ג'ודית באטלר נגד מדינת ישראל

"את חושבת שהם הבינו שאני יהודיה?", שואלת אותי פרופ' ג'ודית באטלר בהליכת צהריים מדודה בסמטאות העיר ג'נין. "האם זה חשוב?", אני עונה לה בשאלה והיא מושכת כתפיים. "לפעמים בקונטקסט מסוים זה חשוב. בגרמניה, למשל, אוהבים להדגיש את העובדה שמשפחתי נרצחה על ידי הנאצים במחנות. אני חושבת שהיהדות שלי בפירוש משפיעה על הערכים שלי. היא באה לידי ביטוי גם בעבודה הנוכחית".

באטלר. היהדות משפיעה בכל דבר (צילומים: מרב יודילוביץ')

באטלר, שאחראית על טקסטים מכוננים ומהפכניים בנושא מגדר, פמיניזם וכוח, מתלבטת; אם בתיאוריה שלה הגדרות וקונבנציות הן פורמט מחשבתי שהיא נוטה להתנגד לו או להעמיד תחת סימן שאלה, בַּאזוֹר האפור שעל קו התפר ישראל-פלסטין הצורך להגדיר עלול לסמן גבולות, להפריד ולתחום.

לג'נין היא מגיעה מאוניברסיטת ביר-זית ברמאללה, שם העבירה מספר הרצאות בנושאי המחקר שלה ובנושא מדיניות החרם על ישראל, בה היא שותפה פעילה ביחד עם דמויות מפתח כמו הסופר וחוקר האמנות, ג'ון ברגר וידידהּ המחזאי טוני קושניר.

בביר-זית הכתה בה לראשונה התובנה שתפיסת החרם בתוך הקהילה הפלסטינית ומחוצה לה אינו בהכרח זהה. "הקריאה לחרם של התנועות הפלסטיניות מתייחסת לא רק לכיבוש ולהשפעותיו היומיומיות, אלא גם לזכויות המיעוטים בתוך ישראל, שוויון, צדק חברתי ושאלת פליטי 48'. אלו נושאים שאינם מעסיקים את תנועות ההתנגדות למדיניות ישראל בחו"ל. שלושת הממדים האלה של החיים הפלסטינים הם נושאים שלא חשבתי עליהם בהקשר הזה".

נושא החרם מעורר מחלוקת גם בקרב הגרעין הקשה של השמאל; יש הטוענים כי מדיניות החרם כללית מדי ומבלבלת ובמקרים מסוימים - כמו למשל בקריאה לחרם תרבותי - מובילה לתוצאה הפוכה, ומעמיקה את הנתק בין מה שיכול היה לגשר בין קואליציות השמאל משני הצדדים.

"אני בעד גישור דרך תרבות, אין שאלה בנוגע לזה, אבל בניית קואליציה פוליטית חייבת להיעשות תוך הבנה שהמפגש בין הצדדים בבסיסו אינו שוויוני כל עוד יש כובש ונכבש. המצב הפוליטי חייב להילקח בחשבון. שיח וחילופי דעות הם דברים חשובים, אבל הם יכולים להתקיים רק תוך התנגדות הדדית לכיבוש".

תיאטרון החופש. עם מר וזביידי

בהתנגדות היא מתייחסת לחומת ההפרדה, להתנחלויות, לחוקי האזרחות החדשים של אביגדור ליברמן ולמדיניות הממשלה הנוכחית. "המצב היומיומי של הכיבוש הוא פורמה מתקדמת של קולוניאליזם מיושב. רק תוך הסכמה תהיה אפשרות לשיתוף פעולה ושיח. זו הדרך היחידה להפעיל לחץ על ישראל לציית לחוק הבינלאומי. חרם הוא תנאי מוקדם לחיים במשותף", היא מוסיפה.

יש שיאמרו שחרם על ישראל הוא רעיון אוטופי, ושבניגוד לדרום אפריקה הקהילה היהודית בארה"ב ובאירופה לעולם לא תאפשר סנקציות כלכליות. האם זה ריאלי בכלל?

בית ציוני רפורמי

באטלר גדלה במשפחה ציונית בקליבלנד. אימה היתה פעילה בוועד האמריקני היהודי והחינוך שקיבלה היה רפורמי. הביקורתיות והניתוח שבה לא פסחו גם על נושאים כמו ציונות ואמונה. באחד מראיונותיה לתקשורת הישראלית אמרה: "לא דיברו אצלנו על אלימות, דיכוי והשפלה. פיתחתי בעצמי ביקורת על ישראל ובו בזמן זהות יהודית חזקה".

