תפתחו חלון
קהל הקוראים הישראלי מעדיף ברובו לברוח לספרות אסקפיסטית ואקזוטית, ולא להתעמת עם מלחמות, דיכוי ואפליה, ובעיקר עם השכנים הקרובים שלו. מרב מילר קוראת לפתוח שוב את החלון ולהסתכל קרוב
אולי זה יישמע מפתיע, אבל קיימת בארץ ספרות "חברתית" - כזו העוסקת בבעיות חברתיות רחבות ולא לדוגמה במשפחה מתפרקת נקודתית. כזו העוסקת בפליטים ובמהגרים, בהפרת זכויות אדם, במשטרי דיכוי, בפערים בין עשירים לעניים, אך היא עדיין מהווה מיעוט קטן.
בעיקר בולטת היעדרה של ספרות ערבית או מזרח-תיכונית, המתבקשת כל כך במרחב שאנו חיים בו. חרם לא רשמי שורר על כל מה שקשור בבעיות המזרח התיכון, ונדירים ביותר הם ספרי קריאה העוסקים בלבנון, בסוריה, בירדן או במצרים.
קשה להעלות על הדעת מדינה שאינה מתרגמת את הספרות של שכנותיה או של המיעוטים הגדולים שבה - את אנגליה ללא ספרות הודית, את גרמניה ללא ספרות מתורגמת מצרפתית, אפילו את ארה"ב, שממעטת לתרגם משפות זרות, ללא ספרות מאמריקה הלטינית.
להסתכל מעבר לגדר (צילום: רויטרס)
גם ספרות המקור שלנו ממעטת באחרונה לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מבחינה זו הקולנוע הישראלי הרבה יותר ממנה. המו"לים יודעים היטב למה: מעטים הקוראים שייקחו לידם ספר המעז לגעת בנושאים כה צורבים. רוב הקהל מעדיף ספרות אסקפיסטית נטו. לא רק הסכסוך המקומי ארוך השנים מוקצה אצלו מחמת מיאוס, אלא גם כל ספר שמעלה אל פני השטח נושאים כאובים שאינם באופנה (ו"באופנה" תמיד יישארו, כך נדמה, מלחמת העולם השנייה והשואה - קרקע בטוחה מספיק היות שקורבנותנו אינה מוטלת בספק).
בשנים האחרונות אופנתיים מאוד דווקא ספרים העוסקים בארצות מרכז אסיה כמו איראן, אפגניסטן ופקיסטן - על גבול המזרח התיכון, ועדיין במרחק בטוח. מספיק רחוק כדי להיחשב אקזוטיים. עיראק, לעומת זאת, שמשתוללת בה מלחמה איומה זה שנים, לא הותירה כאן שום חותם ספרותי. ולא, לא החרם הערבי הוא שמונע את תרגום הספרות של שכנינו, אלא הביקוש המועט לה מצד הקוראים. הוצאת "אנדלוס" שהתמקדה בתרגום ספרות ערבית ובקושי רב שרדה, היא הוכחה ניצחת לכך.
אלא שגם בורמה הרחוקה - להבדיל מעיראק ומירדן, מלבנון ומסוריה - שמשטר הדיכוי בה הוא מן האיומים בעולם, לא צפה כאן אל התודעה, וספר כמו "כלוב הלטאה" (כנרת-זמורה-ביתן), שזכה לתגובות אוהדות לרוב, לא הצליח לצבור מסה קריטית של קוראים.
כלוב הלטאה. קול ענות חלושה מבורמה
קוריאה הצפונית - מדינה מופרעת לחלוטין שהמשטר עסוק בה רוב הזמן בשטיפת מוח ובתעמולה המשווה את הארץ (שרוב תושביה חיים על סף רעב) ל"גן עדן עלי אדמות" - היא טרה אינקוגניטה בעברית, אף שבחו"ל ראו אור לא מעט ספרים העוסקים בה.
עסוקים בעצמנו, כמו האמריקאים
כישראלים אנו מרבים לטעון כנגד האמריקאים שהם מרוכזים בעצמם ואינם יודעים או סקרנים מספיק כדי לברר ולחקור על אודות תרבויות ומקומות שמעבר לצפון אמריקה. אין זו אלא עוד דוגמה לאימרה הקלישאתית כי הפוסל במומו פוסל. ייתכן שהיומיום המדמם מסביבנו גורם לרובנו לברוח אל ספרות אסקפיסטית, ולהעדיף ספרים אקזוטים ושלווים מספרים שמעמתים אותנו עם מלחמות, הרג, דיכוי ואפליה.
