חד-קרן כחול פסים
מאז החצי השני של המאה הקודמת סאלינג'ר הוא חידה – חייו ויצירתו זהים בכך שהם נמצאים בהתהוות מתמדת ומתעתעים בכל מי שמנסה לפרש אותם. איריס לעאל על סיפוריו של האיש שהיה נטוע בזמן ההיסטורי ובתרבות של ארצו, ושכבר מזמן אינו שייך לנו
את ג'יי.די סאלינג'ר מוטב לפגוש פעמיים בחיים: בפעם הראשונה בגיל הנעורים בשביל ה-Cult, והשנייה בגיל התבונה בשביל ה-culture, ואין כמוהו להכיר בקשר ההכרחי בין שני המושגים, בזיקה שהיא מאבני היסוד של ה"פופ", שהוא מבשרו הגדול.
כדי להיווכח ברגע ה-cult בשיא התרחשותו צריך רק ללמד כיתה של סטודנטים צעירים וחיוורי פנים את "יום מושלם לדגי בננה", ולהבחין בהלם המתפשט על פניהם כמו גלי ההדף של מטען חבלה, לראות אותם נדרכים אל שורת הקרשנדו, גבם מתקשח ואז נשמט לקול יריית אקדח האורטג'יס הבלתי נמנעת של סימור גלאס.
את השפעתה העשירה והמתונה של ה-culture מכיר כל מי שחזר וקרא בספריו של סאלינג'ר אחרי שהשיל מאחוריו את שנות נעוריו, וגילה לתדהמתו יצירה מורכבת ומזהירה של סופר שהוא "מוקטה, קוקו מואר, איש האלוהים".
מאז החצי השני של המאה הקודמת סאלינג'ר הוא סמלם של "כל הדברים האמיתיים: החד-קרן כחול הפסים שלנו, זכוכית התבערה כפולת העדשות שלנו, הגאון המייעץ שלנו, או המצפון הנייד, עמיל המטען הימי שלנו והמשורר השלם האחד שלנו", כפי שכותב עליו באדי, אחיו הספרותי ב"סימור: הקדמה".
כמו להיות בחדר מראות
יצירתו המטא-ספרותית זהה לחייו בכך שהיא נמצאת בהתהוות מתמדת, נעה ומשתנה מסיפור לסיפור, מספר לספר, מפריזמה אחת לשנייה כמו בחדר מראות שבו כל הבבואות משילות את צורתן כדי ללבוש את צורתה של זו המתבוננת בהן.
אין מוחלט ואין הרמטי: הקורפוס הספרותי של סאלינג'ר על אודותיה של משפחת גלאס וילדי הפלא הרדיופוניים והמיוסרים שלה הוא דבר אחד כשפותחים את הקריאה "ביום מושלם לדגי בננה", ופוגשים לראשונה בסימור באמצעות שיחת הטלפון בין אשתו האפתית ואמה ההיסטרית, והוא דבר אחר לגמרי כשפותחים את הקריאה ב"הרימו את קורות הגג, נגרים" ונכנסים אל האולם לחגוג את חתונתם המיועדת של מיוריאל עם בחיר ליבה סימור, המבושש להגיע; ושוב משתנה כליל משמעותו של המפעל הסאלינג'רי כשקוראים את החלק הראשון של "פראני וזואי" ואת סיפור התמוטטותה של האחות הצעירה של האחים גלאס דרך תודעתה המתפרקת, והיא מתהפכת באחת על ראשם של הקוראים כשבחלק השני נמסר הסיפור כעדותו של זואי המתבונן בה.
"התפסן בשדה השיפון". גרם למטורפים לנסות לצוד אותו
גם בדידותו של סאלינג'ר עצמו מתפרשת כפעולה אלימה כנגד העולם שלא מצא מקום לאנשים כמותו אשר סירבו להימנות עם בני האדם הרגילים. ועם זאת, אפשר בהחלט להבינה כמעשה של הגנה עצמית מכל המטורפים שמנסים לצוד אותו מאז התפרסם "התפסן בשדה השיפון".