חברותה בתנועה היהודית המתקדמת קרבה אותה לדבריה לפילוסופיה היהודית ולפוליטיקה של צדק חברתי. זה בא לידי ביטוי גם בספר המאמרים "Wrestling With Zion" שערך טוני קושניר ובו התפרסמו עמדות מעוררות מחשבה של יהודים אמריקנים בולטים בקהילה המתקדמת על ישראל ומדיניותה.

בספר היא קשרה באופן פרובוקטיבי בין השאלה היהודית, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני והמושג אנטישמיות שהופנה לא אחת גם כלפיה. "זו דרך מוכרת להשתיק ולצנזר שיח פוליטי לגיטימי", כתבה, "דרך שמסרבת להכיר במציאויות פוליטיות קיימות".

תיאוריות המגדר שלך הסתייגו מהזדהות, ובעצם נדמה שאת רואה במילה "הגדרה" משהו מגביל? 

"זה נכון שביקרתי את ההגדרה של נשים והעמדתי סימן שאלה מול קטגוריות שונות של מיניות, אבל אם חושבים על השאלה מי אנחנו או איך אנחנו מגדירים את עצמנו - זה ייעשה תמיד באופן יחסי למשהו אחר. אני חושבת שמערכות היחסים שלנו מגדירות אותנו, אנחנו כלום בלעדיהן. כיום מה שמעסיק אותי זו המשמעות של היותנו יצורים חברתיים ומה זה אומר על המחויבויות האתיות שלנו".

"יש לי מחויבות לא רק לכמותי, אלא גם לשונה ממני"

"אני מרגישה מחויבת לא רק לאנשים כמותי או כאלה ששותפים לשפתי, לדתי, ללאום שלי. יש לי מחויבות לשונה ממני, לזה שלא בחרתי בו ושאת שמו אינני מכירה או אפילו אינני יכולה לבטא. נראה לי שזו השאלה המרכזית גם כאן.

"אם בעבודותיי המוקדמות שאלתי האם ההבדלים בין הטרוסקסואליות והומוסקסואליות אכן כל כך מובהקים כמו שאנשים חושבים, ומה אומר מערך הכוחות ביניהם עליהם - גם בנושא הדו-לאומיות מעסיקות אותי שאלות דומות. בתוך מערכת היחסים של ישראלים ופלסטינים רעיון הלאום הגיע למשבר".

דו לאומיות על פי בובר

באטלר מצטטת מתוך עבודות מוקדמות של מרטין בובר ואומרת: "בובר באמת האמין ברעיון הדו לאומי כאוטונומיה תרבותית שבה יהודים יחיו בצד אחד וערבים באחר. אבל הוא לא חשב על המזרחים, על ערביי ישראל או על בעיית הגבולות".

"השאלה היא איך אנחנו יכולים לחשוב על דו לאומיות בהתבסס על כל הזהויות הללו. אני חושבת על דו לאומיות שמפרקת את הלאומנות, אבל גם על מחויבות כלפי האחר. החומה מנסה לסמן את הבלתי ניתן לסימון. באופן פרדוקסאלי היא קושרת אתכם לנצח זה לזה. השאלה היא מה אנו למדים מהקרבה הזו, מהצירוף של אנשים שלכאורה מופרדים, אבל קשורים זה לזה".

היהדות, האנטישמיות והקונפליקט עם הפלסטינים - הכל קשור

אותה מחויבות כלפי האחר היא מה שהובילה אותה לג'נין; באטלר היתה הראשונה שהרימה את הכפפה והצטרפה לחבר הנאמנים של "תיאטרון החופש" שהושק מחדש עם שוך הקרבות במחנה הפליטים. ארבע שנים אחרי הפתיחה הרשמית  הפך המחסן המוזנח למרכז תרבות פעיל ומשמעותי שמפעיל סדנאות דרמה, חוג לקולנוע, צילום וכתיבה ומאפשר לבני נוער וצעירים להפוך את הכעס ליצירה.

"לפני כמה שנים תיאטרון החופש היה רק רעיון. מרשים לראות איך המקום הזה מושך אליו קהל, אבל גם מחזק רעיונות חשובים. כל אחת מעבודות האמנות הא מעשה הישרדות, אבל בו בעת מסמך היסטורי תיעודי של אלה ששרדו. כשהעבר נחרב, קשה לבנות עתיד ואמנות היא אמצעי מצוין להיעזר בו. העולם צריך לראות את המייצגים הגראפיים של השפעת הכיבוש על החיים פה אחרת זה נשאר ברמה המופשטת".

גם זביידי בא למפגש

בין הנוכחים במפגש עם באטלר היה גם זכריה זביידי, לשעבר מפקד גדודי חללי אל אקצה של ארגון הפת"ח בג'נין ומי שהיה ילד בתיאטרון שהקימה במחנה בשנות ה-80 פעילת זכויות האדם, ארנה מר חמיס.

