיוק זה הרגיש. האם ככה זה אמור להיות? להתאהב, להתחתן, להביא ילדים, לחיות בשיגרה ולאבד את האהבה?
מה המטרה של כל זה בכלל? רוב חברותיי הרווקות רק רוצות למצוא את האחד שלהן, ואילו רוב חברותיי הנשואות מבינות שהוא לא באמת קיים.
על הילד הראשון אוכל להגיד שהוא נוצר באהבה, על השני, שנוצר בתשוקה, אבל מה יהא על השלישי? נוצר מתוך הרגל?
אני תוהה אם זה נורמלי, לחיות ככה. לקוות שהחיים מחוץ לבית יתנו לך את מה שהבית לוקח ממך. לחיות ללא צפיות מלבד הרצון לשרוד- ולקוות: אולי לילדייך יאיר המזל פנים יותר והם לא יצטרכו לחיות בחיים הרגילים להחריד שבחרת לעצמך.
החלומות שלי היו תשוקה אחת גדולה לחיות, לחוש, להכיר וללמוד. היום הם התחלפו ברצון לסגור את החודש, להספיק לשטוף את הרצפה ולא להירדם לפני שהכיור ריק.
האם זו ההתבגרות? זהו? עכשיו רשמית אוכל להגיד שאני אדם מבוגר ואחראי?
אני מחכה לקרס הזה שיתפוס לי שוב בבטן ויוביל אותי דרך החלטות סבוכות לחיים של תשוקה וחוויות. לא עוד עייפות שנובעת מחוסר מעש. ואני תוהה אם זה נורמלי, לשקר ככה לכולם: לילדים, לבעלך (שכבר מזמן לא עושה מאמץ להכיר אותך), להורים, לחברים ובעיקר, קלישאה ככל שזה ישמע - לעצמך.
תשובה:
מכתבך ישב אצלי בתיבת המייל זמן רב. מדי פעם נכנסתי, קראתי בו, נתקפתי דכדוך והיססתי כיצד להתייחס אליו. לכאורה, את מתארת את "המציאות" של אשה עם ילדים קטנים, הנסחטת תחת מכבש השיגרה, העומס והעייפות. אבל ככל שקראתי בו שוב ושוב, הבנתי שיש משהו קיצוני בתיאור שלך, שעורר רצון להפנות אלייך שאלות רבות בכדי להבין מה קרה: האם את עובדת? כי אם לא, אולי השעמום נובע מחוסר בפעילות משמעותית בעלת אתגר מטרה. האם את משוחחת עם בן זוגך על רגשות השעמום וחוסר התכלית? אולי התרחקתם ואיבדתם את היכולת להישען זה על זה כדי להתמודד עם השחיקה והקושי היומיומי. האם יש לך חברות? תחביבים? או שאת מצפה שהזוגיות תספק לך 60 שנה של ריגוש וחידוש? האם מצב הרוח הזה הופיע מיד אחרי הלידה, או שכירסם את דרכו בהדרגה?
אינני מאמינה ששעמום הוא גזירת גורל
מהשאלות שלי, את, והקוראות האחרות הנמצאות במצב דומה, מן הסתם כבר קולטות את עמדתי. אינני מאמינה ששעמום הוא גזירת גורל, והמציאות שאת מציירת היא המציאות שאת בוחרת לצייר, דרך משקפיים סובייקטיביים שלך, המושפעים מרגשות פסימיים ומייאוש. מה קרה ששמחת החיים וההתרגשות הפכו אצלך לדכדוך, שעמום וחוסר תוחלת? שאלה זו עלייך לברר לעומק, וממנה לצאת ולחפש פתרונות ושינויים.
ככל שהרהרתי בדברייך יותר, התשובה שלי לשאלתך, מבלי להכירך, היתה חד משמעית - לא! זה ממש לא חייב להיות ככה. אני מכירה מספיק נשים צעירות עם ילדים קטנים שמוצאות עניין ומשמעות בחיים שלהן למרות העייפות, אם זה באמצעות טיפוח הקריירה, או קשרים חברתיים, וכמובן השקעה מתמדת בזוגיות – דיאלוג גלוי, חיפוש של פעילויות מרעננות ומהנות ביחד ועוד. יש המון דברים לעשות כדי לצאת מהשעמום. נסי להיזכר בילדותך, כשהגיע החופש הגדול, מה עשית כדי למנוע את השעמום? קבעת עם חברות? הלכת לים? לסרט? את כל הדברים האלה אפשר לעשות גם בגיל 30 שלושים ומשהו, ואפילו בגיל 80.