בכל מקרה, ניתן לקבוע בוודאות שסאלינג'ר הניח לפנינו תעלומה שהיא ספרותית כשם שהיא פרשת חיים של אדם שהשפיע בצורה עמוקה על המחשבה ועל הכתיבה בארצו ושאי אפשר יותר להפריד בינו לבין סיפוריו.
אובדן או גאולה
אבל דבר אחד הוא עקבי ובלתי משתנה בלב ליבה הכמוס של היצירה של סאלינג'ר - כמו גם בחיי הפרישה המבלבלים שלו – הגאולה או האובדן המוחלט של גיבוריו ("יום מושלם" בקוטב האחד ו"לאסמה באהבה ובסיאוב" בקוטב הנגדי) מגיעים תמיד ברגע האחד שבו נכשלת או מצליחה האפשרות להבנה מלאה או מוחלטת עם הזולת, והזולת הזה הוא, איך לא, תמיד ילד, וליתר דיוק, ילדה.
סאלינג'ר. נטוע בזמן ההיסטורי ובתרבות של ארצו (צילום: AP)
מאמצים פרשניים גדולים ומגוחכים - כאלה שדגדגו את סאלינג'ר קרוב לוודאי ועוררו אותו לפלוט צחוק קטן וחומצי בבית המסתור הכפרי שלו בניו המפשיר - הושקעו בפענוח פשרם של אותם יצורים מימיים משונים שלו, דגי הבננה; אבל תפקידם בסיפור הוא דווקא בזהותם המבלבלת: "יש להם חיים מאוד טרגיים", אומר סימור לילדה החביבה עליו בחופשת הקיץ הקצרה שלו בפלורידה. "את יודעת מה הם עושים, סיביל?"
היא נענעה בראשה.
"אז ככה. הם שוחים לתוך בור מלא בננות. הם נראים כמו דגים רגילים לגמרי כשהם שוחים פנימה. אבל ברגע שהם נכנסים, הם מתחילים להתנהג כמו חזירים. מה, אני מכיר כמה דגי בננה ששחו לתוך בור של בננות ואכלו לא פחות משבעים ושמונה בננות".
והנה, בעוד התודעה של הקורא מסתבכת במאמציה לפענח את "משמעותם" הסמלית של דגי הבננה, סיביל, הילדה הצפה לצידו של סימור על מזרן הים, קוראת: "הרגע ראיתי אחד".
"ראית מה, אהובתי?"
"דג בננה".
הכל מצטמצם לרגע פלאי דומם אחד שלא ניתן להגיע אליו באופן הדרגתי או בתהליך של צבירת ידע, כמקובל בבנייתם של שיאים דרמטיים. בעולם של סאלינג'ר הרגע הזה זהה לסאטורי, חוויית ההתעוררות בזן בודהיזם, ומה שקודם לו הוא טקסט דמוי קואן, שהוא אבסורדי במכוון כדי להכשיל את התודעה במאמציה לתפוס את עצמה.
זהו רגע הסאטורי, זו ההתעוררות של התודעה שרק ילדה הנוטה להתמסר למשחקי ההבל של סימור יכולה להביאו אל הקורא. וסימור גומל לה על מסירותה בהכרת תודה המזרזת בסופו של דבר את מותו: "הבחור הרים לפתע את אחת מכפות הרגליים של סיביל, שהשתלשלו מעל קצה המזרון, ונישק את קמרון כף הרגל".
בשבועיים האחרונים לימדתי את הסטודנטים שלי את הסיפור הזה ולכן סאלינג'ר בראש שלי כל הזמן. אני לא מצפה לפתיחת הארכיון הספרותי שלו. אם לומר את האמת, אני חוששת מכך. סאלינג'ר, כמו כל הסופרים הגדולים, היה נטוע בזמן ההיסטורי ובתרבות של ארצו, או אם תרצו - בתיאטרון של התקופה. יש לי הרושם שהפרישה הממושכת שלו היא מחוץ לזמן ומחוץ למקום. הוא כבר מזמן אינו שייך לנו.
לפנייה לכתב/ת 