"הייתי ילד בתיאטרון החופש", סיפר זביידי לבאטלר, "רצינו להעביר את המסר ולספר את הסיפור שלנו, היו לנו חלומות על אמנות ותיאטרון. התנגדות לכיבוש היא לא אקט אלים". באטלר עונה לו: "מה שמטריד יותר מכל הוא הנזק שאנשים גורמים לעצמם בגלל הכיבוש. אסור לשחזר את האלימות שהונהגה כלפיכם, צריך לשרוד מבלי להרוס ולהמשיך בהתנגדות".

תיאטרון החופש. החלומות של זביידי

עמדת באטלר בכל הנוגע לתפקידה של הקהילה העולמית בסכסוך שלנו חדה וברורה: "בהקשר הזה דו"ח גולדסטון חשוב מאוד כיוון שהוא מחייב את ישראל להתייחס לחוק הבינלאומי", היא אומרת, "ההתנגדות בישראל ובאמריקה לממצאי הדו"ח הם בוז כלפי החוק הבינלאומי. יותר ויותר אנשים מחוץ לישראל רואים את חוסר השוויון שהכיבוש מייצר, כך ששאלות בסיסיות בנוגע לצדק חייבות להישאל בפורומים הבינלאומיים".

באטלר מוסיפה כי העולם עדיין חושש מהעלאת הנושאים האלה, כיוון שאנשים פוחדים שזה ייתפס כאקט אנטישמי או חוסר רגישות כלפי מדינת ישראל שהיא נגזרת של השואה. "זה תפקידנו, היהודים, לדבר בקול עיוותי צדק וחוסר שוויון רדיקלי, אלו נושאים שהם חלק אינהרנטי מהמסורת היהודית וזה חשוב ליהודים בתוך ישראל ובתפוצות. אם מדיניות החרם תצליח לבדל את עצמה מפוליטיקה מפלה, אנטישמיות או צנזורה - יש לה סיכוי להשפיע על ישראל לכבד את החוק".

את רואה את עצמך כמיעוט תחת ממשל אובמה?

"אני לא יודעת. מדאיג אותי סיפור האהבה הגדול שרבים מחבריי בשמאל קיימו עם אובמה. כן, הוא גבר נאה. כן, הוא אינטליגנטי ונחמד להסתכל עליו. כן, הוא הרבה יותר טוב מבוש".

מפגש בג'נין עם ג'וליאנו מר וחמיס מרבת

בכל זאת, באטלר לא חוסכת ממנו ביקורת: "צריך להודות, אובמה המשיך רבות מהיוזמות שממשל בוש החל בהן, הסלים את המלחמה באפגניסטן, לא סגר את גואנטנמו, לא נפטר מתופעת 'אל תשאל, לא אספר' ושתק לחלוטין בכל הנוגע לעזה. אני חייבת לשאול את עצמי איזה סוג של אדם בעמדת כוח כמו שלו יכול להרשות לעצמו לשתוק בנושא שכזה?"

בכל זאת, הוא קיבל פרס נובל

זה חלק מאותו ה-Wishfulnes שכולנו לוקים בו. היינו רוצים לראות בו את התשובה האולטימטיבית לכל הבעיות, אבל זה לא האינדיבידואלים שיובילו אותנו לגאולה. זו תפישה משיחית שגויה. צדק לא מגיע בצורת אדם אחד, אולי זו היהדות שלי שמתפרצת פה, אבל המשיח כנראה יגרום לנו לחכות לנצח".

הוא יכול היה להיות אמיץ יותר

באטלר לא מצפה שאיש כזה או אחר יושיע: "אנחנו לא יכולים לשים את הנטל הזה על גבו של אדם אחד. יש מאחוריו ממשל שלם שלעת עתה שומר על הסטטוס-קוו. אני חושבת שהוא אכזבה גדולה לאלה שתמכו בו. בכל הנוגע למזרח התיכון, הוא בהחלט יכול היה להיות אמיץ יותר".

עד כמה קולות של אנשים כמותך או כמו חומסקי מהדהדים היום בארה"ב?

כשאני מספרת לה על מה שהעיתונאי גדעון לוי אמר לאחרונה בראיון, שאחרי 20 שנה של עבודה סיזיפית וכתיבה נגד הכיבוש, הוא חושב שנכשל, היא עונה: "בקט אמר: הכשל שוב, הכשל טוב יותר!'. אני מאמינה בזה. אולי כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להיכשל. אבל אנשים כמו גדעון לוי ועמירה הס לא יודעים מה המילים שלהם עושות. הם בפירוש עושים שינוי. בלעדיהם העולם הזה היה חסר".