זוגיות היא כתובת נוחה מאוד כדי להתנער מאחריות
לכן, נראה לי שמכתבך הוא קריאה לעזרה ולהתעוררות, את כפי הנראה נכנסת לאיזשהו תהליך רגשי או פיזי לא טוב, שבו הפכת פסיבית, ויתרת על היצירתיות ועל היכולת לחשוב איך את עוזרת לעצמך, ובמקום זה מצאת כתובת לתלות בה את האשמה למצוקה שלך. הזוגיות.
זוגיות היא כתובת נוחה מאוד כדי להתנער מאחריות ולהגיד "ככה זה, כל מה שיש בחיים זה לשטוף רצפה ולגמור את החודש". אם את עייפה, והעייפות גוררת דיכאון, נסי למצוא קודם כל פתרונות לעייפות. אולי בייביסיטר שתאפשר לך לישון יותר, אולי שינוי כלשהו בסדר היום, אולי התיעצות עם רופא? גייסי את בן זוגך ויחד חשבו על כל הצרכים – שלך, שלו, של הילדים, של הבית, וחפשו כיצד אפשר לשנות משהו בחלוקת האנרגיה, כך שיישאר משהו גם כדי לתדלק את הנפש ואת הקשר.
קשר זוגי זקוק להשקעת זמן, מאמץ, אנרגיה ולעתים גם כסף כדי שיקרה שם משהו. למרבה הצער, הפרפרים של תחילת הקשר זקוקים "להתנעה" בהמשך החיים המשותפים. אבל ברגע שהשקעה זו נעשית, והנפש האישית והזוגית מתעוררות בחזרה לחיים, ניתן להתמלא באנרגיה ולקבל מבט קצת יותר חיובי ואופטימי על "המציאות".
אולי לא כדאי ללדת ילד שלישי, אם האמהות משפיעה עלייך כך?
ולגבי הילדים – אולי לא כדאי ללדת ילד שלישי, אם ככה האמהות משפיעה עלייך? אולי עבורך המיפנה יתרחש בשנים בהן הילדים יגדלו ותוכלי לחזור לפעילות ולטמפרמנט הישן שלך ? האם את פועלת מתוך תכתיב אוטומטי, חברתי, לגבי "מה אשה צריכה לעשות"? אולי מוטב לעצור ולבחון את התוכנית שלך לשנים הבאות ולבדוק היטב איך לשלב בתכנית גם את הצורך שלך בחיוניות ומימוש עצמי? באמת שאין הכרח להקריב את חייך למען התפקיד האמהי, הילדים שלך לא ירוויחו מכך שאמא שלהם תהיה עצובה, משועממת ומיואשת.
זיכרי - המציאות מורכבת מהמון פרטים, ויש הרבה זוויות להסתכל עליה. את בוחרת להביט על הפעילות השגרתית בלבד, ולא על המטרות, על העתיד שמחכה לכם, על העבר שבו החלטת להתחתן ולעשות ילדים. כל התהליך הזה שאת נמצאת בו הוא לא איזו טעות, הוא החיים שעיצבת לעצמך וכעת את קצת מתנערת מהם. אם ההרגשה הנוכחית שלך מתמשכת יותר מכמה שבועות, כדאי גם לפנות לאיבחון אצל פסיכולוג או פסיכיאטר, אולי נקלעת למשבר דכאוני שניתן לטפל בו.
ובאופן כללי, כדאי לשים לב: יש מציאות ויש מציאות. המציאות החיצונית שאנחנו חיים בה (רווקה או נשואה, עובדת או עקרת בית, נשואה למהנדס או לזמר, חיה בעיר או בכפר וכדומה) אינה חופפת למציאות הפנימית. אפשר להיות עצוב או שמח בכל אחת מהמציאויות והמסגרות. כשיש ירידה דרמטית בסיפוק, בשמחת החיים ושביעות הרצון, אנחנו נוטים לחפש את האשמים בחוץ ולשאול מה יש שם במציאות החיצונית שגורם למצב הרוח להתדרדר. אבל זו אשליה אופטית, לרוב, מצב הרוח ושביעות הרצון קשורים במשהו פנימי, באופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות ובפער בין ציפיות שלנו למה שקורה בפועל ("זה לא מגיע לי" "לאחרים יותר טוב" "המצב לעולם לא ישתנה" וכדומה).
כדי לעשות שינוי, חשוב להתבונן פנימה, לנסות לזהות את התהליכים הרגשיים ולהבין באמצעותם מה השתבש ביכולת לחיות בשלום עם הסביבה שלך.
בהצלחה!
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות,
ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
לפנייה לכתב/ת 