ספרים כמו "מהו המה" מאת דייב אגרס (מחברות לספרות), העוסק בפליט סודני; "דרך ארוכה - זיכרונותיו של ילד חייל" (מטר) של ישמעאל ביאה מסיירה ליאון, שם התרחשה עד לפני שנים מספר אחת ממלחמות האזרחים האיומות ביותר עלי אדמות; "הנשק: איזמל" מאת חסן באייב (כרמל), על רופא צ'צ'ני בזמן מלחמת צ'צ'ניה; "הרים מעבר להרים" מאת טרייסי קידר (אג'נדה) על רופא הפועל באחד האזורים הנזקקים ביותר בהאיטי לפני האסון - כולם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.
לצערנו בארץ לא חסרות בעיות חברתיות; פערים מתרחבים בין עשירים לעניים, פשיעה ואלימות מתגברת, אפליה גזעית נגד אתיופים וערבים (בעיקר), שנאת זרים וגירוש עובדים (כדי להחליפם בחדשים) ועוד. האם נמצא לנו עד היום ספר אובייקטיבי אחד על חייהן של נשים מוכות, על המתרחש בפנימייה של נערים בסיכון, על החיים בשכונת עוני, על חיי קהילה של עובדים זרים, על תנאי החיים של הפלסטינים בשטחים הכבושים? "לשתות מהים של עזה" של עמירה הס (הספרייה החדשה) הוא אחד החריגים היחידים לכלל זה, אך במציאות של הדחקת הסכסוך נותר גם הוא ללא מספיק קוראים.
אגרס. טיפה בים (צילום באדיבות זמורה ביתן)
לדעתי, מלבד הנטייה לאסקפיזם, סיבה נוספת להעדר "קריאה חברתית" היא העדר מסורת של כתיבת נון-פיקשן בעברית. ה"נון-פיקשן" הוא ז'אנר של ספרי קריאה לקהל הרחב (להבדיל מספרי עיון אקדמיים), שנכתב בדרך כלל על ידי עיתונאים ומתעד סיפור אמיתי תוך כדי התרחשות או סמוך להתרחשותו.
נון-פיקשן טוב הוא כזה שמבוסס על מחקר מעמיק ועל היצמדות של הכותב לגיבור או לגיבורי הסיפור לאורך זמן. היות שהכותבים הם על פי רוב עיתונאים -בדרך כלל הכתיבה קצבית והסיפור אקטואלי. בארץ הז'אנר הזה כמעט ואינו קיים, אולי משום שהוא מחייב משאבים ניכרים והתמסרות טוטאלית של הכותב.
בארה"ב עיתונאים המבקשים לפתוח בפרויקט שאפתני שכזה יכולים לקבל מקדמה מהמו"ל או דמי קיום לתקופת הכתיבה. בארץ - סופרים ועיתונאים יכולים רק לחלום על תנאים שכאלה. לפי המו"לים הכסף הגדול לא יבוא מספרות דוקומנטרית עוכרת מנוחה או כזו המבקשת לשנות את העולם.
החלון של בק
לאחרונה דווקא ראה כאן אור "מעבר לגבול", ספרו של אלדד בק. העיתונאי הוותיק ביקר רבות במדינות שכנות תוך סיכון חייו, ותוך שהוא מסביר את הסיבה שעשה זאת. בק כותב בין היתר : "לעתים קרובות ניצבתי מול אנטישמיות בוטה, ישירה, עירומה, מוחלטת, שאינה מנסה להסתתר מאחורי הצדקות, תירוצים, התחכמויות וצביעות, שאותם ניתן למצוא
לעתים קרובות מאוד בעולם המערבי. טינה מושרשת זו, שמקורה בהסתה פוליטית, דתית ותקשורתית - גם במדינות ערביות המקיימות יחסים רשמיים עם ישראל - מתחזקת על ידי אי הכרתו של האחר (במקרה זה היהודי והישראלי) והניתוק ממנו".
"גבולות, גדרות, חומות, איסורים וחרמות רק עוזרים להחרפתה של הבעיה, משני עבריו של הגבול... הריחוק, הבידוד, ההתעלמות וחוסר הידע הם אויביו האמיתיים של השלום... כל עוד המצב הנוכחי נותר כפי שהוא, החלטתי לשוב למסעותי, לאירועים שכיסיתי, למראות שגיליתי, לאנשים שפגשתי, לחוויות, לפחדים, וגם לרגעי אימה וזעזוע מסוימים, ובאמצעות ריכוזם בספר אחד, לפתוח - במלל ובתמונה - חלון לעולם השכן לנו, חלון ההולך ונסגר".
לא נותר לי אלא לקוות שיימצאו הקוראים שייתנו לחלון הזה לשוב ולהיפתח.
מרב מילר היא מו"ל "הוצאת אג'נדה", המתמחה בספרות חברתית עולמית